מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
האביב הערבי והקיץ הישראלי – בין הפיכה למהפכה
הקיץ הישראלי זכה לתואר "מחאה חברתית", שתכניה מציבים אותה כקריאה למהפכה. הדבר הנחוץ היום הוא מהפכת נגד, שתהפוך את המשטר הניאו-ליברלי למשטר של כלכלת רווחה
מאת: א. קוריאל
המאורעות המכונים "האביב הערבי", שבהם הפילו המוני מפגינים במדינות ערב את השלטונות הרודניים במדינה אחר מדינה במזרח התיכון ובצפון אפריקה גרמו לבלבול בישראל. מה שהתחיל בתקווה לדמוקרטיזציה של מדינות ערב התחלף עד מהרה בחשש מפני החלפת שלטון של רודנות צבאית חילונית בשלטון של רודנות איסלמיסטית. במיוחד נפוצו דעות שונות על המתרחש במצרים, שם תפסה מועצה צבאית עליונה את מקומו של שלטון מובראכ. התפתחות זו הביאה רבים לטעון שבמצרים לא היתה כלל מהפכה, אלא הפיכה שלטונית שבה תפס שלטון צבאי אחד את מקומו של שלטון צבאי אחר.
הפיכה היא מעשה של החלפת השלטון. מגיעה קבוצה קטנה של אנשים, בדרך כלל מקרב הצבא וגופים המקורבים לו, מדיחה את השליט הקיים ותופסת את השלטון. מבנה השלטון, מקורות הכוח ומקורות הלגיטימציה נשארים כשהיו, ואיתם גם הסדר המדיני והחברתי-כלכלי הקיים. במדינות רודניות מתבצעות הפיכות צבאיות, על-פי רוב בדם ואש, ותוך השתלטות אלימה על מוקדי הכוח ועל אמצעי התקשורת. בדמוקרטיות בנוסח מערבי מקובלות בחירות כל כמה שנים. גם בחירות דמוקרטיות הן למעשה הפיכה-בדרכי-שלום ובהסכמה. שלטון אחד הולך ושלטון אחר בא. עם זאת, גם בדמוקרטיות יכולה להתבצע מהפכה-בדרכי-שלום. דברים מעין אלה התרחשו בעבר. בבריטניה הוקמה מדינת הרווחה על-ידי ממשלת הלייבור תוך תקופת זמן של כשש שנים בין 1945-1951. היתה זו מהפכה במשטר החברתי-כלכלי הבריטי, שנעשתה בדרכי שלום ובתהליכים דמוקרטיים. כל-כך שקטה שזכתה לשם "המהפכה האפורה".
מהפכה, לעומת זאת, היא מעשה של החלפת המשטר. במהפכה לא רק זהות השליטים מתחלפת, אלא גם מבנה המשטר, אופן בחירות/מינוי השליטים, מקורות הכוח והלגיטימציה והמשטר החברתי-כלכלי. כיום, כשנה וחצי לאחר תחילת מאורעות האביב הערבי נראה שמה שמתרחש במדינות ערב הוא אכן מהפכה: בתוניס מנסחים חוקה חדשה בעלת אופי דמוקרטי; במרוקו התקבלו שינויים חוקתיים משמעותיים שהפחיתו מכוחו של המלך והעבירו חלק מסמכויותיו לפרלמנט; בלוב נערכו בחירות חופשיות; ובמצרים נבחר לראשונה בתולדותיה נשיא בבחירות חופשיות. במצרים המצב קצת יותר מורכב משום שהמועצה הצבאית עדיין מחזיקה סמכויות שלטוניות רבות והפרלמנט הנבחר פוזר. אולם, מלפגת השלטון מימי נאצר, סאדאת ומובארכ (המפלגה הלאומית הדמוקרטית) פוזרה, וקשה לראות כיצד חוזר המשטר של קציני צבא ואליטות כלכליות למשול בארץ הנילוס.
הקיץ הישראלי הפציע מיד לאחר האביב הערבי. אם בהשראתו ואם ללא קשר אליו, יצאו המונים לרחובות בתביעה לשינויים משמעותיים בחלוקת המשאבים במדינה. המהלך זכה לשם "מחאה חברתית", אבל מבט בתכנים של אותה מחאה מגלה שהיא מרחיקת לכת הרבה יותר. החל מסיסמאות כמו "התשובה להפרטה – מהפכה", "רוטשילד, התקוה – אותה מהפכה", ו"הו, הא מי זה בא – מדינת הרווחה" ועד דו"ח המומחים מטעם המחאה (דוח ספיבק – יונה) והאמנה החברתית החדשה. תכנים אלה מציבים את המחאה החברתית כקריאה למהפכה.
לא צריך לפחד ממהפכות. בישראל כבר התבצעה מהפכה אחת, רק שאף אחד לא קרא לה ככה. היא התבצעה בשקט, ללא דיון ציבורי ובחסות מאורעות גדולים של אינתיפאדה, טרור ו"תהליך מדיני". בישראל התבצעה מהפכה ניאו-ליברלית מרחיקת לכת. המשטר החברתי כלכלי שהיה נהוג בישראל עד אמצע שנות השמונים היה משטר של כלכלת רווחה, המאופיינת במגזר ממשלתי גדול ומגזר הסתדרותי גדול וחזק, שבדרך כלל שיתפו פעולה ביניהם. משטר זה ספג ביקורות רבות על הריכוזיות שלו, הפוליטיזציה של ניהול החברות, חוסר הגמישות שבו, והיעדר דמוקרטיה פנימית במוסדותיו (חוץ מהדמוקרטיה הרשמית של הבחירות הכלליות). עם זאת, משטר זה הצליח בדרך כלל להבטיח את הצרכים החברתיים הבסיסיים של רוב האוכלוסיה, ושמר על פערים נסבלים בין השכבות והמעמדות.
המהפכה הניאו-ליברלית השקטה החלה בתכנית הייצוב הכלכלית משנת 1985, וממשיכה ללא הפרעה עד היום. שורה של הפיכות-בדרכי-שלום בצורת בחירות דמוקרטיות החליפו ממשלות בין הליכוד, העבודה וקדימה, אך המשטר החברתי-כלכלי לא השתנה. כל הממשלות מאז אותה שנה דבקו במשטר הניאו-ליברלי: הן צמצמו את השירות הממשלתי, מכרו בזיל הזול את נכסי המדינה והעבירו יותר ויותר תחומי פעולה לידי גופים פרטיים.
הדבר הנחוץ היום הוא מהפכת נגד, שתהפוך את המשטר הניאו-ליברלי למשטר של כלכלת רווחה. חלקים מתנועת המחאה החלו בכך כאשר הכריזו שלא מדובר עוד במחאה, אלא במאבק. עתה הגיעה תורה של המערכת הפוליטית לאמץ את התכנים של המאבק החברתי ולהתוות מצע ברור למהפכה-בדרכי-שלום שתכונן מחדש את מדינת הרווחה הישראלית. הפעם על בסיס רחב יותר ודמוקרטי יותר לעומת הדגם הקודם. היום, כשנראה שאנו עומדים בפני בחירות חדשות לכנסת, זהו הזמן המתאים ביותר לכך.
תגיות: א-קוריאל, האמנה-החברתית, ועדת ספיבק יונה, מדיניות-כלכלית, מחאה חברתית, משאבים, ניאו ליברליזם
קישור קבוע
7 תגובות
Email This Post
23 ביולי, 2012 בשעה 22:16
אם אפשר אני מבקש להזדרז עם המהפכה הזאת, חשוב שתקרה לפני שאצא לפנסיה ואצטרך אותה.
24 ביולי, 2012 בשעה 9:07
תמיד חשדתי בך שאתה ריאקציונר, ככה לקרוא לקונטרה-רבולוציה?!? 🙂
מהפכה בהחלט נדרשת בישראל ובהקדם האפשרי, מהפכה לא חייבת להיות אלימה היא חייבת לחדור לתודעה.
24 ביולי, 2012 בשעה 9:11
עמית, זה לא יקרה אם לא נעשה את זה.
24 ביולי, 2012 בשעה 17:36
א.
תאמר מה לעשות ואעשה – (הפזמון) http://www.youtube.com/watch?v=8RfR8PLe9hQ&feature=related
25 ביולי, 2012 בשעה 8:55
בתור התחלה, תמשיך לצאת להפגנות.
25 ביולי, 2012 בשעה 9:27
סבבה
באחרונה אפילו הצלחתי ללכת הביתה בזמן, כך לא נשרפה לי טראומה על הרשתית.
24 בינואר, 2013 בשעה 14:43
למעמד המזרחיות והערביות בישראל קרה משהו בעקבות הקיץ החם של 2011. כי הקיץ הזה היה בהשראת אותו "אביב ערבי" שעדיין מלבלב!
http://abumidian.wordpress.com/hebrew/maamarim/arab-identity/