רם פרנק ראיין את ח"כ ד"ר דב חנין על האתגרים העומדים בפנינו למנוע את הרס ים המלח מחד ואת מכירתו לזרים מאידך
המאבק על אחד משבעת פלאי עולם – ים המלח
ראיון עם ח"כ דב חנין
כמה עובדות על ים המלח:
ים המלח הוא למעשה אגם מלח חסר מוצא, הנמצא בתחום השבר הסורי-אפריקאי, ובמרכזו עובר גם הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2%, גבוה פי 10 מריכוז המלח בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מהתנאים הייחודים של מיקומו, חוסר המוצא של המים לכיוון כלשהו, והימצאותו באיזור מדברי, חם ויבש, המתאפיין בשיעורי אידוי מים גבוהים מאוד, מה שהופך אותו לגוף המים השלישי ברמת מליחותו בעולם.
ים המלח הוא גם אחד מהאטרקציות התיירותיות החשובות בישראל, בשל הסגולות הרפואיות הנובעות מהמינראלים הרבים שבו, ומהעובדה שחופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם. על-פי דו"ח "התיירות לישראל 2011 – דו"ח סטטיסטי" של משרד התיירות עולה כי מספר התיירים אשר ביקרו בים המלח בשנת 2011 עמד על 587,000, וזוהי עלייה של כ 4% משנת 2010.
מפלס המים בים המלח, נכון לתחילת שנת 2013 עומד על 427 מטר מתחת לפני הים. במהלך השנים, בנו חברת אשלג ישראלית וחברה ערבית בריכות לצורך אידוי מואץ של המים, כך שיוכלו לנצל את הכימיקאלים הרבים שבהם למטרות מסחריות. כדי לשאוב את החומרים השונים מהמים, היה צורך בשאיבה בהיקף נרחב של מי ים מהאגן הצפוני. בשל האידוי הגבוה שאיבות אלו תורמות רבות לירידה משמעותית של מפלס המים באגם, וכן לתופעות לוואי בפני השטח שמסביב ("בולענים").
מפעלי ים המלח הם אוגד מפעלים לייצור כימיקאלים, מקבוצת "כימיקאלים לישראל" הממוקמים בסמוך לחופו הדרום-מערבי של ים המלח. המפעלים הידועים ברווחיותם מפיקים חומרים הנחוצים לתעשיות שונות בעולם שהעיקריות שביניהן הן תעשיות הדשנים, הקוסמטיקה והתרופות. בשנת 1952 קנתה ממשלת ישראל את השליטה במפעלים ואיחדה אותם תחת השם "מפעלי ים המלח בע"מ". במשך השנים הבאות הקימה המדינה מספר מפעלים נוספים, ביניהם מפעל לייצור אשלג ומפעל לייצור ברום. בשנת 1961 נחקק חוק "זיכיון ים המלח" אשר הגביל את ההיתר על הפקת כימיקאלים לחברת "מפעלי ים המלח בע"מ" בלבד, ובכך הפך את אופן שליטת החברה באוצרות הטבע לשליטה מונופולית. בשנת 1992, החלה הממשלה בתהליך של הפרטת מפעלי ים המלח אשר נמשך לאורך כל שנות ה- 90 עד שבשנת 1999, קנתה קבוצה האחים עופר את השליטה במפעלי ים המלח.
עם הפרטת מפעלי ים המלח לא נעשו ההתאמות הנדרשות על-מנת להגן על ערכיו הסביבתיים של ים המלח, ועל-מנת להבטיח לציבור תמורה הולמת בגין שימוש במשאבים.
כדי ללמוד על המשמעות האקולוגית והחברתית של ייבוש ים המלח, על-ידי מפעלי ים המלח, קיימתי ריאיון עם ח"כ דב חנין, אחד ממובילי החקיקה והמאבק החברתי המתנהלים סביב סוגיית ים המלח.
מבחינה אקולוגית, מה מצבו של ים המלח כיום? "מצב גרוע מאוד" אומר דב, "בו מתרחשים שני תהליכים מקבילים: האגן הצפוני של ים המלח הולך ומתייבש בגלל שכמויות מצומצמות של מים מגיעות לאגן, וגם משום שמים רבים נשאבים על-ידי מפעלי ים המלח לטובת בריכות האידוי באגן הדרומי. כ-45% מההתייבשות באגן הצפוני נובעים ממפעלי ים המלח. אלו נתונים רשמיים של המשרד להגנת הסביבה שהועברו לכנסת בשבוע שעבר. מה שמביא לתוצאה כזו שהאגן הצפוני הולך ויורד ובמקביל בריכות האידוי בחלק הדרומי הולכות ועולות. בחלק הצפוני נוצרת שכבה של מלחים אשר מצויה בקרקעית ומתעבה, תוצאה שמאיימת על מתחם המלונות".
כמה זמן עוד ניתן יהיה לנצל את המשאב הטבעי הזה המצוי בים המלח? "ניתן יהיה לנצל אותו. אנו עדיין לא לפני ניצול של כל עתודות האשלג בים המלח, אבל ניצול זה גורם לאחד משבעת פלאי עולם להפוך לאזור אסון אקולוגי".
האם הנזק האקולוגי כתוצאה מאידוי המים הוא הפיך?
"נזקים אלו יהיה מאוד מסובך לתקן. לא ברור איך יהיה ניתן בעתיד לתקן אותם, אלא אם נוכל להזרים לים המלח כמויות עצומות של מים. מצב זה כרגע לא עומד על הפרק בשום תוכנית ריאלית. לכן, הדבר העיקרי הוא למתן את ההתנהלות המופקרת והמופרעת שלנו בים המלח".
לאחרונה עלו כותרות בעניין מכירת ים המלח לחברה הקנדית "פוטאש". מה המשמעות של מכירה זו, עלינו כאזרחים? "חברת 'פוטאש' הקנדית היא החברה השולטת בשוק האשלג ורוצה לנכס אליה את ים המלח כדי ליצור ריכוזיות כמו זו בשוק הישראלי גם בשוק העולמי ובכך לקבל יתרון כלכלי ושליטה במחירי האשלג העולמיים. ייצור האשלג מים המלח הוא מאוד רווחי משום שאין בו סיכונים וגם אין בו עלויות גבוהות. תהליך ההפקה הוא תהליך פשוט של ייבוש. מבחינת ישראל, זהו נזק כלכלי גדול. במקום שהרווחים ילכו לקופת הציבור הישראלי הם ילכו לטובת חברה פרטית קנדית. מבחינה חברתית, מצב כזה יפגע בעובדי ים המלח שיהפכו לעוד כלי באינטרסים של 'פוטאש' ונזק אזורי משום שהנגב הוא אזור אותו אנחנו צריכים לפתח, כך שהוא לא יכול להיות נחלה של ארגון בין-לאומי. זהו גם נזק סביבתי משום שהדבר האחרון שיעניין חברה קנדית זהו עתידו של ים המלח."
אילו מפעלי ים המלח, היו בבעלות המדינה ולא בבעלות פרטית כמו עכשיו, מה הייתה המשמעות הכלכלית? "ראשית, רווחים גדולים מאוד של מיליארדים, שבמקום שילכו לאחים עופר, ילכו לקופת הציבור הישראלי. אילו השליטה במפעלי ים המלח הייתה בבעלות המדינה, אז ההתנהלות בהם הייתה אחראית יותר ושקולה עם תכנון לטווח ארוך יותר, ולא מחריבים את ים המלח בשביל הרווחים של השנה הקרובה. הייתה בעצם יכולת לבנות תוכנית רב-שנתית מאוזנת בין ההפקה והייצור, לבין שמירת האזור המקסים הזה."
מהם הכלים הפרלמנטאריים בכנסת שבאמצעותם ניתן יהיה למנוע שליטה של ידיים זרות? "לפני בערך שלושה שבועות קיימנו כנס חירום בכנסת בעניין זה. חברי כנסת מסיעות שונות ומגוונות התגייסו למאבק זה, כולל חברי כנסת מהקואליציה, ואנחנו מקדמים שני מהלכי חקיקה גדולים, האחד אותו אני מקדם 'החוק להגנת ים המלח' אשר עוסק בפן הסביבתי וישנו חוק שעוסק בתמלוגים, כך שיגיעו לציבור. שני מהלכים אלו, באו כדי להגן על ים המלח ועל האינטרסים הכלכליים של הציבור הישראלי בים המלח."
מיהם הגופים והארגונים הפועלים כיום להצלת ים המלח? "אנחנו פועלים היום בשיתוף פעולה מאוד הדוק עם ארגונים כמו 'אדם טבע ודין', 'החברה להגנת הטבע', 'ידידי כדור הארץ' וארגונים סביבתיים נוספים אחרים. ובמקביל, אנחנו גם עובדים בשיתוף עם ועד העובדים של ים המלח ועם תושבי ערד ודימונה במטרה ליצור מאבק שהוא גם בעל אופי סביבתי וחברתי המשתף את תושבי האזור".
לסיכום, חשוב לדעת כי קצב ירידת המים בעשור האחרון עומד על מעט יותר ממטר לשנה. ירידה זו של מפלס המים גורמת לשינויים קיצוניים בגבולותיו של האגם, וכתוצאה מכך פחת שטחו בכ-35%. חלק מהשינויים כתוצאה מהאידוי המלאכותי גורם נזקים בלתי הפיכים לנוף העוצר נשימה שסביב, בו התעוררו תופעות כגון נסיגת החופים ושל בולענים רבים, וכתוצאה מכך גם לפגיעה בתשתיות כבישים וגשרים אשר קרסו בשמורות הטבע שסביב. ים המלח הוא משאב טבעי נדיר ויחיד מסוגו. ניצול נכון של משאב זה יכול להביא לירידה משמעותית בהיקף הנזק האקולוגי בסביבתו וכן להעשיר בצורה משמעותית את קופת המדינה, ולהפחית משמעותית את כמות המיסים המוטלים כיום על הציבור בישראל.
לקבלת מידע נוסף על הגופים אשר עובדים בשיתוף פעולה להצלת ים המלח: אדם טבע ודין החברה להגנת הטבע Eco Peace
* רם פרנק לומד תקשורת פוליטית במכללה האקדמית תל אביב יפו
Tags: אדם-טבע-ודין, אסון-אקולוגי, בולע, דב-חנין, דימונה, החברה-להגנת-הטבע, הפרטה, השדולה-להצלת-ים-המלח, ים-המלח, כימיקלים לישראל, מפעלי-ים-המלח, ערד, תיירות, תמלוגים
דברי דב חנין חשובים מאד.
צריך להתחיל לנהל קמפיין בעד מכירת ים המלח לציבור הישראלי.
כל הכבוד לדב.
ים-המלח נבזז בתהליך ההפרטה שאינו אלא מילה מכובסת לגניבה בידי מקורבים למשטר.
אפשר בהחלט להלאים במחיר ש"שילמו" הטייקונים.
אין קדושה בגניבה.
אם חלילה הממשלה תאשר את העיסקה נאבד לא רק את השליטה במה שיקרה לים המלח (בהקשרים הסביבתיים והכלכליים), אלא משהו הרבה יותר חמור.
אנחנו נאבד את השליטה במה שיקרה לנגב בכלל.
מלבד האשלג של ים-המלח מפיקה ומיצאת כי"ל מהנגב גם פוספטים.
בניגוד לאשלג (שבו החברה הקנדית מעוניינת בשליטה מונופוליסטית עולמית) סלעי הפוספט הם משאב מתכלה והם יאזלו בכל העולם בתוך לא הרבה זמן (עשרות שנים). בנגב יש כמה מרבצים של סלעי פוספט מהם שלושה שכי"ל (באמצעות חברת הבת שלה, רותם-אמפרט) ניצלה עוד טרם ההפרטה, אורון, צין ומישור רותם. לפני שנים אחדות המדינה נתנה לכי"ל (לא ברור באיזה הליך) זכות לכרות גם בחתרורים הסמוך למישור רותם.
המדינה, טרם ההפרטה, סקרה את מצאי הפוספטים ומצאה שלושה מרבצים עיקריים נוספים: בבקעת ערד, בהר נשפה (ממזרח למישר) ובחיון (ליד בקעת עובדה).
רותם-אמפרט, שמיצאת 95% מהפוספטים (ומכלה את המשאב לרעת הדורות הבאים – מזכיר את שערורית יצוא הגז), רוצה לכרות עכשו בבקעת ערד ונתקלת בהתנגדות התושבים שכן כרייה של סלעי פוספט בשכנות למגורי אדם גורמת לתחלואה (סרטן ומחלות ריאה אחרות) ולתמותה של השכנים. בבקעת ערד, בתחום ההשפעה של אתרי הכרייה המבוקשים גרים כ-50,000 בני אדם.
מסיבות טקטיות רותם-אמפרט דוחה את הדיון בכרייה בהר-נישפה ובחיון שם נמצאים המרבצים בשמורות טבע ובמרחק גדול ממתקני העיבוד.
במהלך כריית סלע הפוספט נפערים בשטח בורות ענקיים בשטחים של אלפי דונמים ובעומקים של עשרות מטרים. המכרה הוא מפגע חמור בעת הכרייה ואחרי שהמחצב כלה נותרים הבורות הפתוחים כפצעים פתוחים בנוף. רותם-אמפרט משקיעה כעת מאמצים גדולים בשכנוע הציבור שהיא תשקם את הפצעים האלה, עד כה ללא הצלחה יתרה בשיקום, לא ידוע אם הצליחו ב"שכנוע" הציבור.
אם ממשלת ישראל תאשר את העיסקה עם הקנדים היא תחליש מאוד את יכולתה להגן על השארת המשאב לדורות הבאים בישראל מחד ועל נופי הנגב מאידך. ניתן להניח שגם הנסיונות לשקם את המכרות לא יימשכו שכן הם הוצאה שתוצאתה היא רק שיפור יחסי הציבור של החברה הכורה, האם לקנדים יהיה אכפת ממה שקורה כאן?
עניין נוסף הוא התמלוגים המגוחכים שאנו הציבור מקבלים תמורת המשאב המתכלה הזה. רותם אמפרט משלמת תמורת כל טונה של סלע פוספט (שערכה בשוק העולמי בין 145 ל-200 דולר) את הסכום המצחיק של 44.3 סנט! ניתן להניח שמהקנדים לא יידרשו תמלוגים ריאליים.
על מסך העשן הכרוך בתשלום מסים בשל המכירה – החלפת מניות שאינה מחייבת תשלום מסים, או מכירה חלקית – קראנו בעיתונים.
ובימים האלה אין מלך בישראל איש הישר בעיניו עושה, ואם זה עקום בעינינו מה איכפת להם?