מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
על "פוליטיקה של מפלגות", "פוליטיקה של רחוב" ו"נותני עצות": תשובה לדני זמיר
הביקורת של דני זמיר על הנהגת המחאה המסוכסכת ועל הקמת "מאחז מגדל צדק" נובעת בראש ובראשונה מקנאה. ה"חובבנים" הללו הצליחו במה שכל פעילי השמאל ה"מקצועיים" כשלו בו – הגיעו ללב של הציבור
מאת: דודו רוטמן
מחאה חברתית חמוצה ומוחמצת- "מגדל צדק "כמשל
הנסיבות שאפשרו את ההצלחה של המחאה החברתית בקיץ הקודם השתנו, ועל מנהיגי המחאה לבחור בין דרך של פרובוקציות והפגנות זעירות ובין המשך התהליך החינוכי וכניסה לפוליטיקה ארצית ומקומית מאת: דני זמיר
אני מבין את דני זמיר. באמת. כפי שהבנתי בשנה שעברה את יובל אלבשן ואחרים. מבלי להגיע לקרסולי העשייה החינוכית, הפוליטית או הציבורית שלהם, אני מזדהה עם תחושותיהם. אנחנו בעשור הרביעי, החמישי והששי לחיינו. במשך שנים ניסינו, בעמותת "ידיד", ב"סינגור קהילתי", במכינות הקד"צ, במפלגת העבודה ובתנועות סטודנטים. ניסינו, ושוב ושוב נכשלנו. השיח החברתי כלכלי ב"משמרת שלנו" אף פעם לא הצליח להתגבש לשיח מרכזי בציבוריות הישראלית. כזה שמניע מקבלי החלטות לשינויים עמוקים. חוצי מגזרים.
ניסינו. באמת ניסינו. בהקמת "כח לעובדים", במאבקיהן של החד-הוריות, מחוסרי הדיור, ארגון המורים וארגוני הסטודנטים, להצביע על הקשר בין הדברים. להבהיר שמדובר בשיטה אחת שפוגעת בכולם. לא עזר. הפגנות "חברתיות" הקשורות ב"שיטה". הוציאו במקרה הטוב כמה מאות אנשים לרחוב, בדרך כלל הן נדמו כהפגנות השמאל מסוף שנות התשעים: מפגש חברים מזדקנים שנבלע בכוחות – התמיד מאורגנים טוב יותר – של חד"ש. לא עזר. כאשר אנשים יצאו לרחוב לא בענייני כיבוש ושטחים זה היה במסגרת מאבקים מגזריים. התוצאות היו בהתאם – הניצחונות, כשהיו (ארגוני הסטודנטים, הנכים) היו מגזריים. הכישלונות, כשהיו (רופאים, עו"סים, מורים) פגעו בכולנו. לרגע הבליחה תקווה בדמות עמיר פרץ שאיים לחבר את כל הנקודות לקו. הדחיקה שלו לתיק הביטחון, עוד בטרם הצליח או נכשל בתפקידו המיניסטריאלי, הייתה כמעט אירונית. סוג של בדיחה על חשבון "משני השיח" – על חשבוננו.
ואז באה חבורת הצעירות והצעירים המעצבנת הזאת ממרכז תל אביב. בלי מפלגות. בלי משנה סדורה וברורה. עם רקורד של אפס עשייה. והצליחו. הצליחו במקום שאנחנו נכשלנו. מי קרא את מוספי הכלכלה במאי 2011? עצבניים כמונו ועוד כמה טייקונים וונאבי כמו שרון גל. מי דיבר אז על נושאים כמו גרעון? פנסיה? התאגדויות עובדים? עובדי קבלן? אנחנו, עם עצמנו אם בשיחות סלון בששי ואם כשהתראיינו אצל קרן נויבך. ואז באה לנו חבורת החצופים האלה והצליחה.
כי משהו, כנראה, כן השתנה.
"מחאה חמוצה ומוחמצת", דני? עופר עיני התחיל לעסוק בשנה האחרונה בהגנה על עובדי קבלן בלתי מאוגדים! שמעת את זה, דני? בלתי מאוגדים! מישהו באמת האמין שזה יקרה? אתה האמנת שעיני יעסוק בהגנה על עובדים? מי גרם לו לעשות את זה? "צעידה מסוכסכת רעשנית ומטופשת", דני? בנימין נתניהו הכפיל את יעד הגירעון! אני חוזר על כך בקול כי המלים מתבלבלות לי בפה: בנימין נתניהו, ההוא, מההספד למילטון פרידמן, מה"שמן והרזה", מכפיל (!) את יעד הגירעון! "הפגנות שבת מדי שבת, ש[…]לא מכנסות יותר מאשר כמה מאות מפגינים (הכוונה למפגינים שאינם חברי תנועות נוער, מפלגות או מוחים מקצועיים)", דני? בוא לא נספור ראשים. קודם כל, כי גם אני וגם אתה, לדעתי, משתייכים, וגאים בכך, לכל שלש הקבוצות ששמת בסוגריים כאילו לא צריך לספור אותן. אבל גם, ובעיקר, מפני שלאיזו הפגנה "חברתית" (לא "מגזרית"!) מישהו הצליח להוציא "כמה מאות מפגינים", שאינם משתייכים לקבוצות הללו, לפני יולי 2011? ההבדל העיקרי, אם כן, זה שהם כן הצליחו להביא, רק לפני שלשה שבועות, עשרת אלפים איש. איזה אירוע בנושאי מדיניות כלכלית-חברתית משך בישראל עשרת אלפים איש עד לפני שנה ורבע? תזכיר לי, דני.
אז דברים כן קורים: עשרות התארגנויות צרכניות מקומיות ואף רחבות יותר. רוח גבית לפוליטיקאים שנתפסים ככאלה שממשים השקפה סוציאל-דמוקרטית (מי אמר שלי יחימוביץ? אבל גם משה כחלון, עם כל הציניות שלו, לא היה מצליח לעשות שום מהלך חותך-רווחי-טייקונים אם לא היה מבין לאיזו תמיכה ציבורית הוא יזכה). פעילויות תרבותיות (בתי העם) ובעיקר החשדנות. החשדנות הזו כנגד כל מה שנתפס בעבר כעובדות פיזיקאליות: עיתונות מטעם, שלטון הבנקאים, שמונה עשרה המשפחות. האם אנחנו ושכמותנו גרמנו לה? אפשר לדבר על טפטוף ארוך טווח ונמלים שמכרסמות בארמון, אבל בקיץ אחד החבורה הזאת הצליחה להביא את החברה הישראלית לנקודת אל-חזור.
וצריך לזכור. כל זה לא קורה בחלל ריק. כל השלדון אדלסונים, הביבי-ברקים, הדנקנרים ושלוחיהם נאבקו בסחף. במאמץ מרוכז לעצור אותו הם נקטו בשלל פעולות שכולן לקוחות מהפוליטיקה הכל כך מוכרת לנו ולשכמותנו: קניית מנהיגים (איציק שמולי? "בשום שכל"? באמת, דני…); "פירוק הפצצה" ל"מגזרים" (מעונות לסטודנטים, חינוך חינם לילדים מגיל שלוש, "מעמד הביניים נושא על גבו את הערבים והחרדים"); הסתת המגזרים אלה כנגד אלה (מי זוכר את ה"מסתננים" שלוקחים לישראלים עבודה? את החרדים שלא משרתים? את הערבים, שתמיד מתעקשים להיות ערבים?); הסטת השיח לכיוונים אחרים (תמיד תהיה לנו איראן, וחל"כ של אסד, וכמובן: כיבוש, "סמולנים" ו"אנרכיסטים" ושרון גל).
רבאק, את גלעד שליט הם שחררו!
לא הייתי מעז להעלות את הקשר הזה על דל שפתיי אלמלא כותרת ראשית מיום ו' ב"הארץ") ולמרות כל אלה, ולאחר שהוספדה שוב ושוב, התנועה החצופה הזאת נמשכת, ואני כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין איך ולמה.
"ג'וקרים רודפי פרסום, שמנפצים חלונות בנקים ועושים הרבה רוח עם אפס תוצאות" קראת להם דני. ניחא. למה? כי הם מסרבים לאמץ את מה ש"נותני העצות" (בתעתיק ביידיש: עייצעס גייבער") מתעקשים להאכיל אותם. הם מסרבים להתאגד למפלגות קיימות או להקים מפלגה משלהם. הם מתעקשים להמשיך לעשות "פוליטיקה של רחוב" ו"פוליטיקה של אינטרנט" ולהשאיר לנו ולשכמותנו את ה"פוליטיקה של פרלמנט" שצריך להודות ביושר – אכזבה שוב ושוב ושוב. אבל מה לעשות, היא נוחה לנו יותר (ולכן גם ליריבינו). מובנת יותר.
ב"פוליטיקה של הפרלמנט", למשל, המושג "אחדות" הוא מושג מפתח. כל הזמן צריך להציג פסאדה של "אחדות" ו"חוסר אחדות" נתפסת כחולשה. גם אתה היית, כמוני, דני, במפגן "אחדות העבודה" הפאתטי שארגן עמיר פרץ בזמנו כתמיכה באהוד ברק? הייתי שם בבית המפלגה בשכונת התקווה ורציתי לבכות. והנה חבורה שלא נענית לחוקים הללו. שתופסת, אגב – מראשית דרכה – דווקא את הפוליפוניה, את הפלורליזם וריבוי הקולות, כמקור עוצמה ולא כחולשה. זה באמת לא מתאים למפלגות.
זה מצוין, כך מסתבר (גם אני הופתעתי) לשינוי רדיקאלי בשיח הציבורי.
ב"פוליטיקה של רחוב" שהיא גם "פוליטיקה של אינטרנט", לעומת זאת, השקיפות היא מושג מפתח. קשה עד בלתי אפשרי לעבוד במחשכים. להסתיר תורמים, להסתיר קשרים ואינטרסים, לארגן "מהלכים". אבל אפשר גם אפשר לארגן פעולות. וכל פעולה חשובה. באמת כל פעולה. הבעיה עם "פוליטיקה של רחוב", וגם היתרון שלה, זה שהיא בלתי נשלטת. אין "נבוא חשבון בפריימריס" ואין "נפרוש ונחבור ליריב". כל אחד יכול לנקוט פעולות וכל אחד יכול להשפיע. כן, לפעמים גם נשברות זגוגיות.
אגב, כדאי להפסיק לחזור על שקרים. בעשרים ושלשה ביוני נשברה זגוגית של שני מוסדות: "בנק הפועלים", לא ידוע על ידי מי (אני חושד שיואב יצחק נשכר על ידי כמה סודנים לשם כך, אבל אני לא יכול להוכיח זאת), ו"בנק לאומי" על ידי כוחות משטרה שפינו באלימות מפגינים. מתועדים הרבה יותר מקרים שבהם שני המוסדות המכובדים הללו ("לאומי" ו"פועלים") ועל בסיס יומיומי ולאורך זמן, ניפצו בני אדם, כך שאני לא מתרגש מהסכום שחברות הביטוח שלהם הוציאו על זגוגיות חדשות. לעומת זאת, פתאום כולם, כולל ראשי המוסדות הללו, מבינים שגם הבנקים הם חלק מהבעיה. מי הבין זאת לפני שנה וקצת דני? אז מזל שיש עוד כמה "ג'וקרים רודפי פרסום" כדי שדני זמיר ואיציק שמולי ינזפו בהם על ה"אלימות".
האם אני נגד הפוליטיקה הפרלמנטרית? ממש לא. כמוך דני, כפי שאתה יודע, אני חבר מפלגה פעיל. הייתי שמח אם מפלגתי הייתה הגדולה בפרלמנט ומצליחה להגשים חלק מזערי ממצעה, ואמשיך להיאבק על כך. עד שזה יקרה, אני מעריץ את החבורה "הצעקנית" הזאת, שמח על כל הפעילויות שלה, וגאה להיות שותף פעיל בחלק קטן מהן.
נ.ב.:
בזו של "מגדל צדק" למשל, לא הייתי שותף, לצערי. אבל אני חושב שזו פעילות מבורכת. על אדמות מנהל ללא שימוש (האדמות לא "שייכות לקיבוץ יקום" ולא "שימשו כאדמות חקלאיות" ואתה, דני, יודע זאת היטב), נבנתה התנחלות. כפי שעשרות התנחלויות נבנות על אדמות מנהל בשטחים הכבושים ומוכשרות בדיעבד על ידי המדינה. האם המסר הוא בעייתי? האם זה הוקם במכוון כנגד ה"קיבוצים"? ברר קצת דני לפני שאתה מטיח האשמות – איש לא ידע שמדובר באדמה שהוחכרה על ידי הקיבוץ והקיבוץ אולץ על ידי המינהל "לטפל בבעיה". אבל כן, אופן הטיפול הוא באחריות ישירה של החברים מ"יקום", ועל מצפונם, בהחלט. אדמות המנהל שעליהן תוקם "מגדל צדק" 2 או 3, לדעתי לא תהיינה מוחכרות למישהו. האם גם אז תתנגד לפעולה? למה, כי הם ממשיכים "לעשות רוח" במקום להתמודד על תפקיד במועצות הסניפים ועל צירות לועידת המפלגה? או פשוט כי אנחנו מקנאים בהצלחתם?
דודו רוטמן
תגיות: אהוד-ברק, איציק שמולי, בנימין-נתניהו, גירעון, גלעד שליט, דודו-רוטמן, דני זמיר, חדש, מגדל-צדק, מחאה חברתית, מחאת-האוהלים, מנהל-מקרקעי-ישראל, מפלגת-העבודה, משה-כחלון, נוחי דנקנר, סוציאל-דמוקרטיה, עמיר-פרץ, פריימריס, קיבוצים, קרן-נויבך, שלי-יחימוביץ
קישור קבוע
14 תגובות
Email This Post
30 ביולי, 2012 בשעה 0:45
מה הקשר בין "כוח לעובדים" ובין הבכי על כשלון השמאל החברתי לפני גל המחאה של הקיץ? ובכלל באיזה הקשר מי שכנראה יודע מעט מידי על כוח לעובדים ועל פעולותיו בשטח מערב ביננו ובין הבכי והנהי הזה. העבודה של "כוח לעובדים" אינה איזה אקט סימבולי שתפקידו לסמן דברים נכונים ולא נכונים אלא תהליך מתמיד של בניין ארגון עובדים ממשי. כזה שלא התקיים פה מעולם. ומי שאינו מכיר זאת ומתלהב מאיזה מופע "הגנה על עובדי קבלן" של עופר עייני כנראה באמת לא מבין מה באמת מתבצע ע"י ההסתדרות ומה הערך הממשי של פעולותיו של מר עייני. ולענין המחאה. היא לא מתקיימת מן האוויר ושוב לא צריך להיכנס לתפקידו של כוח לעובדים במחאה או לתפקידן של החולצות הכחולות ומק"י. אבל הם מי שמתחזקים לא פעם את העסק הזה מאחורי הקלעים.
30 ביולי, 2012 בשעה 7:30
עמי אתה צודק, ואני מאוד מעריך את פעולותיה של "כוח לעובדים", הרבה יותר ממה שאני מעריך את עיני ואת פעולותיו (ולא הצגתי התלהבות מהן יותר מאשר מאלה של ביבי, ולא, גם אותן אני לא אוהב, אם נוצר רושם כזה). היא הוצגה כאן כיוזמה חשובה וחלוצית שהייתה כאן שנים לפני המחאה. הלוואי והיו עוד הרבה יוזמות מוצלחות כמותה. אם הובן שאני חושב אחרת עליה או על הגופים האחרים שמצויינים בפוסט בהקשר לכך, אז ממש לא הובנתי נכון.
30 ביולי, 2012 בשעה 8:22
דודו שלום.
תודה על תשובתך המושקעת.
לפי התשובה אני מבין שהצלחתי לעצבן אותך, במובן החיובי של המילה.
נדמה לי שלא ממש כיוונת נגד דברים שכתבתי אלא נגד דברים שחשבת שכתבתי.
אם תשים לב, הטיעון שלי נוגע לכך שחלק מהאנשים שהמחאה יקרה לליבם נוקטים בפעולות שגויות וטפשיות שמרחיקות את הציבור. גם אנשים שעושים דברים טויבם או מכוונות טובות יכולים להיות נתונים לביקורת הציבור שבשמו הם טוענים שהם פועלים.
באופן עקרוני אני די בטוח שבאקלים הקיים בחברה הישראלית רק מחאה משולבת הומור תצליח לגייס (אנחנו לפני שבע עשרה שנה במאבק בבנקים הכנסנו פנימה פרה ותרנגולות זה היה יותר מצחיק ופחות אלים מלנפץ זכוכית וגרף הרבה אהדה), פלישה לאדמות קיבוץ היא נסיון לאייטם תקשורתי שבאופן ציני הלך על אדמות קיבוץ שהמוחים ידעו כי ייאלץ לפנותם מה שיקנה להם עוד כמה דקות של תהילת הנגזלים על ידי חברי הקיבוץ המרושעים…
לכן הקמת מגדל צדק באופן ספציפי היתה מעשה שלא ייעשה וטעות אסטרטגית שנובעת כפי שטענתי מהנסיון למשוך תשומת לב התקשורת (שזה אגב לגיטימי) ודרכה הציבור. אם היהת כוונה אמיתי לקימים למחות הם היו מקימים אותה על אדמה נגזלת ולא על אדמת קיבוץ יקום (תמשיך לכתוב שזה של ממ"י, זכויות מוחכרות לדורות הן כמו בעלות כידוע לך, ואם היו שמים קראוילות במאהל מחאה על אדמה שלי הייתי מעיף את הפולשים בעצמי, כמו שהחוק מאפשר לי.)
תכלס לא הצלחתי להבין את הפואנטה בטענותיך.
ראשית כמי שלוקח חלק "כחייל" במחאה, וכמי שמפרגן מסייע לה בכוחי הדל כל העת, איני רואה במתיחת ביקורת על האופן בו היא כיום מובלת מעשה אסור, ובוודאי לא של קנאה, נהפוך הוא של דאגה.
שנית וחשוב יותר: המחאה והפעולות הנגזרות ממנה הן חלק מתהליך כולל שהחברה הישראלית עוברת ואחת ממשבת את השניה ולא אחת מולידה את השנייה. (ואת הערכתיי ואהבתי למוחים הצעירים הבעתי לא אחת כולל כאן כך שאני פטור מלהאריך בעניין זה).
ועדו דבר, חשוב. להיות זקן זה בסדר העולם שייך דודו – בניגוד למה שהמפרסמים רוצים שנחשוב- גם למבוגרים . הלוואי שכולנו נגיע לשם ונמשיך לצאת לרחוב…
30 ביולי, 2012 בשעה 8:38
צודק..צודק..יישר כח
דודו רוטמן שלום רב,
מאמר חשוב מאד.
מסכים עם דבריך.
אבל לצערי עופר עייני וההסתדרות בצד של הבעייה ולא של הפתרון.
מייצגים גם ארגוני עובדים הדורסים את עובדי הקבלן ועובדי כתף ליד כתף …
שני ארגונים מאד חשובים שקמו בעקבות המחאה.
המשמר החברתי בכנסת.
בר קיימא.
כל
30 ביולי, 2012 בשעה 9:02
עוד פעם הקטע עם האלימות? שבירת החלון לא הייתה פעולה מתוכננת, היא לא הונהגה ע"י מנהיגי המחאה והם גינו אותה לאחר מכן. אדם אחד או שניים עשו זאת לא יותר (ובטח לא "המוחים" או "ההנהגה"), להנהגה אין יכולת לשלוט בדבר שכזה. בכלל, זה ונדליזם ולא אלימות נגד בן-אדם, זה בניגוד לאלימות החמורה שהופעלה עליהם מצד המשטרה. יחסית לאלימות הקשה של המשטרה נגדם, הם התנהגו למופת (אני עדיין זוכר כיצד השוטרים פגעו בדפני ליף פיזית ושברו לה את היד).
30 ביולי, 2012 בשעה 9:52
דודו אם כך אכן לא הבנתי נכון. צר לי אם הייתי מתלהם מעט.
30 ביולי, 2012 בשעה 10:12
אתה צודק בכך שהמחאה הצליחה לעורר את התודעה ציבורית לנושאי כלכלה וחברה, בעוד השמאל הממוסד לא הצליח. אבל השאלה היא מה הלאה. להמשיך עם הפגנות וגימיקים?
המדיניות הכלכלית והחברתית באה לידי ביטוי בתקציב המדינה. התקציב נקבע בממשלה ובכנסת. לשינוי הכיוון הכללי, לא לתיקונים קוסמטיים, נחוצות מפלגות שמאל חזקות. יש עכשיו כל מיני ניסיונות להקים מפלגות, ביניהם הניסיון של גד הרן שמגדל הצדק בא לקדם אותו, אבל אלה לא ניסיונות רציניים.
יש שתי מפלגות שצריכות להתחזק לקראת הבחירות הבאות – העבודה ומרצ. כל היתר – לא רלוונטי. שיחקנו מספיק באמצע השדה עם מסירות וכדרורים מרהיבים. צריך להתחיל להבקיע שערים.
30 ביולי, 2012 בשעה 11:46
כשיהיו בחירות או אפילו פריימריז הטענה הזו תהיה רלוונטית (למיטב הבנתי, אנשים חשובים ביותר במחאה רצו לרוץ בפריימריז של העבודה), עד אז שהמחאה תמשיך במתכונתה הנוכחית. גם אחרי זה, תמיד חשוב שתהיה תנועת מחאה חברתית לא פוליטית, שתטה את השיח לנושאים כלכליים-חברתיים בלי שתתפס כמפלגתית.
30 ביולי, 2012 בשעה 12:19
מהמחאה יצאו ארגונים מעניינים. כולם צודקים בסופו של דבר וזו אולי הבעיה, שכולם צודקים ואין שום כיוון מוסכם.
מגדל צדק הוא גימיק. לא מאחז ולא כלום גימיק יקר שנכשל ציבורית. האם ההריסה הצפויה שלו הביאה את הדיבידנד של שנאת קיבוצים או פתיחת לבבות? לא. התשובה המקובלת היום לעניין זה היא "מגדל מה?"
אני חושב שיש כמה אנשים עם חזון שונה. הם אפילו תחת אותה מסגרת פוליטית. הגיע הזמן שהם יתאחדו
30 ביולי, 2012 בשעה 12:41
כל הרעות החולות:ההפרטה,יצירת 10 משפחות הטייקונים הבוזזים,
העברת כל עמדות הכח הכלכליות מידי המדינה וההסתדרות לידי אותם טייקונים(שנוצרו יש מאין על ידי הפוליטיקאים מהימין),
חיסול מדינת הרווחה,חיסול העבודה המאורגנת,הפיכת עם ישראל לעובדי קבלן נטולי פנסייה וטיפול רפואי נאות,
כל הרעה הזאת היא תולדה של שלטון הליכוד והשת"פ של האגף הימני בעבודה.
פועל יוצא שהמחאה חייבת להיות פוליטית בסופו של דבר.
הבעייה היא שלטון הימין הכלכלי משנת-1977 והפיתרון הוא הפיכת נגד סוציאל-דמוקרטית בראשות שלי יחימוביץ מהעבודה
30 ביולי, 2012 בשעה 16:58
דני – כנראה שגם אני לא הבנתי את הפוסט שלך. אם סדרת הציטוטים שהבאתי ממנו לא מייצגת והפוסט לא נועד לומר שהמחאה היא החמצה, הישגיה אפסיים והמשכה חסר תועלת, אז באמת לא הבנתי. אם זה כן המסר, הרי שדברי נשארים בעינם. כמובן שאני מסכים שב"מחאה" (פוליטיקה של רחוב) אין די, אך היא חשובה ומחזקת את העשייה הנוספת. לא באה במקומה אלא לצידה. זו גם תשובה לאורי ולדקל. אין סתירה בין הפעולות במסגרת המפלגתית והממוסדת לבין פעילויות המחאה. הן אכן מחזקות אלה את אלה. אך בוודאי שאין טעם לבטל את חשיבותה ויעילותה של האחת מפני האחרת. לציוני המודאג – הסר דאגה, אני האחרון שיטען שעופר עיני הוא פתרון למשהו. כנראה שהאירוניה בהפתעה שהבעתי מכך שיו"ר איגוד העובדים מגן על עובדים, לא נקלטה (עמי…) והאשמה כולה על הכותב במקרה זה, לכן אני אומר בפירוש – עייני לא מבצע את תפקידו וכך גם הארגון שבראשו הוא עומד ואין לי אלא להצר על כך.
ספציפית לגבי מגדל צדק: נניח שלא היה צריך להקימה על אדמת קיבוץ, עדיין יש מקום להתנצלות על אופן הפינוי, וניתן היה להשיג פשרה בעניין (עם גבעת האולפנה השיגו פשרה, אפשר היה גם עם מגדל צדק). מזכיר הקיבוץ במקרה זה לא בחר בפתרון החכם וחבל.
30 ביולי, 2012 בשעה 19:08
דודו הדברים שלי מדברים בעד עצמם. אותו חלק במנהיגות המחאה שמחפש את הפרסום ושהתמקם במגדל צדק, איננו משרת את המחאה אלא את עצמו.
יש הרבה פעילי מחאה ופעולות מחאה ראויות וראוי שיימשכו, כמו אלו של חבריי במאהל ק"ש, אף כי פעולות אלו לא יביאו לשינוי מערכתי ללא התאגדות ויישום פוליטי. זה בתמצית מה שאמרתי, ואם על זה הפכת אותי למי שמבקר מתוך קנאה, אז כנראה שלא הצלחתי להסביר. (ועדיין, אל תגונן על הפעילים הם לא מפלסטלינה שיתמודדו עם הביקורת – מחלוקת עיונית מרבה חכמה).
הסיפא של התגובה האחרונה שלך פשוט מדהים אותי. בהנחה שאינך מיתמם להלן ההבדל בין מגרון למגדל צדק:
במיגרון הפלסטינאים בעלי השטח לא יכלו לפעול לפשרה. מישהו בכלל שאל אותם? יש לך ספק שאם היה להם כח הם היו מעיפים את אנשי מיגרון לכל הרוחות? ליקום יש זכויות אזרח לא של נכבשים, זכויות הקבועות בחוק המקרקעין והמגבילות את זכותם לסלק פולש ללא הליך משפטי ל30 ימים מהפלישה שלו. מרגע שמיצג המחאה נהפך להתיישבות לא זמנית עם קראוונים ומכולות הקיבוץ כבעלים נהג באופן הגיוני ומתבקש. מאחר ושנינו איננו יודעים את הפרטים אז קביעה שצד זה נהג בסדר וצד אחר לא- לא רצינית וכמובן שאלימות שלא לצורך פסולה מכל וכל.
מכל מקום אני מקווה שהתיאור המתלהם של פינוי פולשים ציניים מאד כחורבן בית שלישי והקריאה לאחוז בנשק כנגד המפנים- מעורר גם אצלך מחשבה שנייה על טיב מיצג מגדל צדק" וכוונת מחולליו.
31 ביולי, 2012 בשעה 9:26
דני, אני לא רוצה להתווכח איתך על ההשוואה בין ההתנחלויות ל"מגדל צדק" כי גם אני חושב שאין מקום להשוואה. התייחסתי ל"פשרת" גבעת האולפנה (שגם איתה כמובן אני לא מסכים) רק כדי להציג את האפשרות להגיע לפשרה אם באמת רוצים, ולהצטער על כך שהגענו למצב הזה שבו קיבוץ שולח חברת אבטחה פרטית (אגב, העף מבט באתר של החברה הזו BTS ותתרשם על מה גאוותה…) כדי לפנות מוחים, שלא מוחים נגדו. אני גם מסכים איתך שהשטות בנוגע לנשק החם היא חמורה ובטח לא משרתת אף אחד.
כמובן שאין כמוני גם להסכים שמחלוקת עיונית (וגם קנאת סופרים) מרבה חכמה. זאת הסיבה לתגובה שלי. אינני "מגן על המוחים" מעבר לעובדה שאני חלק מהם ומגיב לביקורת שאני חש שהוטחה בי ומצריכה תגובה. הכל כמובן במסגרת אותה מחלוקת מבורכת.
31 ביולי, 2012 בשעה 21:24
אחלה. מקובל…. (אם כי אתה מבין בוודאי שזה היה סוג של מונולוג מה שכתבתי, המתח התמידי שגם אני מצוי בו…)