חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מיקור חוץ אינו הפרטה – אך גם אינו פתרון לשירותים החברתיים

נושאים דעות, רווחה ושירותים חברתיים ב 24.03.13 0:30

נדב פרץ-וייסוידובסקי, מרצה למדיניות חברתית ועורך בעבודה שחורה, מסכים עם האבחנה המושגית של ח”כ בוז’י הרצוג, כי מיקור החוץ של השירותים החברתיים שונה מהותית מההפרטה של חברות כלכליות –  אך טוען שמיקור החוץ גורם לפגיעה אנושה בשירותי הרווחה

ח"כ יצחק הרצוג: במשרד הרווחה לא היתה הפרטה

עבודה שחורה איתגרה את ח"כ יצחק הרצוג בטענות על התנהלותו במשרד הרוחה בתקופה שכיהן כשר הרווחה.  הוספנו ואיתגרנו את ח"כ הרצוג והזמנו אותו להציג כאן את משנתו.  עבודה שחורה רואה במאמרו המפורט של ח"כ הרצוג פתיחת דיון בנושא החשוב הזה מאת: ח"כ יצחק הרצוג

לקריאה נוספת

בפוסט המתפרסם כאן בעבודה שחורה, מתייחס שר הרווחה לשעבר, ח”כ בוז’י הרצוג, את גישתו למערכת היחסים בין משרד הרווחה לבין המגזר השלישי, ואת פועלו במשרד לחיזוק גישתו זו. הפוסט הוא חשוב, שכן הוא מציג בפנינו כמה אבחנות חשובות ואת הרציונל מאחורי אופן פעולתו של המשרד. עלי להודות שגם אני, כמתנגד ותיק למעשיו של הרצוג במשרד, הסכמתי עם רוב מה שכתב – אך אני חולק על הסיפא של דבריו, שהיא עיקר דבריו.

הקביעה החשובה הראשונה של הרצוג היא הקביעה כי אין דין הפרטת חברה כלכלית – כגון בזק או כי”ל – כ’הפרטת’ השירותים החברתיים. מיקור החוץ של תפעול השירותים החברתיים הוא תהליך שונה מהותית ממכירתן של חברות כלכליות. מפת החסרונות והיתרונות של המדינה בכל אחד מהתהליכים היא שונה מהותית, וכך גם השיקולים לנקוט באחד מהם או להימנע ממנו. לכן, נכון עושה הרצוג כשהוא מציע לנו לנטוש את המילה ‘הפרטה’ בעת הדיון בשירותים החברתיים – הבלבול המושגי אינו תורם לדיון, רק מזיק לו.

הקביעה המרכזית השנייה של הרצוג מתייחסת לחשיבותו של המגזר השלישי בעת עיצוב שירותי רווחה. גם כאן אני מסכים – המגזר השלישי הוא הדרך הטובה ביותר של אוכלוסיית היעד של השירות להשמיע את קולה, ולא ניתן לעצב שירות מתקדם, איכותי ואנושי בלי לשמוע את אוכלוסיית מקבלי השירות. אך כאן מתעלם הרצוג מנקודה חשובה: אין דין שיתוף פעולה בין ארגון מגזר שלישי, המייצג את מקבלי השירות, לבין המדינה – שבו המדינה והארגון מעצבים יחדיו את השירות באופן שמעניק את המענה האופטימלי למקבלי השירות – כדין מיקור חוץ באמצעות חוזה, שבו המדינה מכתיבה תנאים לארגון מגזר שלישי, שנדון לנסות להגשימם בתקציב שלעולם אינו מספיק. רבים מתומכי מיקור החוץ – והרצוג אינו יוצא מכלל זה – משבחים את המקרה הראשון, אך מקדמים את השני.

הקביעה השלישית, והחשובה מכולן, של הרצוג, נוגעת לחלוקת האחריות במקרים של מיקור חוץ. הרצוג קובע – ואני מסכים – כי מיקור חוץ של שירותים חברתיים איננו הסרת אחריות של המדינה מהשירותים. אלא שכאן נקודת המחלוקת הגדולה שלנו. בעוד הרצוג רואה לנגד עיניו את מיקור החוץ כדרך חדשה ויעילה לניהול איכותי של השירותים החברתיים, ניסיון העבר – כולל הניסיון מתקופת כהונתו של הרצוג – מראה שהמדינה משתמשת בשיטת הניהול החדשה הזו כדי להקטין את הסכומים המועברים לארגונים, מתוך ידיעה שבעת פגיעה בעובדים ובמקבלי השירותים, האש לא תופנה כלפי המדינה אלא כלפי ספק השירות.

כך, אם הרצוג טוען שאחריות המדינה נשמרת בעת מיקור חוץ של שירותים, הרי שדין עמותה הקורסת בגלל תפקוד לקוי של מנהליה – כדין אגף של משרד הרווחה שמנהליו התרשלו. אך כאשר עמותת ‘מגדל אור’ קרסה, הרצוג טען כי הניהול הלקוי של העמותה אינו בתחום אחריות המשרד, וסירב לקחת אחריות על המצב בו היו נתונים העיוורים.

כך, אם הרצוג טוען שאחריות המדינה נשמרת בעת מיקור חוץ של שירותים, אין שום סיבה הגיונית לתשלום שכר ותנאים ירודים לעובדות סוציאליות המועסקות בעמותות. אך אנו יודעים כי בעת שביתת העובדים הסוציאליים, דרישתן הצודקת של העובדות לחתימה על צו הרחבה, שיחיל את התנאים של העובדות הסוציאליות בשירות המדינה

כך, אם הרצוג טוען שאחריות המדינה נשמרת בעת מיקור חוץ של שירותים, הרי שהטיפול הגרוע שמקבלים חוסים במוסדות לאנשים הסובלים מפיגור רובץ לפתחו של שר הרווחה, בין אם המוסדות האלה הם ממשלתיים או פרטיים. אך אנו יודעים שכאשר המוסד הוא פרטי, השירות מידרדר – ומשרד הרווחה רובץ בניקיון כפיו.

אכן, מיקור חוץ של שירותים אינו נסיגה של המדינה מעיסוק ברווחה. הוא דרך חדשה של פעולה בתחום זה – פעולה המבוססת על חוזים שבמרכזם עומד המחיר, ועל שירות מינימלי בפיקוח מינימלי. מי שממליץ על מיקור חוץ של השירותים החברתיים, ממליץ על שירותים חברתיים מיובשים ולא-מקצועיים.

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: , , , , , , , ,

16 תגובות

  1. משתמש אנונמי על החמום בסולר :-) :

    זו בדיחה או מה הדיון הזה??

    1. את המכונית שלי אני יכולה למכור, אולי בהפסד, אבל למכור.
    את האמא שלי אף אחד לא רוצה לקנות, אפילו לא במחיר הפסד.

    2. אז מה עושים? אפשר למסור את האמא לאיזה גוף במגזר שלישי, שיקבל מימון מקוצץ מהמדינה וישלים את זה מתרומה של בעלי הון (ש"ח מול ש"ח).

    3. למה זה כדאי לבעלי ההון? למה לא יקנו ישר את אמא שלי?
    אם יקנו אותה אין להם בזה רווח.
    אבל אם ישתתפו במימון המגזר השלישי, זה טוב לתכנוני ומקלטי מס. זה טוב להשפעה על התנהלות השלטון. זה אפילו ג'ובים במקרים רבים. זו השפעה על דרכי העסקה וזכויות עובדים.
    בקיצור הכנסות עקיפות וישירות.

    4. ומה קורה שמיקור החוץ איננו באמת למגזר השלישי אלא לגורמים רווחיים לכל דבר? בהזדמנות נתקלתי בדיון משפטי מעניין בין מלכ"ר מטב לבין חברות כח אדם עסקיות. הדיון הזה מלמד אותנו איך מתחיל מיקור החוץ "בשיתוף" עם המגזר השלישי ואיך הוא נגמר ברווחים שעושים מהאמא שלי בלי שבכלל מכרתי אותה.

  2. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    משתמשת, נדמה לי שאת מפספסת את הלב של הדיון כאן.

    את מכוונת להסכמה בין הרצוג לביני – שנינו מסכימים איתך, שאף אחד לא מוכר את שירותי הרווחה. מיקור חוץ אינו הפרטה, והמדינה נשארת בשליטה מלאה על השירותים.

    מעבר לכך, לדבר על מעורבות של בעלי ההון בתהליך הזה זה בעייתי. אמנם יש שירותים חברתיים שניתנים על ידי חברות למטרת רווח, אבל הרוב המכריע ניתן על ידי מלכ"רים וארגוני מגזר שלישי. גם לגבי מה שניתן על ידי הסקטור העסקי – אני לא מכיר נתונים על מעורבות גדולה של בעלי ההון בסיפור הזה.

    מי שמרוויח ממיקור החוץ זה הממשלה, לא בעלי ההון.

  3. מיכאל לינדנבאום :

    דווקא כן הפרטה

    ברמת צרכני הרווחה "מיקור חוץ מייצר שירותים חברתיים מיובשים ולא-מקצועיים".
    ברמת עובדי הרווחה,עובדי מיקור חוץ מנותקים מהסכמי עבודה קולקטיביים,והופכים למעשה לסוג של עובדי קבלן על כל המשתמע ממעמד נחות זה.
    ופה בדיוק טמון העוקץ של ההפרטה.כפי שהתבטא בזמנו אורי יוגב,הרי ה"הישג" הגדול של ההפרטה היה שבירת העבודה המאורגנת והסכמי העבודה הקולקטיביים.
    אז,הקץ לספינים הניאו-ליברלים.
    מיקור חוץ הוא הפרטה.צריך רק לשאול את העובדים הסוציאליים מה הם חושבים על השר הרצוג שהפך אותם לעובדי קבלן.

  4. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    מיכאל, אני רוצה להתעקש ולהגיד – זו לא הפרטה.

    כמו שכתבתי לעיל – אני חושב ששניהם גרועים. אבל מדובר בשתי תופעות שונות מהותית, שמשפיעות באופן שונה גם על צרכני השירות וגם על העובדים – לטוב ולרע (למשל – מצד אחד, במפעלים שהופרטו נשאר מיעוט של עובדי דור א'; מצד שני, בשירותים חברתיים אפשר להפעיל לחץ על הממשלה שתדרוש תנאים לעובדים).

    חשוב להדגיש שאלו שתי תופעות שונות לא בשביל לתת לגיטימציה לאחת מהן, אלא משום שהמאבק בכל אחת מהן צריך להיעשות בדרכים אחרות.

  5. משתמש אנונמי על החמום בסולר :-) :

    נדב,
    בקצה מגיחות הרבה פעמים החברות למטרות רווח.
    אבל אם אתה לא מכיר את מעורבות בעלי ההון במגזר השלישי, זה הזמן לעשות איתם היכרות.
    ביותר מדי מקרים ההשתתפות של הממשלה בהוצאות העמותה, היא חלקית בלבד, אם לא תמיד.
    חלק מההוצאות, בעיקר פיתוח ואדמיניסטרציה , ממומן מתרומות. זהו עוד חלק בפאזל שממנו "מרוויחה הממשלה".

    הוויכוח אם מיקור חוץ הוא הפרטה או לא, הוא בעיני עקר, ובגלל זה נתתי את הדוגמה שאמא שלי לא יכולה למכור את עצמה כי אין קונים.

    מכיוון שאי אפשר להפריט (למכור) מה שאין לו קונה (אפילו אדם סמית' עשה את ההבחנה), נמצא מיקור החוץ כפתרון מקביל להפרטה.

    דרך אגב גם במקרים של הפרטה, הרבה פעמים מדובר בהעברת ניהול ולא בהעברת בעלות, או בשותפות בבעלות כשלממשלה יש איזה שליטה דרך מניית זהב ושאר צורות. הזכיין/השותף לוקח את הקופה כשיש רווחים, הציבור משלם כשיש הפסדים.

  6. משתמש אנונמי על החמום בסולר :-) :

    לצורך המחשה

    נניח שאתה מעסיק עובד נכה שישוב על כיסא גלגלים, באמצעות עמותת קש – זו ההגדרה המדויקת למילה היפה מיקור חוץ.
    מכיוון שכך, אינך חייב לספק לעובד הזה חדר, שולחן (מכיסא אתה פטור בכל מקרה), טלפון וכיו"ב. ממילא אינך חייב לדאוג לו לנגישות.

    ומדובר במעשה שהיה.
    חברת הקש סיפקה משכורות בלי תשתיות. המעסיק הממשלתי העביר לה את הכסף בשיטה שלא אפרט כאן וגם הוא לא סיפק תשתיות. הצוות המקצועי שאליו השתייך העובד נדרש למצוא פתרון למרות שלא היו לו האמצעים לכך.
    חלק מהעבודה התבצעה בבתי העובדים, שלא היו נגישים לכסא גלגלים.
    ואף אחד לא לקח אחריות.
    תבן אין נותנים לעבדיך.

    ובסוף הפסח נרגיש כולנו כאילו יצאנו מעבדות לחירות.

  7. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    אני מסכים, בסופו של יום, ש"מיקור חוץ הוא הפרטה או לא, הוא בעיני עקר" – כל עוד אנחנו מסכימים שזו תופעה שלילית, אין טעם להשחית מילים על הגדרות.

  8. משתמש אנונמי על החמום בסולר :-) :

    נדב
    הדיון איננו אישי ושניים שלושה מסכימים זה טוב אבל לא מספיק.
    כן חשוב לדייק בהגדרות ובתאור התופעה, גם אם נניח שרק מעטים נכנסים לתגובות.
    לעולם אין לדעת.

  9. מיכאל לינדנבאום :

    מתימטיקה של החיים

    לנדב,
    כאשר עובד רווחה מועבר למיקור חוץ,הוא מועבר באחת מעולם העבודה המאורגנת לגיהינום עובדי הקבלן.מבחינתו,זאת הפרטה והשפלה בזכויותיו החברתיות והכלכלויות.

    באשר למפעלים המופרטים שבהם נשאר "מיעוט של עובדי דור א'",הרי אצלנו ב"פז",לא היו "דורות" ועובדי קבלן,וכולם היו חברי הסתדרות מאורגנים.
    ההפרטה אצלינו,משמעותה היתה לא פחות מהשמדה כלכלית של יותר מ-600 עובדים מכלל 700 .איך אפשר היה להיאבק בה,כאשר ההסתדרות של "חיים חדשים" (רמון ורוב הזמן פרץ) עבדה בשירותו של הארכי-מפריטן רבין. ?
    בכללי אני מסכים אתך ועם משתמש בסולר שהכל נראה "רע".
    אבל מי שצווארו מועבר במאכלת ההפרטה ,לעולם לא ישכח עד כמה הרע הזה הוא מרושע וגובל במנהגי העולם התחתון.

  10. מנחם לוריא :

    לנדב (וגם לח"כ הרצוג):

    תראה נדב,

    אני ואתה לא יכולים לשרוד בכלל בלי מים. במשך עשורים ממשלות ישראל נכשלו בכל מה שקשור לעתודות המים ובסופו של דבר המים הופרטו הן ברמה המוניציפאלית והם ברמה הארצית. בזו האחרונה שני שליש מהמים מיוצרים על ידי הסקטור הפרטי.

    לא סתם העלתי את נושא המים. צריך להסתכל על המונח הפרטה בקונטקסט הנכון קרי: מקומו באידיאולוגיה של הממשל בישראל כולל הממשל שבו שירת מר הרצוג כשר הרווחה.

    האידיאה הזו,פירושה המעשי,הוא השלת האחריות של המדינה מאזרחיה.

    אם לכך התכוונו או לא זה לדרך רצופת הכוונות הטובות באכה גיא ביהנום או בשמו העממי הגיהנום.

    במילים אחרות: הפרטה תחת האידיאולוגיה ששולטת בישראל כבר 4 עשורים פירושה המעשי התחמקות של הממשלה מאחריות לאזרחיה.

    זה נכון באספקת מוצר חיוני כמו מים וזה נכון באספקת מוצר חיוני אחר:שירותי רווחה.

    לכן אני מוכן לקבל את התיזה של מר הרצוג ואת הדברים שלך אבל במציאות של ישראל מאז 1977 אין לדברים שום אחיזה במציאות והמציאות (גם במים –כמשל– וגם בשירותים הסוציאלים) היא שהאזרח מקבל הרבה פחות ממה שקיבל כשהשירות הזה היה במקומו הטבעי – בידי המדינה.

    מנחם.

  11. משתמש אנונמי על החמום בסולר :-) :

    ראה תגובה 7
    http://www.blacklabor.org/?p=51934#comment-361794

    מיקור חוץ הוא בזבזני, מושחת, ובמקום שאי אפשר למכור מפריטים את האחריות.

    התוצאה – מלבד הבזבוז והשחיתות של כספי משלם המיסים, פגיעה בעובדים ובמקבלי השירות.

    פגיעה בחוזה בין האזרח לבין המדינה.
    פגיעה באמון של האזרחים במערכת.

    במקרים מסוימים
    זאת עלולה להיות הפקרות
    גדולה מהפרטה עסקית.
    ואת זה צריך להדגיש.

  12. לקסי :

    כשלון או הצלחה ובאיזה שיעור

    אם אני מצליח להבין את המחלוקת הניבטת מן המאמרים ומשיח התגובות הטענות הן אלה:
    הרצוג: הגוון הנדרש להפעלת הרווחה במדינתה הוא כה גדול שנדרשות התמחויות רבות מכדי להפעיל רק במנגנון ממשלתי. הממשלה צריכה להישאר המפקחת;
    נדב: הממשלה אינה יכולה לפקח במקרה ה"טוב" ואינה רוצה לפקח במקרה ה"רע" ומכאן מדרון חלקלק היוצר סיכון דווקא למוחלשים ביותר.
    ואני שואל, האם הרצוג רואה את חלק הכוס המלא ואילו נדב (ורוב המגיבים) רואים את החלק הריק?
    ואם האבחנה נכונה אולי נותר לבחון איזה מהחלקים משמעותי יותר.
    ואולי יש כאן מקום לבחינה מחקרית שאת מסקנותיה יגשימו הרצוג או נדב לכשימונה אחד מהם להיות שר הרווחה.

  13. מיכאל לינדנבאום :

    מדברים על שרות ושוכחים העובדים.זה ס"ד זה?!

    לקסי מבין שמדובר על דיון על איכות הרווחה למוחלשים כאשר המדינה מתנערת מאחריותה הישירה כלפיהם.
    ואני חוזר ושואל: איך אפשר לדבר על רמת שירות הרווחה למוחלשים,כאשר עובדי הרווחה עצמם הופכים להיות עובדי קבלן חסרי כל בטחון תעסוקתי.

    זה מזכיר את את כל הדיונים על ההפרטה שתגרום לכאורה(זה הרי רק ספין ניאו-ליברלי)לירידת מחירים לצרכן,בזמן ש"שוכחים" את גורלם המר של המופרטים שמאבדים את עולמם.
    כשאנו מתמכרים לדיון צרכני,אנו מתמכרים לדוקסא הניאו-ליברלית השלטת.
    זה לא מה שאנו אמורים לעשות בתור ס"ד.

  14. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    זה לא וויכוח על חצאי הכוס.

    צודק מיכאל שאומר שעובדים מוחלשים זה שירות מוחלש.

    ראינו את זה בצורה מובהקת באחיות בתיה"ס.

    וכדאי לחזור ולקרוא מה אומר על זה השופט נעם סולברג, שדבריו יפים הן לחברות קבלניות והן לעמותות, שאת מצבן מתארת במדויק אורנה עמוס בתגובה למאמר של הרצוג.

    למעשה על עמותות קשה יותר לפקח מאשר על חברה קבלנית עסקית.
    זאת אולי לא קביעה מחקרית אבל היא אמפירית לגמרי ומבוססת נסיון רחב ומגוון.

  15. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    לקסי, לזה מתייחסת הנקודה השנייה שלי.
    אני חושב שהמצב שבו ארגון מגזר שלישי, שמייצג אוכלוסיה שלא מקבלת מענה, מפתח שירות, והמדינה מצטרפת אליו בסוג כזה או אחר של שיתוף פעולה – הוא מצב רצוי, שלא לומר מצויין.
    (ובהערת אגב, אני חושב שהשמאל הישראלי צריך להשקיע הרבה מחשבה באופי הרצוי של שיתוף פעולה כזה).

    אלא שיש הבדל תהומי בין המצב הזה לבין המצב שבו משרד הרווחה מוציא מכרז לפנימייה לחוסים, או לשירותי סיעוד, או לשירותי אומנה. במצב כזה, לארגון המגזר השלישי (או הפרטי) שזוכה במכרז הזה אין מקום לפיתוח שירותים וכו'. הוא צריך לעמוד במה שמוגדר במכרז – כלומר, מי שקובע את הכללים הוא משרד הרווחה ממילא, ולכן אין כאן עניין של התמחות.

  16. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    לכבוד האירועים החגיגיין
    נזכרתי בדיון כאן ונראה שעיקר העניין נשמט בין הכסאות ומתעלם מתגובות במאמר הקודם.

    א.
    1. המגזר השלישי חי מתרומות.
    2. ככל שהמגזר גדל, גדל הצורך בתרומות.
    3. ככל שהצורך בתרומות גדל, כך גדלה התחרות בין העמותות ונוצר מצב של מעמדות ביניהן.
    4. בתנאים של משבר כלכלי בו אנחנו נמצאים היום התרומות מתייבשות. (ראה מקרה בי"ח הדסה, שהממשלה לא נראתה כמתעניינת בו. עד שבא האיש שזה בכלל לא ענייינו – מבקר המדינה – ושאל מה זו ההפקרות הזאת? בתשובה שמענו היום על "תכנית הבראה" תמורת התערבות כספית של הממשלה.
    הבראה, כן? = כפי שהתבשרנו, פיטורי עובדים. חלק מהצוות הרפואי כבר הקדים תרופה למכה והסתלק מזמן).

    ב. תורמים לא נותנים כך סתם כסף.
    1. במקרים רבים הם מתערבים בכל רמות הפעולה – כולל איום להסרת תרומות במקרה של התארגנות עובדים.
    2. תורמים אוהבים תוצאות מידיות נראות לעין. ועמותות מוכנות "לספק" את הדרישה הזאת באמצעות כל מיני שטיקים ועל חשבון העבודה האמיתית הנדרשת.
    3. תורמים מעדיפים מלכתחילה עמותות חזקות, מקושרות.
    4. התלות בתרומות היא הפרטה לכל דבר ועניין כי היא מעבירה את האחריות להון הפרטי, שתורם משיקולים לא תמיד גלויים, (כולל הטבות מס).
    5. בארגון שפועל ללא תרומות וללא רווח אין שום נפקות למיקור החוץ ושאף אחד לא יספר סיפורים, אלא אם הכוונה היא להכין אותו להפרטה ממש לידי חברה למטרות רווח, או כאמצעי לפרק התארגנות עובדים.

    ג.
    יש להבחין בעיקרון בין התארגנות חופשית של אזרחים בעמותה ללא מטרות רווח, כולל המקרים שאליהם מתייחס נדב, לבין מקרים שבהם נוצרות עמותות באופן פיקטיבי כמכשיר למיקור חוץ, וכאלה יש מאות. ישנם גם מקרים שעמותה כבר קיימת אבל זכייה במיקור חוץ איננה בהכרח בגלל התמחותה בתחום הנדון. הנסיון מראה שאין בהכרח קשר כזה. נכון יותר לאמר שעמותות מתאימות את עצמן לנדרש. הן הולכות אחרי הכסף והמכרזים.

    ד.
    לא מוכר לי מצב של פעילות בלעדית באמצעות עמותות ללא מטרות רווח. במקרים רבים משתלבות בהדרגה חברות למטרות רווח ש"מצליחות להוכיח" התמחות" ו"יעילות" בתחום.
    דוגמאות כבר ניתנו למעלה, ואוסיף כאן עוד דוגמא. חברת מטב היא מלכ"ר שמעסיק מטפלות/מטפלים והיקפה גדל בעקבות חוק הסיעוד. לצידה פועלות עשרות חברות כוח אדם שהן חברות למטרות רווח.
    מי שמכיר קצת איך מתנהלת התחרות ביניהן לבין מטב, יודע היטב מי פועל לפי הכללים ומי דורס ללא חשבון.

    ובהזדמנות זו כדאי לציין שהרצוג מאמין במדינת רווחה שאריתית (לעומת יחימוביץ שדוגלת במדינת רווחה אוניברסאלית)

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.