חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

יום הולדת 65

נושאים דעות, זכויות עובדים ותעסוקה, כלכלה ותקציב, מדיני-בטחוני ב 14.04.13 1:00

ביום הולדתה ה-65 שוב נמצאת ישראל במשבר, והמשברים לא יחדלו עד שלא יתחילו אזרחי תושבי ובני ישראל להתעורר מתנומתם ולצאת למאבק על פניה של מדינתם

מאת: קורט טוכולסקי

ביום הולדתה ה-65, ניצבת מדינת ישראל שוב בפני שוקת שבורה. פעם עד שהתקרבה למשבר גיל ה-30 היא הלכה והתפתחה, ומאז היא בעיקר במשברים. בסביבות גיל 45 היתה לה עדנה פתאומית, ומאז עברו כבר כמה וכמה שנים טובות ושום דבר טוב לא קורה לה. השנה היא היתה אמורה לצאת לפנסיה – אבל גיל הפרישה נדחה בשנתיים, מה שמאפשר למדינה שפעם היתה לה קביעות ופנסיה מובטחת לנסות לצבור עוד קצת כסף בשביל השנים הבאות. אבל גם זה לא בטוח.

ביום הולדתה ה-65 אזרחי ישראל רובם ככולם שוב ישנים. אם החלומות שלהם היו לפחות טובים דיינו, אבל כל הזמן מפחידים אותם כך שהם כנראה שרויים בחלום בלהות. מי מבין אזרחיה שגילו כגיל המדינה, סביר להניח שהוא עני או על סף עוני, או עובד שעוד מעט יהיה עני. מי שמעל גיל זה כדאי שיהיה לו ה"מזל" והוא ניצול שואה שזכאי לרנטה מגרמניה, אחרת מה שהמדינה נותנת לו אם הוא נזקק לא מספיק כדי קיום בכבוד. יש כאן גם עשירים, אדירי הון וכאלו שיושבים טוב, אך המיעוט הזה הולך ומתנתק מהחברה הישראלית באמצעות מקלטי מס בהם נמצא כספו ושכונות מגודרות בהם יושבים בניו. כן, ביום הולדתה ה-65 שוב נמצאת ישראל במשבר, והמשברים לא יחדלו עד שלא יתחילו אזרחי תושבי ובני ישראל להתעורר מתנומתם ולצאת למאבק על פניה של מדינתם.

ביום הולדתה ה-65 יכולה מדינת ישראל להביט במראה ולנסות להבין את המצב האבסורדי, בו נוספו לה חלקים לא לה ואילו חלקים ממנה הולכים ונלקחים בידי אחרים. בזמן שהמדינה תפסה בטן מכבידה על גזרתה הצרה ומנהלת בהם משטר כיבוש שהולך והופך לאפרטהייד כבר קרוב ל-45 שנה, מתוך כיסיה ובגופה הולכים ונכבשים משאביה, עתודות אוצרות הטבע שלה בידי אחרים וזרים, מבית (טייקונים מקומיים) ומחוץ (טייקונים ותאגידים זרים). חברות בינלאומיות ותאגידים שכמו תאים סרטניים מנצלים בה כל חלקה טובה, ויודעים רק לקחת ולאיים שהם תכף הולכים אם היא, מדינה קטנה וענייה, לא תיתן להם עוד ועוד. המבט הנשקף מהמראה מגלה גם ורידים מזוהמים של מים, קרקע ואוויר – שלמת בטון ומלט שאולי היתה נדרשת בגזרתה הבראשיתית לתת למדינה צעירה תשתית, אבל היום בעיקר חונקת את גופה ואין להבין בשביל מי ובשביל מה.

ביום הולדתה ה-65 שומעת מדינת ישראל הרבה קולות בראשה. מצד אחד מקהלת משרתי הון שרים שירים שמבלבלים אותה ומפחידים אותה וגורמים לה להשקיע יותר בלהתכונן למלחמות ופחות בעצמה; מהצד השני אמור היה להישמע קול רועם של רוב בני בניה המתאחדים למלחמה ויוצאים לאוהלי ישראל במאבק על עתידה. אך במקום  שכל השבטים יתאחדו נגד הנוגשים, הם נאבקים שבט נגד שבט – והנוגסים יכולים לנוח ולבוז את ביזתם בשלווה וכמעט ללא הפרעה.

יום הולדת 65 למדינה היחידה והאהובה שלנו, או לפחות היחידה של רובנו והמועדפת והאהובה עלינו, והמצב לא משהו. מתקוות העולם הפוסט-קולוניאלי בראשית המחצית השנייה של המאה ה-20, למדינה שמשתרכת בתחתית המדינות המפותחות בדרכה להיות מדינת עולם שלישי; ממדינה שעזרה לבעוט את מעצמות יום האתמול בחזרה ליבשת שלהם, לקולוניה סוררת של ארצות הברית. ממדינה שהתיימרה להושיט יד לאויביה גם בזמן מלחמה, למדינה כובשת ושוררת באטימות נוראה. ממדינה ששאפה לשוויון וסולידריות חברתית למדינה של פערים, ממדינה של כור היתוך למדינה של שבטים.

יום הולדת 65 למדינה, ואנחנו ה-99% יכולים להביא לה מתנה צנועה: להפסיק לריב על שטויות לשמחת האחוז הבודד של נוגשים והבוזזים ולהתאחד במאבק. להיות שוב משבטים למעמד ללא הבדלי דת גזע ומין, להילחם למען המדינה שלנו והאמנה החברתית שלנו, שתשוב להיות משהו שאנחנו יכולים להתגאות בו. הגיע הזמן להוציא את המדינה שלנו מהמשברים ולעשותה למדינת מופת לנו ולעולם. הגיע הזמן להילחם נגד שליטיה משרתי ההון ולמען אזרחיה ותושביה כולנו יחדיו.

נערך על ידי דורון
תגיות: , , , , ,

31 תגובות

  1. מיכאל לינדנבאום :

    אמן ,כן יהי רצון!

    "להילחם נגד שליטיה משרתי ההון ולמען אזרחיה".
    מצטרף לאיחולי טוכולסקי.

  2. חיים :

    כשנולדה המדינה חשבו הוריה "נבנה מדינה שעקרונותיה הם קדושת האדמה, קדושת האגו האישי, מדינה חברתית והתרת כבלי החיבור של העם אל הפרשנות הדתית של תורת ישראל"

    אבל, ראו הורי המדינה, שאחרי ככלות הכל חייב להיות קשר בין האומה לדת, אחרת, באיזו זכות ירשנו את המדינה הזו?
    נו… מצאו פתרון "נהפוך חגים עתיקים לציוניים" חג הפסח לחג האביב, חג השבועות לחג הקציר וראש השנה המרכזי הוא טו בשבט.

    הכל היה בסדר עד שהדור השלישי כבר לא הבין למה האדמה הזו שייכת לנו ? מה קדוש יותר מהאגו האישי שלי ? מדוע אנו כובשים את האדמה הפלסטינית? למה בכלל יש 'מתנחלים' ? וכו'

    מאז מלחמת לבנון השניה, צה"ל קלט שהדור הזה כבר לא מבין למה הוא בכלל נלחם ולמה צריך לשמור את המדינה עבור יהודים ? צה"ל הביא אלי 50,000 חיילים וקצינים בכדי לחבר אותם ריגשית אל הארץ עליה הם מגינים ואל היהדות שממנה בחרו אבות המדינה להתרחק….
    חבל שהתקשורת אינה חלק מהחיבור של העם לארץ וליהדות.
    רק ע"י האחדות, הכבוד זה לזה, ההבנה שזו מדינה יהודית ושזהו הבית הטבעי של כל יהודי ושזכות קיומנו במדינה הוא חיבור לשרשי האומה נוכל לחגוג גם יום העצמאות ה 3000.
    (הבהרה, אני מכבד כל תושב כל זמן שהוא מבין ומקבל את העובדה שזהו הבית של עם ישראל)

  3. מורן מרום :

    הכסף שלנו נמצא קודם בידי מי שגרם לבור ענק בתקציב אך ידע "לענג" עצמו במותרות חסרות התחשבות (כדוגמת : טיסות בלי סוף לחו"ל...)=שרים וח"כ הממשלה האחרונה וקודמותיה שני עשורים ויותר !

    קורט, הלוואי ורבים כחול על שפת הים יצטרפו במהרה רעיונית ומעשית לעמדתך!
    הכסף שלנו נמצא קודם ב חוק, שנשכח ומשום מה, אינו מוזכר לפי משרד הפנים : ערים, שראשיהם כשלו בניהול תקציב מונה חשב מלווה או ועדה קרואה דוגמת מצנע בירוחם ובערים נוספות (לוד,קרית שמונה..) כך היה צריך לבצע לממשלה ה-18 האחרונה. צריך היה למנות לה, (אולי, לא מאוחר) חשב מלווה או ועדה קרואה. מי שגרם לבור ענק בתקציב אך ידע "לענג" עצמו במותרות חסרות התחשבות (כדוגמת : טיסות בלי סוף לחו"ל…)=שרים וח"כ הממשלה האחרונה וקודמותיה שני עשורים ויותר צריכים לשלם על כך מתוך משכורותיהם ומן הפנסיות המרובות שלהם לפני כל קיצוץ! לפי החוק הזה אסור היה להם לחזור לשלטון.אסור היה לכף רגלם לדרוך בממשלה ובכל תפקיד ציבורי! כך גם ביחס ל 122.000 ₪, שגזל לעצמו יו"ר ועדת הכספים משה גפני ב 2010 תחת הסעיף השערורייתי, אשר חייב להתבטל "הקשר עם הציבור" ב 2010 גזלו חברי הכנסת כמעט 8 מליון ₪ שצריך לחייבם להשיבו! אין סיבה שמי ש"שתה" לנו את הכסף ימשיך להיות מעורב או לקבל מאיתנו כספים! זה מגוחך, מטריד ומנוגד לחוק! תודה.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    עכשיו תאר לעצמך טוכולסקי שאתה בגיל של המדינה הזאת, ובעיניים כלות אתה רואה איך כל החיים שלך שועבדו למולך, ולא חשוב כמה ניסית לפעול נגד הזרם.

    תאר לך שאכן בגיל 45 אין לך עדנה, אלא נהפוך הוא – בפה פעור ונשימה נעתקת אתה מגלה ש"האנשים" שלך מנסים להחתים אותך על חוזה שבו מופיע במפורש סעיף וויתור על הגנת ההסתדרות ושהמעסיק האמיתי שלך, הוא בעצם לא המעסיק הפורמאלי שלך, ושכל הכסף מוזרם דרך צנרת מתארכת עם הרבה חיבורים שבדרך נוזלים מהם כספים אבודים שלא יגיעו אליך.

    תאר לך שאתה פונה אל החברים שלך ושואל אותם "מה אתם עושים?" והם סופקים כפיים ומגלגלים עיניים לשמיים, ורק מתחת לרדאר שלהם מנסים כמה אנשים טובים להתחכם במחתרת, ללא הועיל.

    תאר לך שאתה יודע בגיל 45 מה קורה בפריפריות הלא מתוקשרות של המדינה הזאת בתגובה לפרולוג להסכם שלום, אבל שר החינוך אוטם אזניים וכשבכיכר מרחק חמש דקות הליכה מהמשרד שלו מנענעים את סירת הדמוקרטיה שמחשבת להישבר, הוא מקים וועדה שתשב לה איזה שנתיים שלוש ותחליט אולי בסוף איך צריך ללמד דמוקרטיה וגם תקבל על זה כסף ואתה לך ותנסה לקרוא באזניו געוואלד. האיש לא שומע.

    קשה טוכולסקי לשכוח את תחושת השבר – את הזחיחות המיותרת, את ההתנשאות, את הפגיעה בזכויות העובדים, את ההפרטה – כן בשנה ה- 45 למדינת ישראל.

    לא זה לא נעים, אבל צריך להסתכל לאמת בעיניים ולקוות שדורות צעירים יותר ילמדו את הלקח ויקחו את העניינים בידיים, ואתה אחד מהם שמעורר תקווה שזה אכן קורה.

  5. מיכאל לינדנבאום :

    רבין-אבי השבר של דורנו

    ולחשוב משתמש,שהאיש הרע בסיפור הוא לא שר החינוך(ממרץ כמובן) שהיה רק קבלן ביצוע של רבין ראש ממשלת משטר ההפרטה.
    כן רבין הצדיק,שהיה חבר טוב של צדיק אחר.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    מיכאל הגזמת

    שר החינוך ממרץ לא היה קבלן ביצוע של רבין. ממש ממש לא. אם כבר מתעקשים יתכן אפילו שזה היה להיפך.

    לא היה שם "האיש הרע". זו היתה אווירה, חינגה.

    חינגה שהשתתף בה השמאל דרך הארגונים הלא ממשלתים, כשבכלל לא הבחינו בין ארגון לעומתי לשלטון לבין ארגון שהופך לקבלן משנה של השלטון ומבצע עבודות שהמדינה שמחה להפריט מאחריותה.
    חלק גדול מאוד מהארגונים הנ"ל פעלו ללא מכרזים, ללא זכויות סוציאליות לעובדים. (במקום שהממשלה הפריטה ובחרה את עמותת הקבלן, הקפידו קצת יותר על התנאים הסוציאליים לפחות בהתחלה).
    עשרות אם לא מאות אנשים התוודעו אז באמצעות השירות של שתיל למקצוע חדש – גיוס כספים. ההסתדרות היתה – פויה. עבודה מאורגנת – נפטלין. הפעולה באמצעות המגזר השלישי נתפסה כמעט כתנועת שחרור ממלתעות השלטון, מהוועדים המעופשים, מה"בינוניות", מהקונפורמיות – גם כשהעבודה ומרצ היו השלטון. כמעט לא שמעו ואולי בכלל לא איזה דיבור על הפרובלמטיות של התלות בכסף המגויס. מי שניסה אפילו לרמוז הוצא מן השורות. ("תגידו, למה אתם עובדים עם משרד החינוך?", שאלו אותנו כשניסינו לדחוף פנימה את האחריות שנדחקה כל הזמן החוצה). זה לא נעים ללכת נגד הזרם, תאמין לי.

    לכן, לדעתי מיכאל, אתה בקלות רבה מדי ושלא בצדק צובע את הסיפור בצבע של רעים וטובים ועושה עוול לרבין בהגזמה שבה אתה מתנסח.

  7. ק. טוכולסקי :

    רבין לא היה קדוש הוא גם לא היה נבל, רבין הכניס לפוליטיקה הישראלית את ההתרועעות החברתית עם גדולי עולם ולהערכתי כהונתו כשגריר בארצות הברית היתה גורם מרכזי בראשית הליך הערצת העשירים. אבל רבין עשה דברים גדולים וגם טעויות גדולות, בוא נגיד שמה שהופך אותו לחשוב וגדול הוא לא תפיסת עולמו הכלכלית.

  8. מיכאל לינדנבאום :

    מי שמשאיר גוויות בשטח הוא לא חשוב וגדול

    עם 44 חברי כנסת ממפלגתו,רבין יכל לעשות מה שרצה.מה שהוא עשה,היתה מדיניות ניאו-ליברלית אכזרית שכללה חיסול הכח הפוליטי והכלכלי של ההסתדרות(חיים חדשים בהסתדרות),והפרטה ברברית של כל מה שזז.שלא לדבר על הפקרת השטח להשתוללות הימין,והפקרת תושבי ישראל לטירור עם הסכמי אוסלו שנעשו ללא גדר הפרדה.
    משפחות הנרצחים וקורבנות ההפרטה לא יסלחו לעולם.

  9. ק. טוכולסקי :

    רבין עשה דברים גדולים ובגללם הוא נרצח. הפקרת תושבי ישראל לטירור הסכמי אוסלו? אתה גם קורא לפעמים את מה שאתה כותב?
    החיים הם לא שחור ולבן, כן רבן נתן לחברים המליונרים שלו המון עושה עוד לא מעט טעויות ושטויות אבל קצת הגזמת. לא צריך פולחן אשיות מצד אחד גם לא צריך סתם לרמוס וללכלך.

  10. מיכאל לינדנבאום :

    כנראה לא היית שם

    טירור תולדת אוסלו:
    כל מערכת מודיעין השטח שלנו בשטחים הופקרה לידי הרשות,שכמובן "טיפלה יפה במשת"פים שלנו".
    הצבא לא הוצב להגנה על הקו הירוק ולא הוקמה גדר הפרדה מינימלית.תוצאה:תושבי ישראל היו מופקרים לטירור בערים,והיחידים שקיבלו הגנה מהצבא היו המתנחלים.

    לא היית קורבן הפרטה ולא איבדת את כבודך ופרנסתך אחרי עשרות שנות עבודה.
    על כן אתה מרשה לעצמך לומר שאני "רומס ומלכלך" את אלוף ההפרטה וההתעללות בעובדים המאורגנים ,הניאו-ליברל רבין.
    החיים הם שחור-לבן ועוד איך!! עובדה עשרות מחברי המופרטים מתו משיברון לב ומחלות תוך שנים ספורות אחרי ההפרטה.

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    האמת היא שמהחתימה על הסכם אוסלו ועד לטבח במערת המכפלה אף ארגון פלשתיני לא העיז לעבור את הקו הירוק, כנראה בגלל הסיכוי שניתן להסכם ע"י רוב בציבור הפלסטיני. לכן גדר לא היתה בכלל רלבנטית וגם לא מודיעין כזה או אחר.

    הטרור פעל רק בתוך השטחים נגד מתנחלים, רובם חמושים, צריך להזכיר. ומכיוון שלמתנחלים ממילא היה תמיד סדר היום שלהם, וכשהם ראו שהציבור בתוך הקו הירוק לא נסער ממה שקורה בשטחים ושיש אפילו נטיה הססנית בציבור בשני הצדדים לתמוך בסיכוי של אוסלו, התחיל שם שיח שהוביל בהכרח לפעולה מסוג הטבח במערת המכפלה. הצבא כמו תמיד, השאיר להם מספיק חופש פעולה כמו למשל השליטה במערת המכפלה והשאר ידוע – הטבח הזה פתח את שערי הגיהנום, ובפיצוצי תגובה של אוטובוסים בתוך הקו הירוק נהרגו באוטובוס אחד בירושלים יותר אזרחים ממה שנהרגו במשך כל התקופה מהסכם אוסלו בשטחים.
    הדינמיקה הזאת לא היתה חדשה ולמרות התנגדות עזה של חוגי המתנחלים להסכם, לא שונו שם מעבר לקו הירוק חוקי המשחק. השארת פתחים נרחבים מדי לפעולה של חזיתות ההתנגדות משני הצדדים היתה רק בעיה אחת עם הסכם אוסלו שהיה בעייתי מהרבה בחינות אחרות. רבין כראש ממשלה עמד בראש פירמידת האחריות, אבל כמו שטוכולסקי אומר -"לא צריך פולחן אשיות מצד אחד גם לא צריך סתם לרמוס וללכלך".

    בקשר לאבדן מקום עבודה, אפשר לאבד מקום עבודה מכל מיני סיבות, וקצת רגישות לא תזיק פה.

    מה שכן, וכבר ציינתי את זה במקום אחר – לאנשי מרצ בהסתדרות החדשה ניתנה כשי לחג הזדמנות להוכיח שהמהפכה שלהם שווה משהו. לקראת 1 במאי 94 או 95 (הכל ממוסמך ורק צריך לפשפש בניירת) הובא לידיעתם בכתב שעשרות עובדים במשה"ח (בראשות רובינשטיין ממרצ) נאלצו לחתום על חוזה אישי ובו סעיף מפורש שהם מוותרים על הגנה מאורגנת. לא היה להם וועד. לא היתה כתובת. שניים וחצי מפקחים עשו בהם כראות עיניהם, וההעסקה היתה דרך עמותת קש. רגע עבדת, רגע פוטרת. רגע היה לך חלק X משרה ורגע קיצצו בחצי. נפוטיזם חגג שם.
    בשלב מסוים בשיחה עם רן כהן, מה שהיה לו להגיד היה בערך משהו כזה: "אבל האם החומרים שיוצאים שם הם טובים?" (יעני מה אכפת לי התבן – העיקר הלבנים).
    אז הדוגמה שמיכאל מציג איננה היחידה ובסך הכל מדובר באלפי אנשים שנפגעו לא מאוטובוסים מתפוצצים. רק שעליהם איש לא דיבר. אחרי הכל הם רק היו פצועים.

    וזה הכל אפרופו עדנה בשנת ה- 45.

  12. ק. טוכולסקי :

    הייתי שם, כולל החמצה ב-5 דקות של לפות אוטובוס אחד שהתפוצץ, זה לא משנה את העובדה שכמו שיש מי שעושים את רבין למלאך אתה עושה אותו לנבל הוא היה מנהיג מאוד משמעותי, אבל לא מושלם ועם הרבה טעויות בדיוק כמו בן גוריון או אשכול.
    דרך אגב רבין לא תמך לפחות לא רישמית במה שרמון עשה בהסתדרות אלא ברשימה של הברפלד, גם את זה חשוב לזכור.

  13. מיכאל לינדנבאום :

    תמך גם תמך

    חיים רמון ועמיר פרץ היו שליחיו של רבין הניאו-ליברל להרס ההסתדרות,תחת הכינוי "חיים חדשים בהסתדרות".

  14. ק. טוכולסקי :

    רמון רץ נגד העבודה ורץ אחרי שהוא ניצח המפלגה קבלה את הדין, רמון עם מרצ וש"ס נגד הברפלד שקיבל את תמיכת המפלגה.

  15. מיכאל לינדנבאום :

    מן השפה ולחוץ

    הברפלד קיבל תמיכה פורמלית מהמפלגה.
    מנהיגי המפלגה רבין ופרס היו בעיצומה של אורגיית ההפרטה שלהם והם היו זקוקים להסתדרות חלשה.

    לכן הם שלחו את הסוסים הטרויאנים רמון ועמיר פרץ לעשות "חיים חדשים בהסתדרות".
    גם אנשי עסקים שהיו חלק מממשל רבין תמכו במיזם פירוק ההסתדרות.

  16. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    מיכאל
    האם אתה מדבר מידיעה או מפרשנות?

    מה שברור הוא, שאם לחבורת התורכים הצעירים בהסתדרות היתה איזה תכנית להחזיק בחברי ההסתדרות ולא לאבד אותם כתוצאה מהמהפכה, הם הסתירו היטב את התכנית הזאת. חברים נטשו בהמוניהם והקופה התרוקנה בקצב מה שחייב את ההסתדרות עצמה לפטר עובדים (בלי להתיחס עכשיו לנסיון הנפל לעבור לירושלים שנעשה גם הוא ללא תכנון מוקפד)

    כפי שכתבתי למעלה – גם כשהוגשה להם על מגש הזדמנות לפעול נגד העסקה בחוזים אישיים שבהם סעיף וויתור על הגנת ההסתדרות – הם לא נקפו אצבע ובפועל השליכו לכלבים עובדים חסרי הגנה, בהם נכים שסיפורם הוא כבר בגדר הבלתי יאמן ברמה האנושית הכי בסיסית.

    אז מה זה חשוב עכשיו מי תמך מלכתחילה במי? חשוב מי בדיעבד ובפומבי ובמוצהר שיתף פעולה בפועל ועם
    מי.

  17. מיכאל לינדנבאום :

    מיזם רבין לפירוק ההסתדרות

    התורכים הצעירים היו שכירי-החרב של רבין הניאו-ליברל,ראש לשכתו שמעון שבס,ואנשי העסקים.

    שלב חשוב במזימה היה ניתוק הקשר בין חברות בהסתדרות לחברות בקופ"ח כללית,מה שגרם לנטישה ההמונית של ההסתדרות.כל זה נעשה תוך הפרטה זידונית של ממשל רבין ושיתוף פעולה של אנשי רבין,רמון ועמיר פרץ שהשתלטו על ההסתדרות.

    התוצאה היתה כמובן שכל חברי ההסתדרות חדלו באחת להיות חברי ההסתדרות מאחר שמקומות העבודה שלהם הופרטו תוך ביטול הסכמי עבודה קולקטיביים ופיטוריהם ההמוניים.

    מובטלים כידוע אינם עובדים מאורגנים ואינם חברי הסתדרות.
    נסיון הנפל של מעבר לירושלים היה אף הוא חלק מהמזימה לפירוק מרכז הכח ההסתדרותי בתל-אביב.

    ההתנהגות הבלתי אנושית כלפי הנכים ועובדים חסרי הגנה שמשתמש מאזכר,היתה חלק מהד.נ.א של כנופיית רמון-עמיר פרץ בשירותו של רבין.
    במו ידיהם הם שיתפו פעולה באופן אקטיבי לביטול הסכמי עבודה קולקטיביים ב"פז" והפיכת עובדיה לא רק לעובדי חסרי הגנה(כולל אבא ל-12 ילדים),אלא להפיכתם לסתם מובטלים לכל ימי חייהם.

  18. ק.טוכולסקי :

    אני לא משתכנע עד כה מטיעונך לא התגת עובדות שקושרות את רבין לעסק. העובדות מצביעות על הכיוון ההפוך, יוזמה פרטית של רמון שזנח את ממשלת רבין, צר לי.

  19. מיכאל לינדנבאום :

    "לא משתכנע"

    רבין היה ראש ממשלה מ-1992 עד הירצחו ב-רביעי לנובמבר 1995 .הפרטת "פז" החלה ב-1993 .רמון השתלט על ההסתדרות ב-10 למאי 1994 .
    תעשה בעצמך את החשבון.

    כל זאת בהנחה שרבין היה ראש ממשלה.אם הוא היה בסך הכל תייר שבא לבקר בישראל ,אז תגיד את זה.

    יש הרבה מועמדים לניתוח המבריק שלך.נתחיל בביבי,שהוא בכלל צדיק יסוד עולם,שהכל היה יכול להיות אצלו בסדר אם לא היו נערי האוצר,שעשו הכל כדי לקלקל את טוב ליבו.

  20. ק. טוכולסקי :

    רבין אחראי ללא מעט הפרטות בלי שום קשר לתיאורית הקונספירציה של חיים חדשים בהסתדרות ע"פ העבודה בהעדפותיו של רבין.

    אז כן לא משתכנע וככל שאתה חוזר וטוען את הטיעון בלי לספק שום הוכחה זה רק משכנע יותר שמדובר בהשמצה של אדם מת מאשר כטיעון המבוסס על עובדות.

  21. מיכאל לינדנבאום :

    מיזם חיסול ההסתדרות של רבין

    איך חוסלה ההסתדרות/ טנייה ריינהרט
    נוסח אחר של הטקסט – בהרצאה "ארגומנטציה בשרות מערכות הכוח", שניתנה בכנס "הגבולות המתרחבים של תורת הספרות" באוניברסיטת תל-אביב, יוני 1999.

    פורסם ב"מטען" – סתיו 1999

    ההסתדרות הכללית של עובדי א"י הייתה הישג מרשים וייצגה תפישה ייחודית למדי בעולם המערבי: לפיה תפקיד ארגוני העובדים אינו רק להגן על זכויות העובדים במקום עבודתם, אלה גם לייצר תשתית כלכלית, מעין חברת-זוטא הדואגת לצורכי קהילת העובדים ומאפשרת להם, עקרונית, להיות בלתי תלויים במדינה מחד גיסא, וברצון המעסיקים מאידך גיסא.

    הנכס העיקרי של ההסתדרות הייתה קופת-החולים. הקופה השתייכה לעובדים ומומנה ממסיהם, באופן בלתי תלוי במדינה. על יתרון השיטה אפשר ללמוד, בדיעבד, תוך השוואת המצב בעבר למצב הנוכחי: כיום, המדינה היא זו שקובעת כמה מיטות יהיו בבתי-החולים וכמה פציינטים חייב רופא המשפחה לראות בכל יום. ככל שגוברים כוחות כלכלת השוק ומצטמצמים תקציבי המדינה, כך הולכת הרפואה הציבורית ומתפוררת. בקופת החולים של ההסתדרות נקבע התקציב, עקרונית, על-יד העובדים עצמם. וכך גם בניהול מפעלי חברת העובדים. לצד התשתית הכלכלית- חברתית הקימה ההסתדרות תשתית קהילתית: ארגון "נעמת" ומועצות הפועלים, שאף הם, בבסיסם, בלתי-תלויים במדינה.

    הנגע הבסיסי של ההסתדרות היה, מראשיתה, הקשר שלה למפא"י ודרכו – למדינה. בפועל, מפא"י שלטה בהסתדרות והפכה אותה יותר ויותר לזרוע של השלטון. במהלך השנים, רוקן מתוכן העיקרון של שליטה ישירה של העובדים, אך עדיין, במבט לאחור, גם בדמותה המנוונת הבטיחה ההסתדרות הישגים נכבדים לעובדים: שמירה על תנאי-העבודה, הסכמי שכר ורמה סבירה של שירותי בריאות ושירותים ציבוריים. בכל מקרה, גם אם הגוף התנוון, הבעלות החוקית על הנכסים, המפעלים ושירותי-הבריאות נשארה בידי העובדים. עקרונית ניתן היה לדמיין מצב, שבו העובדים מתנערים מהפונקציונרים של מפא"י ודורשים את מימוש זכותם לניהול המסגרת האדירה שהקימו.

    גם בדמותה המנוונת, והמרוקנת מרוב תוכנה, הייתה ההסתדרות מכשול רציני בדרכם של כוחות כלכלת-השוק – שלחצם הורגש בעולם משנות השבעים. כל עוד נשמרה העבודה המאורגנת בחלקים גדולים של המשק ובמפעלי ההסתדרות, קשה היה מאוד להעביר את המשק לתנאים שבהם חפצה כלכלת- השוק: עבודה ללא זכויות, קשרי עובד-מעביד שנקבעים בחוזים אישיים או באמצעות חברות כוח אדם, שכר רעב, יום עבודה בן 14 – 12 שעות וכו'.

    כדי לבסס את כלכלת-השוק יש לחסל את האגודים המקצועיים, כפי שעשו זאת באנגליה של תאצ'ר ובארה"ב. הליכוד הבין זאת תמיד וניסה, בכל תקופות כהונתו, לחסל או להחליש, את ההסתדרות. ניסה ונכשל; אך במקום שבו נכשל הליכוד, הצליחה מפא"י החדשה. תוך שנה אחת, שהחלה במאי 94', בעידן רמון – חוסלו ונמחקו שבעים שנות הישגים של תנועת העבדה הישראלית: קופת-החולים הולאמה והצטרפה לתהליך הקריסה של הרפואה הציבורית. ההסתדרות איבדה את נכסיה ואת מפעליה. מ1.8- מיליון החברים נותרו 650 אלף! (בסוף 95'). בניין הוועד הפועל – סמלה של ההסתדרות לטוב ולרע – רוקן ושרידי משרדי ההסתדרות עברו לבניין שכור בירושלים, משם מנהל מנהיגה הפאתטי, עמיר פרץ, את הצגות התקשורת שלו. (הסכם שכר לא נחתם במשק מאז ימי הברפלד.)

    הפרדה מקופת חולים
    איך זה קרה? כדי לחסל את ההסתדרות, היה צורך, קודם כל להפריד אותה מקופת-החולים. החברות בקופת-החולים כללה חברות בהסתדרות ומסי החבר לשתיהן היו תקציבה ומקור כוחה של ההסתדרות. נראה שבין ההתחייבויות, שנטל על עצמו רבין כדי להנהיג בארץ כלכלת-שוק, הייתה כלולה משימה זו – הפרדת קופת החולים מההסתדרות. כפי שאמר רמון בוועידת מפלגת העבודה, ב30- בינואר 94': "ערב הבחירות התבקשתי להופיע בתשדיר שירות ולהבטיח, שאם נעלה לשלטון ננתק את הפוליטיקה מהבריאות. לאחר שמוניתי לשר בריאות הטיל עלי רבין לגבש הצעת חוק (חוק הבריאות הממלכתי)" (הארץ 31/1/94).

    העטיפה הייתה יפה: '"ניתוק הפוליטיקה מהבריאות". מי לא יסכים לקריאה כה בסיסית? אך נראה שעל צירי העבודה לא עבדו מלים נמלצות אלו, ועם כניסתו של חיים רמון להיכל התרבות, שהיה מלא מפה לפה ב3500- צירים של מפלגת העבודה, הציפו את כולם קריאות -"בוז", "רמון לך הביתה" "תתפטר". רמון והדיווח בתקשורת הציגו זאת כתרגיל שרירים של הברפלד, זווילי (מזכ'"ל העבודה דאז) והמנגנון ההסתדרותי המסואב. אך בפועל, התייצבו צירי העבודה להגנת ההסתדרות: הם הגנו עליה בעבר מפני הליכוד והם לא התכוונו לאפשר עכשיו לילד השמנת החדש, חיים רמון, להצליח היכן שנכשלו קודמיו. היה ברוד שההסתדרות לא תיכנע ושלא יהיה אפשר להשיג רוב להפרדת קופת החולים מההסתדרות, לא בועידת העבודה, לא בסיעה בהסתדרות, ולא בסניפים.

    רבין נאלץ לוותר, בלחץ הוועידה, ולהחזיר את הצעת החוק (שעברה כבר קריאה ראשונה בכנסת) לממשלה, כדי להכניס בה שינויים, שיבטיחו את מסי החבר להסתדרות (הארץ, שם). ההסתדרות עמדה אז ערב בחירות ולא נראתה בעין אפשרות להוליך את מנגנון העבודה בהסתדרות להתקפלות בנושא זה. היה ברור, שאם תמשיך סיעת העבודה להנהיג את ההסתדרות, יימשך המאבק בנושא זה גם אחרי הבחירות.

    ההימור הגדול
    בראשית אפריל 94' יצא רמון בהימור הגדול שלו – רשימת ר"ם, שתעמיד אותו עצמו בראשות ההסתדרות. מערכת הבחירות של רשימת רמון התמקדה בשחיתות שפשתה בהסתדרות ובצורך להפיח בה חיים חדשים ("הלוויתנים המתאבדים" שאותם הוא מנסה להחזיר אל החיים).

    משאבים לא חסרו למועמד החדש. "קהילת העסקים" קיבלה באהדה את רעיונות הימין החברתי, שגובשו בשמינית המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. זו כללה, לצד רמון עמיר פרץ ואחדים, אף את יוסי ביילין, שהוזכר לאחרונה כמועמד מועדף של קהילה זו לראשות משרד האוצר, (למשל על-ידי שטרסלר בהארץ). כפי שדווחה חנה קים (הארץ 15/4/94) "רמון מכיר אנשי עסקים רבים, ושני אנשי עסקים כבר הפצירו בו השבוע למקם את המטה שלו בקומת המשרדים שבבעלותם, בחינם. ביום שני השבוע פתחו ברוקרים מהבורסה בתל-אביב מגבית וגייסו כספים למטה הבחירות של מי שרוצה לייצג את השכירים במשק".

    מבין תעתועי ההיסטוריה, יצוין שדווקא מפ"ם, השמאל ההיסטורי של ההסתדרות, התייצבה בנחישות לצד רמון. שום תמיהה על התייצבותה לצד הימין החברתי החדש לא הניאה אותה בנחישות זו. ב"-ידיעות אחרונות" מה6/5/94. פורסם סיפורו של חיים כ"ץ, גמלאי התעשייה האווירית, על יחסו של רמון לגמלאים. לדבריו, בשיחה שבה בקש מרמון להבטיח את זכויות הגמלאים "רמון התפרץ עלי שאנחנו הגמלאים לא עובדים, לא תורמים למשק אבל מקבלים קצבאות". כשפנה אל צבן בשאלה, כיצד הוא כורת ברית עם רמון, השיב לו צבן: "אל תדאג, אנחנו כבד נכופף לו את היד", בראיון עם צבן (הארץ 30.5.94) מציין האחרון בסיפוק, ש-ברוב המקרים, כשרמון מדבר על נושאים חברתיים, הוא מדבר "מפ"מית", בתודעה הציבורית נקלט צעדו של רמון כעימות סוער עם רבין ומפלגת העבודה, שתמכו רשמית בסיעת העבודה בהסתדרות ובמועמדות הברפלד. אך לפי מספר עדויות, היה המהלך מתואם, מאחורי הקלעים, עם רבין עצמו – והוא התבצע בעידודו (למשל, א. טל, הארץ 8.4.94).

    תנה קים (הארץ 15.4.94) מדווחת גם, ששמעון שבס, מנכ"ל ראש הממשלה ומקורבו של רבין, עומד מאחורי רמון. רבין נמנע מלתקוף את רמון בחרפות במשך כל מערכת הבחירות ורמון, מצדו, תקף את הנהגת ההסתדרות, את מזכ"ל העבודה זוילי ושרים שונים בממשלה, אך הקפיד לחלוק לרבין מחמאות. "הצעד שאני עושה יסייע בראש ובראשונה לממשלה בראשותו של רבין… ההסתדרות בראשות הברפלד הכניעה את הממשלה בצורה מבישה בהחלטות שכפתה עליה בנושא חוק הביטוח הממלכתי. זה לא הוסיף כוח לרבין. זה פגע בממשלה וביכולתה לקדם אפילו את ענייני השלום… זה פגע באמינותו של רבין, אף שהוא איש שאין אמין ממנו" (הארץ 12.4.94).

    כך, מי בגלוי ומי בהסכמה שבשתיקה, זאת הנהגת העבודה כנגד סיעתה שלה בהסתדרות – הסיעה המורדת, שלא השכילה להיפרד מן "הרעיונות המיושנים" של תנועת העבודה ולא רצתה לתת יד לחיסול ההסתדרות.

    מכירת חיסול
    אותה נחישות גילתה הנהגת העבודה גם לאחר ניצחונו של רמון בבחירות ב10- במאי 94'. סיעת העבודה ניסתה עדיין להיאבק על שימור מענה בהסתדרות ולהקים קואליציות משלה, לפחות במועצות הפועלים. התנאי המרכזי שהציבה למו"מ עם ר"ם היה שימור הזיקה בין חברות קופת-החולים לחברות בהסתדרות. כדי לסכל התארגנות כזו דרשה, סיעת ר"ם להקדים את מועד כינוס ועידת ההסתדרות החדשה (שבה יועבדו התפקידים) לסוף יוני.

    רבין התייצב בנחישות לצד רמון ונגד סיעתו שלו. בישיבת צוות ההיגוי רבין כפה על סיעת העבודה בהסתדרות להחליט על הקדמת מועד כינוס ועידת ההסתדרות. אחר הישיבה אמר אחד מאנשי ההסתדרות, שהשתתפו בה, כי היה זה משחק מכור. העבודה נכנעה לתכתיבי רמון. רבין חתם כבר בתחילת הישיבה, כך שלא היה טעם לוויכוח" (הארץ 3.6.94). במקביל, החלו חברי חוג רמון בעבודה (הם "השמינייה"), כלומר אלה שלא פרשו עמו לר"ם, במסע התקפות על סיעת העבודה, וחגי מירום קרא להחלפת צוות המו"מ של הסיעה בראשות הברפלד (הארץ 22.5.94).

    בנסיבות אלו, הייתה דרכו של רמון פתוחה והוא התחיל, בתנופת יתר, במלאכת החיסול. תוך מספר שבועות קיבל חוק הבריאות הממלכתי את אישור העבודה והכנסת. ההסתדרות נותרה ללא מקורות מימון, וגירעונה, שהיה סביר עד אז, צמח במהירות.

    תוך פחות משנה , הספיק רמון למכור את רוב נכסי ההסתדרות במחיר הפסד. שוויה של "שיכון ובינוי" (שאיגדה את סולל בונה, שיכון עובדים, חירות שבן וסיד) הוערך ב-550 עד 850 מיליון שקל; רמון מכר אותה ב300- מיליון. מניות כור הועבדו לחברת שמרוק וגם אחזקות ההסתדרות בבנק הפועלים נמכרו.

    לפי התחקיר של ארי שביט לא הייתה כל הצדקה כלכלית למכירות אלו: רמון אוהב לטעון שמכירת החיסול של נכסי ההסתדרות נכפתה עליו ע"י גירעונות הענק שהורישו לו קודמיו. ואולם הטענה הזו אינה עומדת במבחן המציאות": לפי ספרי התקציב, אותם מצא רמון בבואו לוועד הפועל, היה מצבה של ההסתדרות שפיר. לפי דו"ח מחמיר של רואה חשבון חיצוני, אשר אותו הזמין רמון, עמד הגירעון בסוף יוני 94' על כ709- מיליון שקל, שמהם פחות מ600- מיליון העיקו בפועל על הקופה. גם אם מניחים שהדו"ח שאותו הזמין רמון הוא המדויק, הרי שעדיין לא מדובר בגירעון קטסטרופלי: לגוף, אשד ערכם של הנכסים שבבעלותו מגיע ל-3 מיליארד שקל ואשר ההכנסה השוטפת שלו עמדה על כ700- מיליון שקל, גירעון של כמה מאות מיליונים הוא דבר שאפשר לעמוד בו.

    מה שאי-אפשר היה לעמוד בו היה הגירעון החדש, אשר הצטבר במהלך כהונתו הקצרצרה של רמון: ההעברות לקופת- חולים, שלה התחייב רמון והעלות האדירה של פרוייקט ריסוק המנגנון (כ-600 מיליון שקל) ניפחו את גירעון ההסתדרות לכדי שני מיליארד שקל; כאשר התווספה אל אלה הירידה הדרסטית בהיקף הגבייה (מ-670 מיליון ל-240 מיליון שקל), נאלצה ההסתדרות להתחיל לאכול את הקרן שלה. גבה הכלכלי נשבר- (מוסף הארץ 6 16.2.9).

    אך רמון וממשלת העבודה לא הסתפקו בחיסול ההסתדרות. על הכוונת הייתה גולת הכותרת של מפעל הענק של תנועת העבודה הישראלית: קופת החולים עצמה, שהייתה עדיין שייכת – רשמית לפחות – לחבריה. מיד לאחר הבחירות להסתדרות החל גל פרסומים, שמקורם בממשלה, על מצבה הכספי הקשה של קופת-החולים: "ישנה מפולת נוראה של קופת-חולים", הכריז רבין (הארץ 30.5.94). שר האוצר שוחט דרש למנות כונס נכסים לפירוק קופת-החולים. האווירה הייתה של משבר ללא מוצא, מלווה בטענות על ניהול כושל ורמזים על שחיתות. לקופת-החולים היו טיעונים חזקים כנגד הממשלה בדבר האחריות לחוב. פרופ' דן מיכאלי, יו"ר מועצת המנהלים של קופת-חולים, טען כי "אילו הממשלה עמדה בהתחייבויותיה ב1993- היינו מסיימים את 1993 באיזון פינאנסי…" (הארץ, שם). לדבריו, צמצמה הממשלה דרסטית את השתתפותה בתקציב קופת-חולים. תעריפי האשפוז הועלו על-ידה ב- 23 אחוז, בשנת 93', ללא שהגדילה את ההשתתפות הממשלתית, וגם את חלקה בעלות המשכורות במגזר הציבורי, שהעלתה את ההוצאות על משכורות ב40%-, לא העבירה הממשלה.

    אך מאום לא עזר. לקול צהלות התקשורת, ובאווירה חגיגית, של "עידן חדש", העביר רמון את קופת-החולים (ששווייה הכלכלי הוערך אז ב- 5.5 מילירד שקל) לידי הממשלה. מאז, הממשלה היא זו שקובעת איזה טיפול רפואי מגיע למי שאין לו כסף די הצורך, והממשלה מחליטה, לפי מה שטוב ל"קהילת העסקים", הדורשת לצמצם עוד יותר את תקציבי הרווחה והבריאות. לעשירים יש בין כה וכה רפואה פרטית.

    כך הושלמה המלאכה. מה שנבנה בשבעים שנה, חוסל בשנה אחת. עכשיו יכול רמון, עטור הניצחון, לחזור למפלגתו ולהעביר את אפר ההסתדרות למשרתו הנאמן, עמיד פרץ, שמיניית רמון מתארגנת להביא להחזרתו למפלגה "לאחר שיגמור לנקות את אורוות ההסתדרות", (ידיעות,8.3.95 ) וביום שבו חוגגת החבורה את ניצחונה, עבר בכנסת חוק קטן, אך סמלי (שאותו יזמה לימור ליבנת), המעניק למבקר המדינה סמכות לבקר ארגוני עובדים ומוסדות שארגונים אלה שותפים בניהולם – וזאת על אף שישראל חתומה על אמנות בינלאומיות האוסרות התערבות המדינה בפעילותם של איגודים מקצועיים.

    עיצוב התודעה
    הדבר המדהים הוא, שחיסול ההסתדרות התקבל בתשואות לכל אורך בצועו. התחושה הקולקטיבית הייתה של שחרור וניצחון – צעד ענק מהעבר המאובן אל עידן הקידמה. לא רק הבורסה חגגה, גם רבים מהעובדים היו שותפים לקריאות הצהלה. דווקא אלה שהפסידו את עולמם במהלך זה, אלה שהיום עובדים בחוזים אישיים או באמצעות חברות כוח-אדם, אלה שידם אינה משגת לשלם עבור תרופות או רופא פרטי ותוחלת חייהם יורדת בהדרגה מול הידרדרות הרפואה הציבורית – הם הם שקידמו את התהליך בתקווה ובהתלהבות.

    איך התאפשר הדבר? ועוד בחברה שעד לפני כמה שנים ראתה בתנועת העבודה ובמוסדותיה ערכים מקודשים? כמו תמיד, הדבר הסתייע במלאכת-מחשבת של תעמולה ועיצוב תודעה. תעמולה יעילה אינה מסתפקת רק בדיס-אינפורמציה ובהבטחות- שווא (כגון ההבטחה שרמת שירותי הבריאות תעלה והם יהיו שוויוניים יותר, ברגע שיופקעו מידי העובדים); התעמולה בוחרת גם עובדות ונתונים אמיתיים ומשבצת אותם בתבניות כוזבות.

    הנהגת ההסתדרות נקלטה, בצדק, בעיני הציבור כגוף מנוון וכוחני, שבגד בתפקידו ושימש כמכשיר בידי מפלגת השלטון, לצד הטענות הרגילות על ניוון וניהול לקוי, שחררו מקורביו של רמון (ובראשם שמואל אביטל) פרטים על שחיתות ענק בהסתדרות: ראשיה העבירו מכספי ההסתדרות למפלגת העבודה, לצורכי הפריימריז, ערב הבחירות לכנסת. אכן, במשך כל תולדות ההסתדרות היה הדבר נהוג , וזו רק אחת הדוגמאות לדרך שבה השתמשה מפא"י בהסתדרות לצרכיה שלה. אך הפעם זכו גילויי המעילות לכותרות ענק ,שחיזקו את מה שניראה היה כמסקנה בלתי נמנעת: "יש לפרק! לשים קץ לאימפריית ההסתדרות!"

    אך האם זו, אכן, המסקנה הטבעית? לצורכי השוואה, הבה נבדוק אפשרות היפותטית: נניח שהתגלה שהנהלת אוניברסיטת תל-אביב מועלת בכספי האוניברסיטה במשך שנים. אמנם לא מדובר ברווח אישי, אך הועברו כספים לגוף פוליטי, שמנהלי התקציבים היו קשורים עמו : נאמר מפלגת העבודה, הבה נבדוק עמדות אפשריות ביחס לתגובה שיש לנקוט:

    נתון: הנהלת המוסד מעלה בכספים והעבירה סכומים למפלגה פוליטית.

    מה אפשר לעשות:

    א. להתעלם (כי לא היה רווח אישי).

    ב. להעמיד את המועלים לדין.

    ג. לדרוש שהמפלגה האמורה תחזיר את הכספים למוסד.

    ד. לפרק את המוסד.

    מתוך מבחר האפשרויות דלעיל, א ו-ד יידחו על-ידי רובנו. ב ו-ג יתקבלו שניהם כמסקנות סבירות או אף טבעיות.

    המסקנה, במקרה זה, אינה לוגית, אלא פרגמטית, סוג השיקולים דומה לסוג השיקולים במערכת המשפטית, ונשען על שורה ארוכה של הנחות בדבר ההסדר החברתי, סוג החוזה שבין הפרט לכלל ומושגים הנוגעים לצדק ולמוסר. המערכת המשפטית מנסה לנסח את ההנחות הללו – אך גם ללא ניסוח כזה, קיים אוסף הנחות בתודעתה של כל קהילה תרבותית נתונה ומדריך את ההבחנה בין היסק טבעי (ב ו- ג) לבין היסק כושל (א ו- ד).

    כשמתבצעת מניפולציה לצורכי עיצוב תודעה, אחת השיטות היא שימוש בהיסק כושל. במקרה של ההסתדרות, הדומה לחלוטין לדוגמתנו ההיפותטית, ההיסק היחיד שנשקל במסגרת הדיון הציבורי היה היסק ד: לפרק את ההסתדרות. האפשרות, שניתן לדרוש שמפלגת העבודה תחזיר את הכספים שגנבה, כלל לא עלתה על הפרק. ההיסק הכושל נבנה וטופטף יום-יום לתודעה הקולקטיבית, בנאומי שרים ומנהיגים, בטורים על טורים בעיתונות ובדברי פרשנים מלומדים. זהו כוחה של תעמולה.

  22. ק. טוכולסקי :

    יקירי
    גיליתי שהצבא מצא את הכסף שיאיר לפיד מחפש בכיס של המילואימניקים אז בתור אחד שהולך להפסיד אני הולך להתעסק בזמן הקרוב במאבק אחר…

  23. מיכאל לינדנבאום :

    המאבק שלך התחיל בזמני לפני 25 שנה

    המאבק שלי הסתיים מזמן בתבוסה מוחצת הודות לראשי ממשלה "תיירים" ושאר פושעי הפרטה.
    בהצלחה יקירי.

  24. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    טוכולסקי
    אי אפשר לשקם את השמאל בלי להבין את מקורות המשבר, ובלי להבין שאנחנו עדיין מתמודדים איתו בהווה.
    ואי אפשר יהיה לשקם את מדינת הרווחה ואת העבודה המאורגנת בלי להבין את התהליך שהביא אותנו עד הלום ובלי להבין שאנחנו עדיין מתמודדים לא רק עם תוצאותיו אלא עם כוחות פוליטיים בשמאל (או "שמאל") שמבחינתם הדרך ההיא היא דרכם היום.

    במפלגת העבודה ובשמאל בכלל לא מבינים שהמפלה של השמאל מאז שנות ה- 90 היא כל כך גדולה שרק עבודה לטווח ארוך יכולה לשקם אותו.
    אחת הטעויות של יחימוביץ היתה שנגררה שלא בטובתה ושלא בטובת העניין ללחצים של שכבה ישראלית שמתרכזת סביב עיתון הארץ, ושלא מפנימה את עצמת הכשלון שלה, שלא לדבר על התחלת ההבנה לסיבותיו. לא צריך להיות בקשת הדמוקרטית ולא צריך להתעסק בכפיתיות בעניין המזרחי כמן דאוס אקס מכינה, כדי להבין את זה.

  25. ק. טוכולסקי :

    אי אפשר לשקם את השמאל בלי להבין את פוליטיקת הזהויות ולהכנע לפוסט מודרניזם ולהכות מבוקר עד ערב על חטא ולקלל את העבר ולהמציא את עצמנו מחדש ולדון ולריב ולהתבכבש ולנטור ולשנוא ולהיות הכי צודקים כל רגע נתון, כן ההכרה הזו הביאה אותנו רחוק מאוד. בהצלחה
    אני מציע שתוקיע את רבין פה ועכשו זה בהחלט יביא לנו בטווח הארוך עוד 30 מנדטים, בדיוק זה.

  26. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    סליחה טוכולסקי, רבין היה ראש ממשלה וככזה מיכאל ממקד בו בצדק את הביקורת. אבל רבין הוא לא הנושא בכל הכבוד.
    כנ"ל לצורך הדיון הפוסט-מודרניזם, ופוליטיקת הזהויות .

    הבעיה היא ששמאל לא יכול להיות גם שמאל וגם ניאו-ליבראלי.
    יש כאן מחנה שלום – בורגני שמחפש לחיות בשקט בשלווה ובשלום. זה לא פשע. אבל הוא לא ס"ד ומדינת הרווחה לא ממעניינת אותו (אולי את הילדים שלו).
    ואין בעיני בעיה עקרונית לקואליציות בעיתוי ובזמן המתאים עם המחנה הזה.
    אבל כל זמן שיהיה כאן בלבול בין שמאל לבין בורגנות ליבראלית במקרה הטוב לבין בורגנות ניאו-ליבראלית ממש, שעוד מכתיבה לנו בטקטיקות מכוערות מה זה שמאל ומה זה צדק, ומי יותר גרוע מברק, אז צר לי – לא נגיע רחוק.

    הדברים האמורים לא מבטלים את הצורך לעשות את מה שאתה עושה – למשל לחפש את הכסף. אדרבא.
    אבל בניית הכוח מחייבת זום רחב. מה לעשות. אלה החיים.

    וחוץ מזה להזכירך שוב – אתה כתבת על עדנה בשנה ה-45 🙂

  27. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    ובעצם עוד הערה, לשיטתך.
    אם אתה דוגל במעבר לשיח מעמדי במקום שיח של זהויות, ואם אתה מבקר את הפוסט-מודרניזם – אז לא ברור מאיפה הביקורת שלך על הצורך בהבנת המציאות העכשווית ודרכי הפעולה הנגזרות ממנה, כחלק מתהליכים שלא התחילו הבוקר.

  28. ק. טוכולסקי :

    א. מיכאל המאמר שהבאת עדיין לא מוכיח את הטענה שלך.
    ב. אנונימי, אני מסכים ששמאל לא יכול לעשות שלום ולהיות נאו ליבראלי במקביל, אני עדיין לא חושב שזה הופך את רבין למפריט מספר אחת ולפושע אוסלו.
    היום כשיש לנו מפלגת עבודה שלראשונה זה שנים מונהגת בידי הפלג הס"ד שלה ומשמאל לה מרצ שאינה נאו ליברלית ואת חדש אני לא מבין את הצורך בהלקאה עצמית, זה הזמן לבנות ולהלחם.
    הס"ד דרך אגב מכילה הרבה גוונים שחלקם לא אהוב עלי במיוחד, אבל איכשהו מפלגות ס"ד מצליחות לחיות ינופי עם מנהיגים כמו פרס, בליר, חולדאי, שרדר ועוד כמה שלא בוחלים בהפרטות, זאת היא חולשתה של הס"ד הפשרה המתמדת, חולשה עליה הצביע כבר מרקס.

  29. ק. טוכולסקי :

    אני לא טוען שרבין היה איש שמאל, אבל אני גם לא חושב שהוא היה שונא מרוב הס"ד של הדרך השלישית למען האמת נ יתן לומר שהוא הקדים במחלה הזו את בלייר בבריטניה ושרדר בגרמניה.
    זאת עדיין לא סיבה להשחיר את זכרו. בגין גרם נזקים אדירים לכלכלה ויצא למלחמה אבל גם עשה שלום.

  30. מיכאל לינדנבאום :

    היגור זאב(הפרטה) עם כבש(עבודה מאורגנת)?

    להלן ציטוט של מחקר "שלושים שנה של הפרטה" במכון אדווה משנת 2006 .
    "
    מדיניות ההפרטה הואצה עוד לקראת אמצע שנות
    התשעים, בתקופת ממשלת רבין, עת שהיא עוגנה
    , בתיקון לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה 1975-
    שהוסף בשנת 1993 . התיקון נועד להקל את ביצוע
    מדיניות ההפרטה וקבע את הקמתה של ועדת השרים
    לענייני הפרטה ובראשה ראש הממשלה (מבקר
    .(329-328 : המדינה, 2002

    כתוצאה מכל המהלכים הללו, התקופה שבין השנים
    1995-1991 , שבמרביתן עמדה דווקא מפלגת העבודה
    בראש השלטון – נחשבת ל"תקופת הזוהר" של
    ההפרטה בישראל. במהלך חמש שנים אלה נמכרו 15
    חברות ממשלתיות, במלואן או בחלקן, ובהן שלוש מבין
    עשר החברות הגדולות: שק"ם, בזק וכימיקלים לישראל.
    התקבולים ממכירת החברות הללו הגיעו לסך של
    .(169 : כ 1.5- מיליארד דולר (אקשטיין ואחרים, 1998 "

    זה שרבין "לא בחל בהפרטות" ויזם את קומנדו חיסול ההסתדרות שנקרא חיים חדשים בהסתדרות בהנהגת חיים ועמיר פרץ,עדיין לא הופך את קרבנות מדיניותו שנמשכת עד היום(הפרטת חברת חשמל והרכבת למשל),למאושרים.
    זאת לא "הלקאה עצמית",זאת מלחמה באויבים המעמדיים.
    מאחל לך חיים ללא הפרטה ושלא תושלך אל הכלבים בגיל מתקדם.
    נכון שהחיים לא פשוטים ושבמקביל למאבק במשטר פושעי ההפרטה,יש לנו מאבק לא פשוט עם הניאו-ליברלים מבית איתם אנו משתפים פעולה במסגרת הס"דית בעבודה.
    זה לא אומר שאנו צריכים להפקיר את השטח ללכל מיני "אראל מרגלית".

  31. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    טוכולסקי, לא כל ביקורת היא הלקאה עצמית ולא כל הלקאה עצמית היא בקורת.

    חשוב ללמוד מתהליכים, מבעיות, משגיאות.
    אחת הטענות שלי על מה שקרה בבחירות האחרונות היא בדיוק
    נגד היריות לתוך המחנה ושבכך נמנעה התחזקות ממשית יותר של השמאל.
    כל ניתוח של מערכת הבחירות האחרונה לא יכול להתחמק מהמסקנה שהמאבק הפנימי התנהל על חשבון מאבק מחושב כלפי חוץ. (צר לי לאמר שלמאבק הזה בבחירות האחרונות היה הד לפרדוכס של ממשלת רבין)

    לגבי פשרות, תלוי אם עושים אותן ביודעין ומתוך שיקול רציונאלי או שמדובר במניפולציות.

    ולגבי אותה שנת עדנה, שנת ה- 45 למדינה – הייתי מכנה אותה שנת החמצה טראגית. רבין לא היה פושע . בשורה התחתונה הוא היה לדעתי כשלון וכשלון טראגי, כי רבים טעו הרבה יותר ממנו ורצח לא בא בחשבון.
    הרצח פגע בשמאל בהרבה מובנים.
    בין השאר גם בכך שמנע את חשבון הנפש שאולי היה מתקים אם רבין היה מפסיד בבחירות לנתניהו (לפחות סקרים הצביעו על האפשרות הזאת כראלית).

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.