האגודה לזכויות האזרח פרסמה לאחרונה דו"ח שכתבה על תופעת תביעות הדיבה ואיומים בתביעות דיבה, ללא הצדקה משפטית, במטרה להשתיק ביקורת ודיון ציבורי. לתביעות מסוג זה השפעה שלילית על חופש הביטוי ועל השיח הדמוקרטי. להלן תקציר המבוא
בשנים האחרונות הולכת וגוברת בישראל תופעה שמוכרת זה מכבר במדינות אחרות: תביעה או איום בתביעת לשון הרע בתגובה לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי. תביעות אלו מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית. הן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. האפקט העיקרי שלהן אינו משפטי אלא ציבורי: השתקה של ביקורת הנמתחת על התובע ופגיעה במי שמפריעים לו לקדם את ענייניו. מעבר לפגיעה במבקר הספציפי, יש בהן כדי להרתיע גם אחרים ("אפקט מצנן") מלהשתתף בשיג ושיח פומבי וחופשי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית, ובמיוחד מלמתוח ביקורת על גורמים בעלי כוח.
זהו המקור לשם "תביעות משתיקות" שבו בחרנו כדי לסמן את התופעה. יודגש שהכתרתה של תביעה כ"משתיקה" אינה נובעת מהלכי נפשו של התובע וגם לא באה לרמז עליהם. החשוב לענייננו הוא התוצאות שיש לתביעה – השפעתה על חופש הביטוי ועל השיח הדמוקרטי.
תביעות משתיקות צמחו בארצות הברית במהלך שנות ה-70 וה-80 כתגובת נגד למעורבות החברתית שגברה בשנות ה-60, ושם הן מכונות "SLAPP" – ראשי תיבות של: Strategic Lawsuits Against Public Participation (תביעות אסטרטגיות נגד השתתפות ציבורית). התופעה מוכרת גם במקומות אחרים בעולם.
בישראל הפכו התביעות המשתיקות לתופעה הולכת ומעיקה במהלך עשרים השנה האחרונות, ולאגודה לזכויות האזרח מגיעות פניות רבות של אזרחים ושל ארגונים שנאלצו להתמודד עם איומים ועם תביעות משתיקות שבמרכזן עמד ביטוי בנושא ציבורי. ברוב המקרים משרים האיומים והתביעות חששות ומצוקה, והחוויה המכבידה – נפשית וכלכלית – שנלווית לניהול ההגנה המשפטית משליכה על חייו של הנתבע במישורים רבים.
בדוח זה אנו סוקרים את הזירות השונות והמגוונות שבהן רווחת תופעת האיומים והתביעות המשתיקות. אנו עומדים על המאפיינים של תביעות משתיקות, ועל ההשלכות החברתיות הקשות שיש לאיומים ולתביעות המשתיקות על חופש הביטוי. בפרק המשפטי אנו מנתחים את הסיבות לכך שבמשפט הישראלי, תביעות דיבה, או איום בהן, הם כלי כל כך אפקטיבי להשתקת ביקורת. ובפרק ההמלצות אנו מונים שורה של צעדים שניתן לנקוט, בשדה המשפטי כמו גם בשדה הציבורי, כדי להקטין את האפקט המצנן של תביעות משתיקות על חופש הביטוי.
הערת המערכת: אתר "עבודה שחורה" פרסם את סיפור תביעת הדיבה נגד אריה גור בחברה לאוטומציה. להלן הרשומות:
יו"ר ועד עובדי החברה לאוטומציה – גיבור מקומי או דון-קישוט מטורף?
Tags: SLAPP, אריה גור, דמוקרטיה, האגודה-לזכויות-האזרח, חופש הביטוי
זה לא רק סתימת פיות של מתריעים בשער ודורשי צדק חברתי.זאת גם שיטת העבודה של חברות הביטוח שעושקות את המבוטחים באמצעות הליכים משפטיים ממושכים.
היום יש גם פטנט חדש.כשיש תלונות אנונימיות נגד אנשי שררה על מעשים מגונים ,המשטרה אפילו לא חוקרת אותם.היא מקימה "ועדת בדיקה" וקוברת העניין…
אם אדם אומר לשני אני אתבע אותך על הוצאת דיבה, זה כלל לא איום!
זאת אזהרה.
איום = הוא הבטחה לעשות מעשה שנוגד את החוק, מעשה לא חוקי.
להגיש תביעה בגין לשון הרע, זה מעשה לגיטימי ולכן לדעתי זאת אזהרה ולא איום כפי שכתב כאן מי שכתב ויוחאי ערך.
לתגובה 2
מדובר בתביעות ממש ולא באיום לתביעות. לפי נסיוננו באתר ובעקבות פעילויות חברתיות, נתקלנו בתופעה של תביעות דיבה ללא הצדקה. תביעות סלאפ. אחת הנאבקות נגד רפורמת "אופק חדש" "זכתה" למספר תביעות סלאפ, לא רק לאחת.
דליה!,כאילו ש, פ.פ הפחדן האנונימי בשרות בעלי ההון והשררה, לא יודע..
דליה, בואי נבחן את המשמעות,
אדם אחד אומר לשני, אני אתבע אותך תביעת סרק.
הרי זה מצחיק.
אדם אומר לשני אני אתלונן עליך תלונת שווא.
זה גם מצחיק.
תביעת סרק מתבררת רק בבית המשפט ולא באזהרה לפני הגעה לבית המשפט.
ומי שמראש מצהיר שהוא מגיש תביעת סרק, בעצם מאיים על עצמו.
סיטואציה יותר מתאימה:
אחד אומר לשני, פירסמת עליי לשון הרע, אני הולך להרביץ לעצמי.
לתגובה 5
אני לא מדברת על מצבים היפוטתיים, אלא על מצבים אמיתיים בהם הוגשו תביעות סלאפ נגד פעילים חברתיים.
המשיבה בתגובה הקודמת היא אני
כך מוטט המפתח של סירי את המתחרה שלו שלא יכול היה לעמוד בעלויות המשפט.
וכך גם אם התביעה מופרכת התובע מנצח ע"י כך שהטיל נטל כלכלי כבד על הנתבע.
הצעתי פעם שהחוק יתוקן כך שתביעות דיבה ולשון הרע בין אנשים שיש ביניהם סכסוך עסקי או עניין משפטי יתבררו רק לאחר סיום המשפט. וכן שמי שנקבע שהגיש תביעת שווא שאין לה בסיס יחויב לשלם את הסכום אותו תבע לצד השני גם אם זה לא הגיש תביעה נגדית.
בתי המשפט אמורים לדעת לטפל במצב בו הוכח כי הוגשה תלות שווא.
זה כמו לומר שיש אלימות נגד חתולים ונשים.
זה תפקיד בית המשפט לקבוע האם הייתה תלונת שווא באם תשמע טענה שכזו, מדוע להתערב בעבודת בית המשפט?
(ד.א. זה אני אאאאא)
אמר המלך ינאי לשלומציון המלכה על ערש דווי:"אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".
תביעות SLAPP הן מקרה הפרטי של ניצול מערכת המשפט על-ידי בעלי עצמה נגד חלשים מהם.
דברים אלה אני כותב כ"בוגר" איום בתביעה כזו (קדמתי למיקי רוזנטל, קיבלתי איום בתביעה מ"החברה לישראל". על התביעה היה חתום אחד אלדד יניב).
האיום היה נגד פירסום זניח במקומון של ערד (האיום היה על המקומון ועלי). התוצאה היתה שנמנענו מפרסום מה שרצינו לפרסם במקומון.
במקום זה פרסמנו מעל כל במה, כולל במצגת שהוצגה בכנסת, את מכתב האיום עצמו.
נראה לי שהנזק למאיימים היה רב מה"תועלת".
לא תמיד יש מכתב או אפילו שיחה טלפונית.
כשפרסמתי טור על האקזיט של משפחת ורטהיימר בעל העיתון התקשר והתחנן לשנות את הניסוח.
הוא הכיר אנשים שהפסידו את כל רכושם במקרים כאלו.
ברמה העקרונית לא מדובר פה בשום איום אלא בתביעות שהוגשו ו/או נוסח כתב תביעה שהועבר לצד השני לתגובה – בתקווה שיבין את הרמז.
השימוש באיום בקונטקרסט של הפחדה איננו נכון בכלל זוהי זכות,כמעט,מולדת של פרט אחד לדרוש את עלבונו באמצעות בית המשפט.
ולמי שחושב שהדברים הבאים הם ציניים אז טעות בידו. במערכת המשפט של ישראל 2013 כששופט נחקר (באיחור מה..) על הכאת ילדיו,(*)כשרשמת חשודה שהוצאת עדויות מבית המשפט ועושה בהם שימוש פרטי לנגח את בן זוגה לשעבר וכשנשיא בימ"ש העליון חתום על אמירה שבבתי המשפט יושבות פצצות מתקתקות,כאשר בית דין קובע שמותר לשבות רק אם באים לעבודה (ראו ערך בית הדין לעבודה בעניין שביתת הרופאים) (*)כשבית משפט לא מכריז על עד שבמשטרה אמר א ובבימ"ש שינה גרסתו ל-ב שהיא גם טובה יותר לנאשם,שלגמרי במקרה הוא רוה"מ לשעבר – ולא מכריזין על העד,טייקון במורד ההר,כעד עוין – אז איום בתביעה,אפילו תביעת סלאפ, הוא בהחלט איום ברמת ההפחדה…
* כל הדברים הנ"ל לקוחים מידיעות שפורסמו היום העיתונות המקוונת.
מנחם.
[…] 3 מרס 2013 … האגודה לזכויות האזרח פרסמה לאחרונה דו"ח שכתבה על תופעת תביעות הדיבה ואיומים בתביעות דיבה, ללא הצדקה משפטית, במטרה להשתיק ביקורת ודיון ציבורי.מתוך עבודה שחורה » תביעות "סלאפ" כאמצעי לדיכוי חופש הביטוי להמשך קריאה […]