בעקבות מחאת קיץ 2011, התעורר עניין מבורך בהערכה שיטתית של ביצועי חברי הכנסת. עם זאת, שימוש לא זהיר במדדים כמותיים עלול לתת תמונה מעוותת ואף לגרום לחברי הכנסת לעבוד בצורה שנוגדת את האינטרס שלנו
מאת: נדב פרץ וייסוידובסקי
ההישג האופוזיציוני המשמעותי של הכנסת ה-18 בתחום החברתי-כלכלי הוא, ללא ספק, ביטולה של תכנית ויסקונסין.
התכנית הופעלה כפיילוט בארבעה אזורים בארץ, משנת 2004 עד שנת 2010 (בשני שלבים שונים). באחד במאי 2010 עמד לפוג תוקפה של הוראת השעה שמכוחה פעלה התכנית, והממשלה קידמה הצעת חוק שהפכה את התכנית לקבועה, והחילה אותה על כל הארץ ולא רק על אזורי הניסוי.
חברי ועדת העבודה והרווחה ניהלו מאבק איתנים נגד החוק. הם ערכו סיורים, שמעו עדויות, נפגשו עם נפגעי התכנית ועם נציגי ארגוני חברה אזרחית שביקרו את התכנית (וכמובן, גם עם נציגי הממשלה ועם תומכי התכנית), ודאגו שכל המסע המתוקשר הזה יגיע לתקשורת. חברי כנסת מרכזיים במאבק הזה היו דב חנין,אורלי לוי, עפו אגברייה ושלי יחימוביץ’. מי שהוביל אותו היה יו”ר הוועדה, ח”כ חיים כץ.
בסופו של דבר, התכנית כלל לא הגיעה להצבעה בכנסת, בזכות תרגיל פרלמנטרי מבריק של ח”כ חיים כץ, שהצליח לגרור את הדיונים אל מעבר לתאריך התפוגה של הוראת השעה וכך – באמצעים טכניים לחלוטין – הביא לביטול החוק, להפסקת פעולתה של התכנית ולהצלתם של אלפי ישראלים מהתעמרות בידיהם של פקידי מפעילות התכנית. אבל הצעד הזה לא היה מתאפשר בלי עבודת ההכנה האינטנסיבית של חברי הוועדה, שהשקיעו בה זמן ניכר.
בזמן שעשו את עבודת הקודש הזו, חברי הכנסת לא נכחו במשכן (כי בדיוק היו בסיור). סיכוי לא רע שכך הפסידו הצבעה על חוק יסוד: זכויות חברתיות, שעלה שוב להצבעה טרומית בלי שיש לו סיכוי לעבור. סביר שגם מנעו מעצמם לעבוד על עוד טיוטת חוק סוציאל דמוקרטי נפלא, שאמנם לא היה עובר גם הוא את הקריאה הטרומית, אבל היה נשמע נפלא. בסך הכול, לא מן הנמנע שבמאבק הזה פגעו בצורה די חמורה בציון שלהם במדד החברתי של כנסת פתוחה.
***
אחת המגמות המבורכות ביותר שהתחילו בעקבות מחאת קיץ 2011 (כן, זו שעליה נטען כי היא "נכשלה ולא השפיעה ב-כ-ל-ל על המציאות") הוא עלייה דרסטית בעניין של אזרחים ישראלים במה שהנציגים שלהם עושים בכנסת. הביטוי הבולט ביותר למגמה הזו הוא הפעילות הברוכה של המשמר החברתי (שהביקורת שאביע בהמשך לא רלוונטית לרוב פעולתו).
אספקט נוסף, משמעותי, של העניין הזה, מתבטא במדידה כמותית של ‘ביצועי’ הח”כים. המדד החברתי, שהובא לעיל, בפרט, ואתר כנסת פתוחה בכלל, הוא הביטוי העקבי והשיטתי ביותר לתופעה הזו: כל הצעת חוק של הח”כ, כל הצבעה שלו, כל ביקור שלו במליאה – כולם נספרים ומשוקללים לכדי מדדים ממדדים שונים, שנועדו, לכאורה, לשקף את פעלתנותו של הח”כ ואת נאמנותו לנושאים שונים. ביטוי אחר של התופעה הוא פרסומים – בדרך כלל בפייסבוק, בדרך כלל בצורת תמונה מרהיבה – של תוצאת ההצבעה על חוק זה או אחר: מי הצביע בעד, מי הצביע נגד, ומי נעדר מההצבעה.
כל מי שמכיר, ולו מעט, את הפרלמנטריזם הישראלי, יודע שהניסיונות האלה – שמטרתם נפלאה וראויה לכל שבח – מאירים בזרקור בדיוק את הנקודות הפחות-חשובות בתהליך החקיקה.
כמעט בכל ההצבעות בכנסת, התוצאה ידועה מראש. הממשלה מקבלת החלטה, הקואליציה הולכת בעקבותיה, ולאופוזיציה קשה מאוד להתנגד, כי מעצם היותה אופוזיציה אין לה רוב בכנסת. יש מקרים שבהם חלק מחברי הקואליציה מתמרדים ומצביעים נגד, ואז ההצבעה של כל ח”כ וח”כ היא קריטית. המקרים האלה נדירים, וקורים אולי פעם אחת בכל מושב של הכנסת. בשאר המקרים, נוכחות או היעדרות של ח”כ אינה מעלה ואינה מוסיפה.
קחו, למשל, את ההצבעה על ‘חוק הרווחים הכלואים’, שסיכום ההצבעה עליה מופיע כאן. המסקנה המתבקשת מהכותרת לרשימת הח”כים שנעדרו מהצבעה (“נעלמו”), היא שאם רק החברים הללו לא היו נעלמים – היה סיכוי שההצבעה תעבור. לכאורה, מכיוון שבעד החוק הצביעו 40 חברי כנסת – האופוזיציה הייתה יכולה להתגייס, להביא 41 חברי כנסת, ולהביא לעצירת חוק גרוע.
בפועל, ברור שלתכנית כזו סיכויים אפסיים לקרות. קשה מאוד לתכנן ‘אמבוש’ כזה, ולהביא את כל חברי הכנסת למשכן, בלי שהצד השני ישים לב שמשהו קורה ויגיב בגיוס משלו, שיסכל את היוזמה (כי כזכור, לקואליציה יש רוב מובנה בכנסת). זה לא אומר שזה בלתי אפשרי – אמבושים כאלה קורים, מפעם לפעם – אבל זה לא פשוט, ואי אפשר לעשות את זה כל יום.
כלומר, במצב העניינים הנוכחי – הצבעה בעד או נגד הצעת חוק היא חסרת משמעות, כמעט בכל המקרים.
אוקיי, אז הצבעות לא. אז מה עם הצעות חוק של הח”כ? למה לא לספור אותן?
הצעות חוק פרטיות – הסוג היחיד שיכולה לקדם האופוזיציה – הפכו, בעשורים האחרונים, לסוג של בדיחה בכנסת ישראל. בכנסת ה-18 (הנוכחית) הוגשו 4,614 הצעות חוק פרטיות. כמעט 40 הצעות חוק לכל חבר כנסת. אני לא יודע כמה מהן עברו, אבל בכנסת ה-15 עברו 194 מתוך 4,012 – 5% מההצעות. כלומר: חבר כנסת ממוצע מגיש 40 הצעות חוק. מתוכן רק 2 עוברות. כמובן שחבר הכנסת יודע שהרוב הגדול לא יעברו.
אז למה בכלל מגישים כל כך הרבה הצעות חוק? שבח וייס טבע להצעות חוק אלו את המינוח הקולע ‘הצהרות חוק’. המטרה של הצעות החוק האלה הן לא לשנות את המצב החוקי במדינת ישראל, אלא להצהיר הצהרה. ולמה להשתמש בהצעת חוק, ולא בהצעה לסדר היום, שזו המטרה שלה? כי אפשר.
להגיש הצעת חוק זה מאוד פשוט. אחוז ניכר מבין 4,614 הצעות החוק האלה הן שחזורים של הצעות חוק, מהכנסת הזו או מכנסות קודמות, שלא עברו ומוגשות שוב כמו שהן. אפס עבודה עבור חבר הכנסת.
העברה של חוק, לעומת זאת, היא עבודה מורכבת ומסובכת בהרבה. צריך לברר מה עמדת הממשלה. לבדוק מהם מוקדי ההתנגדות, ולנסות לרכך אותם. לבדוק איפה ניתן להגמיש את הצעת החוק, כדי שמשרדי הממשלה יוכלו ‘לבלוע’ אותה. לייצר רעש תקשורתי, כדי ללחוץ עליהם לעשות זאת. ועוד, ועוד ועוד.
כלומר, למספר הצעות החוק שמציע חבר הכנסת, ולאופיין, אין שום משמעות.
הקריטריון השלישי שאפשר לחשוב עליו הוא מספר הצעות החוק שאושרו. בניגוד לשני הנתונים הקודמים, המספר הזה איננו חסר משמעות. חבר כנסת שהעביר מספר רב של חוקים התואמים לאידיאולוגיה שלי, אכן השפיע על המציאות הישראלית.
אבל גם החשיבות של הנתון הזה היא מוגבלת: ראשית, חקיקה פרטית היא חלק קטן מתפקידו של ח”כ. לפעמים, התערבות אינטליגנטית ורגישה בעת דיון על חוק בוועדה יכולה לשנות את המציאות הרבה יותר מעוד חוק שמסדיר פרט קטן בתקנות הביטוח הלאומי (ורובה של החקיקה הפרטית נופל לקטגוריה הזו).
וזו הבעיה השנייה של ‘ספירת חוקים’ – לא כל החוקים נולדו שווים. אם אנחנו סופרים תיקון קטן, במקום לא רגיש ולא חשוב, כמו שאנחנו סופרים פרוייקט אישי משמעותי של ח”כ שמשפיע על חייהם של אזרחים רבים בצורה משמעותית (כמו למשל חוק שיקום נכי נפש בקהילה, של תמר גוז’נסקי, או חוק הדיור הציבורי של רן כהן) – אנחנו לא מקבלים תמונה ריאלית של פעולותיהם של הח”כים.
***
תאמרו – ואללה, שכנעת אותנו. ספירה של פעולות חקיקתיות היא לא מספיקה כדי להעריך את פועלם של ח”כים. אבל ספירה היא נורא פשוטה, אפשר לעשות אותה אוטומטית, והיא מספקת המון מידע. אולי עדיף שנסתמך על המידע החלקי הזה, מאשר על שום מידע בכלל?
הבעיה היא שהסתמכות על מידע חלקי היא לא רק מטעה, אלא גם מעוותת את המציאות. נחזור לדוגמא שפתחה את הפוסט – ביטול תכנית ויסקונסין. אם הח”כים שפעלו לביטול התכנית היו יודעים שהנתון היחיד שמעניין בוחרים הוא מספר ההצבעות – הם היו מקפידים להגיע לכל הצבעה בוועידה, גם אם המשמעות היא שהם היו מפספסים סיור במרכז השמה בחדרה. כלומר, היינו מקבלים עוד קול בעד הרווחים הכלואים – שלא היה משנה את המציאות כהוא-זה – אבל לא היינו מקבלים את ביטול תכנית ויסקונסין.
הערת המערכת:
גישה חלופית (שגם היא אינה חסרת בעיות) היא עיון בדו"חות איכותניים של ארגוני סביבה אזרחית שונים הנחשבים בעיניכם כאמינים, כגון אדם טבע ודין, במעגלי צדק, וכו'.
Tags: אורלי-לוי-אבקסיס, דב-חנין, המשמר- החברתי, הצעת-חוק-פרטית, חוק-הרווחים-הכלואים, חיים כץ, חקיקה-פרטית, משמעת-קואליציונית, נדב-פרץ-וייסוידובסקי, עפו-אגבריה, שלי-יחימוביץ
אם חשוב לי לגבש דעה אני יכולה להעזר במידע. בבקשה, שיסבירו. גם להצהרות יש חשיבות כלשהי. אני רוצה להזדהות.
בשבילי הרקע לגיבוש דעה הוא מידת אמוני הנמוכה בפוליטיקאים. ברירת המחדל היא שהם פועלים מאינטרסים שאינם טובת הציבור.
לדוגמה, כשאמסלם נעדר מההצבעה על הרווחים הכלואים – ללא כל הסבר – אני מייד חושבת שהוא נשחק. ופרק הזמן עד להתקבעות דעתי הוא די קצר. כך זה עובד, כנראה.
ניסחת מצויין את מה שחשבתי זה זמן רב.
נכון אבל השאלה היא מה החלופה.
כל מנגנון שמנגיש לציבור תהליכים פוליטיים ונותן לפוליטיקאים תחושה שמסתכלים עליהם הוא מבורך. באתר המשמר החברתי ניתן גם לקרוא סיכומים של דיונים בוועדות הכנסת וניתוחים אינטליגנטיים של תהליכים מאחורי הקלעים. קשה לי להאמין שהדוחות ה"כמותיים" של המשמר ישנו באופן דרסטי את פעולות חברי הכנסת לכאן או לכאן, אבל אולי הם יניעו יותר אנשים להגביר את מעורבותם הפוליטית, לקרוא עוד באתרים שונים, ולהציע מדדים חלופיים.
(גילוי נאות – כתבתי דו"ח אחד עבור המשמר)
נדב, אתה צודק. הבעיתיות בהערכת ח"כים באה לביטוי גם בכלי זה שפורסם באתר "מתפקדים". אני מעתיקה לפה שלושה קישורים בעניין:
http://mitpakdim.co.il/
https://www.facebook.com/mitpakedim/app_314339395272718
http://www.mitpakdim.co.il/site/primaries/app/
אתר מתפקדים מציע להשתמש בכלים שהוא מפתח כדי לאפשר לאזרחים בחירה מושכלת בח"כים לפריימריס. הבעיה היא שהשאלות המוצגות מטעם ארגונים שונים משקפות אג'נדות שונות והשקפות עולם שונות. למשל, בקישור למפלגת העבודה מופיעה שאלה אם הח"כ הוא בעד חינוך ציבורי איכותי. (השאלה היא של עמותת חינוך ישראלי, שיש לה סדר יום ידוע.) ברור שכל ח"כ יגיב שכן. אבל אין שמים לב שחינוך ציבורי יכול להיות ניגוד לחינוך ממלכתי. האם הח"כים תומכים בחינוך לא ממלכתי, של המדינה? האם הם תומכים בהפרטת החינוך והוצאת האחריות על החינוך מידי המדינה? זוהי דוגמא אחת. בודאי ניתן למצוא עוד דוגמאות כאלה. הניסיון למצוא מדדים כלליים, שכביכול נותנים כלים לאזרח כדי לשקול את בחירותיו הוא מסוכן. האזרחים לא ידעו לבחור טוב יותר אם אין להם ידע והבנה בחומר. המדדים אינם תחליף לידע והבנה כפי שמומחש היטב במאמר על דוגמת ויסקונסין.
כמה נקודות –
1. ביטול תוכנית ויסקוניסין הוא כמובן אקט שיש בו מין הטוב אבל גם מין הרע. התוכנית לא היתה כולה רעה, ולדוגמא מסמך המוסד לביטוח לאומי בעניין: http://brookdaleheb.jdc.org.il/?CategoryID=156&ArticleID=242
כך שלא בטוח שהמהלך של הח"כים לביטול מוחלט של התוכנית במקום לשינויה, באמת כל-כך מוצלח מבחינה חברתית.
2. אם הממשלה היתה נחושה בדעתה לקדם את ויסקונסין, הצעת חוק להארכה היתה מונחת יום אחרי אי-ההארכה, מועברת לועדת הכספים שבה השליטה הקואליציונית מיטבית, ומועברת עם הארכה רטרואקטיבית, וכבר היו דברים מעולם. אבל בתוך הממשלה היו קולות בעד וקולות נגד, ולכן אי-ההארכה בכנסת הביא לסופה הנוכחי של התוכנית (וכמובן שבאוצר עובדים על וריאציות אחרות, שנועדו להנציח את כל מה שהיה רע בתוכנית – http://www.shelly.org.il/node/6277. )
זו האמת העצובה על שיטת הממשל הישראלי – כל זמן שהקואליציה יציבה, הכנסת היא גוף משני יחסית, שעיקר כוחו בביקורת. כמובן שיש לה כוח נוסף בעיצוב פרטים בחקיקה, אבל זה נכון רק כל זמן שהממשלה לא חושבת אחרת.
3. לומר שהצבעות הן חסרות משמעות הן לקבל את זה שחברי-הכנסת אמורים להיות אוטומטונים של המשמעת הקואליציונית. העובדה שהם כאלה, לא אומרת שזה המצב שצריך להתקיים. לכל ח"כ אמור להיות מצפון ומוסר שיעבדו לא רק פעם במושב.
4. הצעות חוק פרטיות נמדדות בגלל אנשים חרוצים כמו חברת הכנסת (בדימוס) תמר גוז'נסקי. היא הראתה שח"כ יכול להיות מעורב בקידום של שינויים משמעותיים ורבים מאוד. ועכשיו כולם מדמיינים שהם יהיו כמוה, אבל מעטים מוכנים לעבוד קשה כמוה.
הבעיה עם הצעות החוק הפרטיות, היא שיש איתן רווחים משמעותיים: א. ח"כ יכול "לרכב" על הצעת חוק ממשלתית ולהיות חתום על החקיקה הסופית שהממשלה הכינה וקידמה אם הוא תזמן נכון את העלאת הצעת החוק שלו בקריאה טרומית ב. הנראות שלהן גבוהה וכתוצאה הן כלי נהדר לתקשורת עם התקשורת (http://zutot.blogspot.co.il/2010/07/blog-post_20.html).
מהבחינה הזו המדד הכמותי הוא אכן מטעה, אבל זה לא אומר שלא נכון לבדוק פעילות חקיקה של חברי-כנסת. צריך רק למדוד אותה נכון –
מידת הקשר בין הצעות החוק שהניח לאידיאולוגיה; האם ח"כ מהקואליציה או מהאופוזיציה; האם מסיעה גדולה או קטנה; אילו מאמצים הוא עשה לקידום הצעת החוק מרגע שהניח אותה; איזה תפקיד מילא בכנסת (ליו"ר ועדה קל יותר לקבל מקום בסדר היום של כל ועדה, ובוודאי של הוועדה שלו, ולהגיע לעסקאות של תמיכה בהצעות החוק שלו בשל שליטתו בלו"ז ובסדר הדיון של הוועדה שלו).
בכל מקרה, אי אפשר להגיד על המדד הפרימיטיבי הנוכחי של הצעות חוק פרטיות שהוא חסר-ערך, כשרואים איך ח"כים אופוזיציוניים כמו דב חנין ותמר גוז'נסקי, שידועים כפרלמנטרים מעולים בכל קנה מידה, בולטים בו כמו כוכבי-שביט.
עם זאת, כמובן שחקיקה זה לא הכל, ומדד הפעילות של ח"כ צריך לכלול גם אחוז תשובות לפניות לציבור שהתקבלו אצלו, ומתוכן אחוז בעיות שאכן זכו לטיפול של הח"כ – ולסוג הטיפול האם הסתפק בפניה לגורם הרלוונטי? האם ליווה את הבעיה ? האם הצליח לקדם את הטיפול בבעיה? וכמובן את יעילות השימוש במכשירים הפרלמנטריים השונים – שאילתות, הצעות לסדר, הסתייגויות. ואחרון – לבחון את סוג הדברים שהח"כ אומר: קל לראות מי מדבר בועדות ובמליאה כדי להישמע, ומי מדבר כדי להגיד משהו משמעותי, מרגע שמקשיבים. אבל מדד כזה כמובן מחייב עבודה רבה מאוד, והכפפה עדיין מחכה שמישהו ירים אותה… אולי חוקר אקדמאי משועמם במיוחד?
5. לגבי ח"כים שנעדרו מהצבעה: חשוב לזכור שח"כים מתקזזים אחד עם השני, ושהנאמנות להסכמות הקיזוז הכרחית לאפשרות של פעילות פרלמנטרית ציבורית המתנהלת גם בשעות המליאה. לעתים אלו ישיבות ועדה. לעתים פגישות עם פקידים. לעתים עבודה פרלמנטרית אחרת. לעתים משהו אחר. אבל בהחלט ייתכן שח"כ נעדר מהצבעה כי הוא התקזז עם ח"כ מהמחנה היריב, ולכן נוכחותו לא תעלה ולא תוריד.
ישראלי – "בהחלט ייתכן שח"כ נעדר מהצבעה כי הוא התקזז" – בשבילי יתכן יותר שהוא נעדר כי הנושא לא מעניין אותו ו/או הוא נכנע ללחצים/הטבות. אם הוא התקזז – בבקשה שיפרסם.
1. משרדי הממשלה (ומכון ברוקדייל, שעשה עבורם את המחקרים) טענו שהתכנית מצויינת (גם אם יש כמה בעיות שצריך לשפר). ארגוני חברה אזרחית והאקדמיה היו די תמימי דעים שהתכנית נכשלה.
אבל האמת היא שזו לא שאלה כל כך חשובה, לענייננו. מה שחשוב זה לא האם התכנית היה טובה או רעה, אלא האם הח"כים הצליחו לעשות שינוי משמעותי במציאות לכיוון שאליו חתרו. וכאן התשובה ברורה.
2. להחזיר את החוק זה לא כל כך פשוט, מכיוון שמייד כשהחוק בוטל – חברות ההשמה איבדו את הסמכות החוקית שלהן, והיו חייבות להפסיק להפעיל את מרכזי ההשמה.
כמובן שאפשר היה להקים את הכל מחדש, אבל זה בדיוק זה – להקים הכל מחדש. כמו שאתה אומר, משרד האוצר ניסה לעשות את זה, והתקיימו הרבה דיונים על איך בדיוק – כולם חשבו שזה יקרה במהלך 2010-11, ובסוף זה התמסמס. ההערכה שלי היא שמרגע שפרצה המחאה, אף אחד לא העיז להעלות את הרעיון הזה.
3. בגדול, זה התפקיד המרכזי של הח"כ – להיות אצבע עבור המפלגה שלו. בסך הכל, אנחנו בוחרים מפלגה ולא ח"כ.
הוא אמור להפר את המשמעת הסיעתית רק כאשר המפלגה שלו סוטה באופן משמעותי, לתפיסתו, מהמצע שעליה נבחרה – ואז זה לגיטימי שיצביע נגד החלטת הסיעה.אבל זה אמור להיות מצב נדיר, היוצא מן הכלל ולא הכלל.
4. אם הובן מהפוסט שלי שלא צריך להעריך חברי כנסת בהתאם לפעילותם, עשיתי יותר נזק מתועלת. אני טוען שחייבים להעריך אותם, אבל שמדדים מספריים לא מספקים את המענה.
אתה צודק שהתחליף הוא היכרות מעמיקה עם הפעילות של כל ח"כ, או לחליפין – עם תחומי חקיקה ספציפיים.
אם תרצה, אני יכול לתת לך דין וחשבון מפורט לשאלה מי הח"כים הרציניים (נעמי חזן) ומי החפיפניקים (כל השאר) בתחום של חופשת לידה לאב 🙂
5. לגמרי. אולי נכון ליצור איזשהו פרסום של הקיזוזים, כדי להבהיר את העניין הזה.
המדח"כ לא מסתמך על שאלות ותשובות אלא על כלי האג'נדות של כנסת פתוחה כפי שמופיע בדף השאלות ותשובות, או בגרסא החדשה שלו כאן
https://docs.google.com/document/d/1n8KwISaM-J7cW4NL9zhwD9k5Ov8xHwm8vliawNZxty4/edit#
אני כמובן חולק לחלוטין על נדב ואתן בתור דוגמא את ההצלחה הגדולה של כלי האג'נדות, ההצלחה של מטות ערים
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/309/609.html
אלון אנתין, מוביל צוות האג'נדות בכנסת פתוחה.
להפוך את הקיזוזים לשקופים באמת נשמע כמו רעיון טוב. יש דרך לעשות את זה?
אם כן, אפשר להכניס למדד כל מי שהתקזז כאילו הצביע.
הפוסט נכון מאד. המדדים המספריים לא אומרים מי היה בוועדות שעות ומי ביקר ל-5 דקות, ולא מצביעים על הרבה דברים אחרים שציינת. הם גם לא מראים על פעילותם של שרי ממשלה שמקדמים דברים במסגרת המשרד שלהם וכו'.
צריך להתייחס אל מדדי האג'נדות ב"כנסת פתוחה" כאל מה שהן – מדדים מוגבלים מאד שמודדים משהו. ובכל זאת אלו מדדים שמודדים משהו. אפשר לראות בתוך אותה מפלגה מי הצביע הרבה ומי מעט, מי היה פעיל באיזה נושא וכו'.
כלי האג'נדות לא נותנים ניקוד על הצעות חוק – רק על הצבעות, ואם העורך הוא מתוחכם הוא יודע לתת ניקוד גבוה יותר על הצעות חשובות ועל דברים שבאמת עברו ולא נשארו קבורים באיזה וועדה.
לפני האג'נדות של כנסת פתוחה כל מה שהיה לנו זה כל מיני כתבות בעיתונים, שברי דברים שאולי איזה עיתונאי אסף ומידע מאד לא ברור מהכנסת. כעת המצב הרבה יותר ברור. המצב יכול להשתפר מאד – אם נדע לדוגמה מה עושה וועידת שרים לענייני חקיקה ואם פעילות חברי הכנסת תהיה שקופה יותר – כך שחברי כנסת שנפגעים ממדדים אלה בגלל שרק חלק מהפעילות גלוי – מוזמנים לחשוב איך הם הופכים את התרומה בדברים האחרים ליותר שקופה.
דרור רשף, אג'דנת קייימות בכנסת פתוחה.