חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

בלי "ימין" ו"שמאל" – המאבק הוא בין דמוקרטים לאנטי-דמוקרטים

נושאים דעות, פוליטי ב 19.08.12 4:59

ההגדרות הישנות של ימין ושמאל כלכלי ומדיני איבדו את משמעותן. המאבק על עיצוב פני החברה הוא בין תומכי הדמוקרטיה ומתנגדיה. באיזה צד אתם?

מאת אברהם פרנק

 האם החלוקה ל"ימין" ו"שמאל" עדיין תקפה? מה קרה לה במהלך 35 השנים האחרונות מאז 1977? את מי ואת מה משרתת החלוקה הזאת? שפע שאלות ומעט תשובות. בתקופה האחרונה חוזרות הטענות בדבר רתיעה מן ה"שמאל" מחד גיסא, יחד עם תמיכה בעמדותיו המדיניות מאידך. אבל עלינו לחזור תחילה אחרונה בזמן.

החלוקה ההיסטורית העיקרית בין שמאל לימין צמחה על רקע הפערים החברתיים-מעמדיים בצרפת בתקופת המהפכה הגדולה. נכון ששאלות של מלחמה ושלום ליוו מאז ומתמיד את המאבק המעמדי אבל נותרו בשוליו. גם הרצל לא הסתפק בריכוז העם במדינה משלו, אלא חלם על חברת מופת. השמאל, שהיה הכוח המוביל בהגשמה הציונית ובהבדל מן החד-נס הרוויזיוניסטי, הרים את הדגל הציוני והדגל הסוציאליסטי גם יחד. השמאל שלט בתודעה הציבורית באופן מוחלט בתקופת המדינה-בדרך וגם לאחר מכן.

מלחמת ששת הימים חידדה מאד את החלוקה הישנה-חדשה בין יונים לנצים, כאשר "שלום עכשיו" מזוהה עם השמאל ו"גוש אמונים" עם הימין. בהדרגה איבדה החלוקה החברתית – שהיתה קו השבר ההיסטורי בין הצדדים – את חשיבותה אצלנו לטובת שמאל וימין פוליטיים: ויתור על שטחים תמורת שלום כן או לא. השמאל נתקל מעת לעת בביקורת קשה מבית על הפקרתו את הזירה החברתית לטובת מיקוד בשאלות החוץ והביטחון.

לאחר המהפך הפוליטי ב-1977 החל שינוי הדרגתי בעיצוב התודעה: מעבר מדומיננטיות שמאלית – לימנית. הליכוד העלה לעמדות הנהגה ציבורים שהיו בשוליים החברתיים עד כה, שהזדהו עם עמדותיו המדיניות. כוחם של "היונים" הלך ונחלש ואילו ההבנה שההתנחלויות אינן אפיזודה זמנית הלכה והשתרשה. עד כאן סקירה היסטורית קצרה מאד.

השאלות החברתיות-כלכליות כבר אינן מושא לחלוקה בין שמאל לימין. הסוגיות הללו מורכבות במידה כזאת, שיש קושי להגדיר צעדים כלכליים באופן מובהק כשייכים לצד זה או זה של המפה החברתית. בישראל נותרה בין ימין לשמאל שאלת עתיד השטחים. אבל זו מחלוקת-לכאורה.

מי שעדיין סבור שניתן להחזיר את הגלגל אחורה, שאפשר לפנות את השטחים ולהקים עליהם ללא קושי מיוחד מדינה פלסטינית – שוגה באשליות. על-פי מה שניתן לחזות לשנים הבאות, אין עוד אופציה כזאת. האופציה החלופית היא – מדינה מן הים עד הנהר, כולל רצועת עזה. באופציה הזאת נפתחים הגבולות לכל הכיוונים וגם ירושלים אינה מהווה יותר סלע מחלוקת. באופציה הזאת נעלמים סופית המונחים "שמאל" ו"ימין", והם מתפוררים כמו גוש חול בידיו של החקלאי. עתה גם חלקים בימין-לשעבר יהיו שותפים לחזון החדש.

אבל לאופציה של ארץ-ישראל/פלסטין השלמה יש שתי אפשרויות-משנה: שליטה יהודית על כל השטח והמשך דיכויים של התושבים שאינם אזרחי מדינת ישראל; או – שוויון אזרחי לכל. המחלוקת הזאת כבר אינה חיתוך בין ימין לשמאל. היא עוסקת בשאלת הזיקה לדמוקרטיה. המאבק כאן הוא בין דמוקרטים לדמוקרטים פחות או לא דמוקרטים כלל. משה פייגלין למשל טוען שהמושג "דמוקרטיה" בהוויה הישראלית פירושו "שמאל". לאחר שהמושג "שמאל" ירד ב-35 השנים האחרונות מגדולתו, והפך למושמץ ומוכפש, יש צורך להדביק אליו עתה גם את ה"דמוקרטיה" בכדי להורידה ממעמדה ההגמוני. בינתיים…

קו פרשת המים בחברה הישראלית מצוי עתה בין התומכים בדמוקרטיה – למתנגדיה. המצדדים בויכוח ציבורי חופשי בסוגיה האיראנית שייכים לדמוקרטים, ואילו הקוראים לטייסים לסרב פקודה הם אנטי-דמוקרטים; הנאבקים על המשך המצב המדיני הקיים, בו יש דיכוי של ציבורים גדולים, הם אנטי-דמוקרטים, בעוד התומכים במדינת כל אזרחיה בשוויון זכויות מלא שייכים למחנה הדמוקרטי; הקוראים לשוויון בנשיאה בעול לכל האזרחים הם הדמוקרטים, ואילו המקבלים קיומן של חובות אזרחיות דיפרנציאליות הם אנטי-דמוקרטיים; התומכים בשוויון מגדרי מלא הם דמוקרטים, והמבקשים המשך דיכויין ואפלייתן של נשים הם אנטי-דמוקרטים; הדורשים צמצום סמכותה של הרשות השופטת הם אנטי-דמוקרטיים בעליל, והמיפוי רק החל. המאבק על הדמוקרטיה – לאחר התפזר הערפל – הוא זה שיקבע את עתידה של ישראל כמדינה נאורה ומשגשגת.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , ,

5 תגובות

  1. דליה :

    אז את מי משרתת החלוקה בין שמאל וימין? השאלה מעמידה את הקשרי הימין והשמאל כפוליטיקה של אינטרסים. העמדת שאלה זו אינה נכונה. הגדרות הימין והשמאל הן עניין של פילוסופיה, הסטוריה, השקפת עולם, אידיאולוגיה ולא עניין של אינטרסים. הניסיון למחוק את מושגי הימין והשמאל כמוהו כרצון למחוק את ההיסטוריה, את העבר.והרי אנחנו ההמשך של העבר.
    והמשפט הזה תמוה בעיני:"השאלות החברתיות-כלכליות כבר אינן מושא לחלוקה בין שמאל לימין". האם אין מאפיינים למושגי ימין ושמאל כשבודקים את הנושא החברתי-כלכלי? יש ויש מאפיינים. הימין מדבר על מקסימום מדינת רווחה שאריתית, בעוד השמאל מדבר על מדינת רווחה ממש. הניסיון להתייחס אל משנת ז'בוטינסקי כמשקפת ערכי רווחה באמת, אין בו ממש. מומחי ז'בוטינסקי מסבירים כי ערכי ז'בוטינסקי מתייחסים למדינה שעוזרת לעניים ביותר ולא למעמד הביניים. זאת אומרת, מדובר במדינת רווחה שאריתית. המשפט לעיל אינו נכון. שאלות חברתיות כלכליות בהחלט משקפות את החלוקה בין ימין ושמאל. ויש לכך דוגמאות רבות.

  2. מיכאל לינדנבאום :

    "יש קושי להגדיר צעדים כלכליים באופן מובהק כשייכים לצד זה או זה של המפה החברתית. בישראל נותרה בין ימין לשמאל שאלת עתיד השטחים".
    מי שכותב דברים כאלה הוא אדם המקבל וכנראה גם נהנה מהסדר החברתי הקיים,כלומר –שלטון הגנגסטרים של פושעי ההפרטה.

    לבריאות לבעלי טעם "משובח" זה.

  3. רביב נאוה :

    ההשקפה "מי שלא חושב כמוני הוא אנטי-דמוקרט" היא מחלה שמאלנית וותיקה, אבל המאמר הזה לוקח אותה לקצה.
    יש כאן כמה אקסיאומות מופרכות לחלוטין ("השאלות החברתיות-כלכליות כבר אינן מושא לחלוקה בין שמאל לימין" "אין עוד אופציה למדינה פלשתינית") ומהן נגזרת מסקנה מופרכת אף יותר – מי שלא תומך במדינת כל אזרחיה (98% מהציבור היהודי, ובהערכה גסה – 90% מקוראי האתר הזה) הוא אנטי דמוקרט. ואם הוא גם מתנגד לגיוס חרדים או לקשר בין מילוי חובות למתן זכויות, אז בכלל עדיף שיסתום את הפה, לפני שאבירי הדמוקרטיה יגיעו אליו.

  4. אברהם פרנק :

    המושגים "שמאל" ו"ימין" לא היו מאז ומעולם, וגם לא יישארו לתמיד. לשק קולקובסקי כתב לפני שנים רבות את חיבורו "לפירוש המושג שמאל". היה נכון שהמבקרים את דברי יעשו (לפחות לעצמם) מאמץ אינטלקטואלי דומה לתקופתנו-שלנו.

    הנושאים החברתיים-כלכליים הם דרמטיים, וצדק חברתי הוא מרכזי, אבל עובדה היא שהמושאים החברתיים של השמאל הולכים משום-מה עם הימין. בנוסף, צמיחה כלכלית (שאיני מחסידיה, לנוכח ההרס שהיא גורמת לכדור שלנו) מגדילה את העוגה ומאפשרת יותר לכולם; צמיחה כלכלית אינה פטנט של ימין או שמאל, אלא של אנשים שנוהגים בתבונה ואחריות.

    מי שסבור שעדיין לא אחרנו את המועד לנסיגה מהשטחים, יטול על עצמו את המאמץ (שוב – האינטלקטואלי) להסביר – כיצד יפנו מהם 300 אלף מתנחלים (רובם קנאים) ללא מלחמת אזרחים שתכחיד את מדינת ישראל.

    לסיכום, נוסטלגיה אינה בסיס מוצק דיו לבנות עליו את השקפת עולמנו, והצורך בשינויים אינו קורה עתה בפעם הראשונה בהיסטוריה של החשיבה המדינית.

  5. משתמש אנונימי על חימום בסולר :-) :

    יש דברים שממש לא פוליטיקל קורקט להגיד אותם.
    למשל – להצביע על בורות (שהיא כמובן, אלא מה, ההיפך מ"מאמץ אינטלקטואלי").
    איך אפשר להצביע על בורות, כאשר לכולם הזכות לאמר דעתם?

    ואיך אפשר להצביע על בורות, מאיפה בכלל להתחיל, כשמדובר במאמר פשטני שמציג את המציאות באופן דיכוטומי צר, תוך התעלמות (מדעת או שלא מדעת) ממגוון רחב של עובדות ושל הנחות יסוד?

    קל מאוד לקחת וויכוח פשטני ולתפוס בו עמדה "חדשנית" כביכול ולהציג אותה כתוצר של "מאמץ אינטלקטואלי".

    יתכן מאוד שהפשטנות הפוליטית השבויה בידי יחצנים היא אחד הגורמיםו/או הסימפטומים להתנהלות העיוועים של מדינת ישראל, שמגיעה לידי מיצוי עילאי בממשלת נתניהו הנוכחית.

    הבעיה היא לפיכך מעשית לגמרי – איך מאמצים את דברי עמוס "והמשכיל בעת ההיא ידום".

    כי חופש הדיבור איננו חובה לדבר, אלא גם הזכות והחובה לשתוק, תלוי במצב.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.