תגובה שלישית לעדנן – קווי היסוד של הממשלה ה-33

נושאים משפט ופלילים, פוליטי ב 2.04.13 23:56

ל.רפי מגיב לדברי עדנן המופיעים ברשומה בשם: " קווי היסוד של הממשלה ה-33: המבט הנכון, תשובת עדנן (ב)". על מעמד בית המשפט העליון ועל שיטת הממשל ועל עקרון שתי המדינות לשני עמים

הדיון המהותי הוא לטעמי דיון המתנהל ברמה האידיאולוגית, ולא ברמה של תחושות בטן. כך מקבלים הדברים משמעות רחבה יותר ואינם עניין סובייקטיבי פרטני. שהרי באופן סובייקטיבי לכל פרט תחושותיו שלו, בין אם יש להן ביסוס עובדתי או אוביקטיבי ובין אם לאו. הדיון האידיאולוגי מנסה להציב תחת כיפה אחת הסכמות רחבות, או הסכמות המשותפות לקבוצות גדולות, ולמעשה כך מתנהלים דיונים לאומיים.

בית משפט, עליון או לא עליון, מייצג בדמוקרטיה את אחת מזרועות השלטון – הזרוע השופטת. מלבדה קיימים גם הזרוע המחוקקת (הכנסת או הפרלמנט) והזרוע המבצעת (הממשלה, או הנשיא הנבחר כגורם אקזקוטיבי). יש הגורסים שגם מבקר המדינה צריך להיחשב כזרוע שלטונית אוטונומית, אולם בישראל, בינתיים הוא אינו כזה. בית המשפט כשמו כן הוא: בית משפט. תפקידו לפעול או לפרש את חוקי המדינה שאותם מחוקק הגוף המחוקק לכל מקרה פרטני המובא לפניו, אבל הוא אינו מוסמך לחוקק. שכן, בית המשפט אינו תחליף לכנסת והוא אינו גוף הנבחר ע"י הציבור, בניגוד לכנסת. מכאן שבית המשפט הוא גוף שסמכותו נגזרת מהשיטה הדמוקרטית, והיא עומדת לו כל עוד אין הוא חורג מסמכותו.

בישראל, ולא רק בה, מתנהל וויכוח רב ונוקב בשאלה היכן גבולות סמכותו שלבית המשפט. במקרה של ישראל הוויכוח נוקב עוד יותר מפני שלישראל אין עדיין חוקה שלימה, אלא מספר חוקי יסוד שאמורים בעתיד להשתלב בחוקה. את המציאות הזו מפרשים אנשים שונים בדרכים שונות, ופרשנויות אלה הם יסוד הוויכוחים הקשים. לא אפתח כאן דיון מקיף זה.

כאשר מדינה חסרה חוקה, כך או אחרת שיטת הממשל שלה אינה שלימה, ובעיות אד-הוק גוררות לעיתים צעדים ומעשים שנויים במחלוקת מצד כל הגורמים בשיטה הדמוקרטית. אני נמנה על מי שאינו מקבל את הפרשנות הגורסת ש"הכל שפיט", ובמקום שאין חוקה או חוק, בית המשפט הוא שיחוקק באמצעות פסיקות "מלומדות" של חבריו. אני גם סבור שאם נטל לעצמו בית המשפט את החופש להיות תחליף-מחוקק, חייבת הכנסת, שהיא נציגת הריבון (העם), להיות הגורם המאזן את מעשי בית המשפט, וכשהיא אינה עושה זאת, היא אינה ממלאת כהלכה את תפקידה. פעולת הדמוקרטיה מושתתת על איזונים ובלמים בין רשויות השלטון שכשלעצמן הן בלתי תלויות זו בזו, דהיינו נהנות מהפרדת סמכויות חדה. אומנות האיזונים והבלמים בדמוקרטיה היא מהיסודות היותר רגישים והיותר חשובים של השיטה כולה.

כל מה שאני אומר בסוגיית "הטיפול בבית המשפט" כפי שאתה קורא לדברים, נובע מהכללים והעקרונות הנ"ל. ובמקום שחסרה תחיקה צריך להשלים אותה הגוף המחוקק, ובמקום שחסרים בלמים צריך להגדיר אותם במסגרת תיקון לחוק בית המשפט, ומחוץ למסגרת חוק קיים, מי שהחקיקה היא בתחום אחריותו. הביקורת השיפוטית על חקיקת הכנסת גם היא חלק מהאיזונים של השיטה הדמוקרטית. ומקום שאין חוקה אך קיימים חוקי יסוד, בית המשפט הוא הפוסק. אולם במקום שאין חוקה ועדיין אין חוקי יסוד, הנציג המוסמך ע"י הציבור לקבוע נורמות רצויות היא הכנסת, ולא בית המשפט. אינני מקבל פרשנות גורפת הקובעת שחוק יסוד אחד, למשל חוק זכויות האדם, הוא תשובה קונסטיטוציונית המאפשר לבית המשפט לפסוק בכל עניין ונושא ע"י הצבתם תחת כיפתו של חוק זכויות האדם. אילו כך היה המצב, לא היינו צריכים חוקה. ואם לא זה המצב אזי נפגמת בצורה חמורה הפרדת הרשויות.

כאן מתחיל הדיון לגלוש מהתחום העקרוני לתחום הנוחיות הפוליטית. אתה צריך להחליט על פי איזה פילוח אתה מטפל בקבוצות השונות ולאיזו מטרה. דרוזים יכולים להיות ערבים, אך אינם מוסלמים. נוצרים הם ערבים, אך אינם מוסלמים. ערבים יכולים להיות פלשתינאים, אך אינם בני לאום אחר. מוסלמים יכולים להיות גם אריתראים וסדנים ואינם בהכרח ערבים, ויהודים שונים מכל האחרים גם עפ"י דתם וגם עפ"י לאומיותם. אלא שדמוקרטיה לא נבנתה רק למען ערבים מוסלמים, והיא דורשת שיוויון אזרחי לכל ללא הבדל דת, גזע, מין, השקפת עולם, צבע עור או רקע תרבותי. לכן, המספרים שהבאת לעיל חסרי משמעות לצורך הדיון שלנו. עפ"י חתכים מסוימים באוכלוסייה הערבים המוסלמים הם קבוצת המיעוט הגדולה ביותר ועפ"י חתכים אחרים אין זה כך.

אם אינך מקבל את תכנית החלוקה, אמור זאת בפרוש, ואז אנו בשדה-שיח מסוג אחד. אם אתה מקבל את התכנית, אזי כל ההתפתחויות שלאחריה הן פועל יוצא ממנה, ושאלתך לגבי הסמכויות לאחר הכרזת העצמאות על בסיס תכנית החלוקה, מוזרה שלא לומר מגוחכת. מרגע שהריבון בטריטוריה הוא מדינת ישראל, היא הקובעת מה יקרה בשטח ומה יהיה דין האזרחים. זו המשמעות של ריבונות. מובן שההתנהלות כפופה לחוקים, ואלה יכולים להשתנות עם הזמן, אבל הישות הריבונית היא מקור הסמכות והיא שתשנה לפי הצורך גם את החוקים וגם את החוקה, לכשתהיה.

………..

שתי מדינות לשני עמים אינו דבר מה הקשור למסורת יהודית או ישראלית. זו החלטה פוליטית שנעשתה פעם אחת ע"י בן גוריון לאחר החלטת החלוקה, וטורפדה ע"י העולם הערבי – תושבי ישראל (שבחלקם ברחו א"כ ) וצבאות המדינות השכנות. על ההחלטה של בן גוריון לא חזרה יותר ישאל לאחר מלחמת השחרור, וגם לא תחזור. החלטה שניה ברוח דומה אך בקווי תיחום שונים, התקבלה ע"י ממשלת רבים בחתימת הסכמי אוסלו ב- 1993, וגם היא טורפדה לאחר מכן במהלך האינתיפאדה השניה (2000 – 2004). דברי נתניהו בבר אילן (2009), הם גירסה שלשית של אותו רעיון בסיסי, עם קווי תיחום שונים, ולהערכתי לאור התנהלותו של אבו מאזן, גם היא תטורפד.

מתוך ניסיון של למעלה משבעים שנות חיים באזור זה, אני אישית אינני מאמין בהסכמי אוסלו. לדעתי יש לבסס הסדר גיאופוליטי ישראלי ערבי-פלשתינאי על הצהרת בלפור (1917) ועל המנדט של חבר הלאומים שניתן לבריטניה ב- 1920, ודיבר על שתי מדינות לאום בארץ ישראל משני עברי הירדן – אחת יהודית ואחת ערבית. כמדינה ערבית הקימה בריטניה את ירדן ב- 1922, על כ- 74% משטח המנדט. ישראל קמה ב- 1948 (לאחר החלטה חמישית – 1947 – על חלוקה של ארץ ישראל המערבית פעם נוספת. לאחר 1967, מחזיקה ישראל כ- 26% משטח המנדט מ- 1920. קווי מתאר אלה הם היסוד הראלי היחיד, בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים והגיאופוליטיים מאז אותם זמנים, שמאפשרים לשרטט פיתרון יציב ובר קיימא, בכפוף להסכמים והסדרים פרטניים בין הצדדים ולהסכמה על סיום הסכסוך. להערכתי, אם לא יהיה הסכם מתוך רצון והבנה, הוא יהיה מתוך כורח המציאות.

……….