אמנון רבינוביץ': לחברה ראויה דרושה מערכת חינוך איכותית ושיוויונית

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 3.06.12 1:57

נאומו של אמנון רבינוביץ', מורה ומחנך בבית ספר זיו בירושלים, בעצרת המחאה החברתית ב-2 ביוני 2012

בסוף הקיץ הקודם, כמה ימים לפני תחילת הלימודים, שר החינוך הזמין אותנו, המורים
ואנשי החינוך שהובילו את המחאה החברתית לפגישה. ביקשנו שהנושא השנתי בתוכנית
הלימודים יהיה צדק חברתי. שר החינוך חיכה בדיוק 5 שניות, ואז סירב. הוא באמת
המחליט כי אנחנו רק מורים והוא שר החינוך. אבל מסתבר שהפעם שר החינוך טעה. טעה
בגדול.

הילדים שלי השנה דיברו בעיקר צדק חברתי. בשנה הזאת, הילדים שלי דיברו על ההבדל
בין צדק לצדקה, ועל מיסים ישירים ועקיפים, והם ישבו לבנות חברה חדשה משלהם
בשיעור היסטוריה של ימי הביניים והכריעו אחרי ויכוח שפערים של פי 5 בין הסנדלר
העני לבעל ההון – הם ממש ממש מוגזמים. והם דיברו על הקשר בין צדק לבין אהבת
האדם, ועל חברת המופת הסולידארית והמלוכדת שאנחנו כל כך צמאים לה.

חברה ראויה וטובה, שכולנו רוצים שתהיה לילדים שלנו.

כדי לתת להם חברה כזאת, דרושה מערכת חינוך איכותית ושיוויונית שבה אהבת האדם,
יזמות, שיתוף פעולה, סקרנות והגדלת ראש הם אבני יסוד.

כולנו כאן כי אנחנו אוהבים את המדינה הזאת אהבת אמת. כל אנשי החינוך שבאו לכאן
היום אוהבים את מערכת החינוך אהבת אמת. אבל כדי לבנות חברת מופת כזו, אנחנו
צריכים מערכת חינוך אחרת. אחרת מאוד.

מערכת החינוך שאני מלמד בה, מבוססת על מדידה אינטנסיבית ותחרות דורסנית שמתחילה
לחלחל עמוק. מערכת של פיקוח הדוק, שמרנות, חשד וחוסר אמון. מערכת שאחזה בה
ההפרטה מכל כוון אפשרי – יותר בתי ספר פרטיים, יותר מורות ומורים המועסקים
כעובדי קבלן ואפילו תכני הלימוד נכתבים על ידי גופים פרטיים. בזמן שהחיים בעולם
המודרני מבוססים על שיתוף פעולה ועבודת צוות, מערכת החינוך שלנו מודדת ילדים
במירוץ ציונים שמודד כל ילד לבד. בזמן שבמדינות הOECD יש בממוצע 21 ילדים
בכיתה, בכיתות שאני מלמד יש 35 ילדים בכיתה וכל מורה במשרה מלאה מלמד 6 או 7
כיתות שהם יותר מ200 ילדים בשנה.

200 ילדים, שכל אחד מהם זקוק ליחס אישי ולמורה שתקשיב לחלום שלו ושתתן לו את
הכח להאמין בעצמו ולהבין שעדין מותר וראוי לחלום כאן בארץ הזאת.

ולא, זו לא "אשמת המורים", כמו שרומזים במשרד האוצר ומשרד החינוך.

כל יום אני צועד לתוך חדר המורים שלי ומעריץ מחדש את הידע, הניסיון והאהבה שאין
לה גבול, שיש למורות ולמורים שבוחרים כל יום מחדש להיכנס לכיתות ולחנך את ילדי
ישראל. והם שם – הרעיונות הפדגוגים החדשים, האמונה האין-סופית באדם, השעות
הארוכות בלילות ובשבתות, בבדיקת מבחנים והכנת השיעורים ליום שעתיד לבוא, הרבה
מעבר לכל מה ששעוני הנוכחות החדשים מנסים למדוד אותנו.

הגיע השעה שהמדינה היקרה לנו כל כך, תתן לשליחים שלה לחינוך ילדי ישראל – את
התגמול הראוי ואת החופש לחנך.

מדינת ישראל צריכה מערכת חינוך איכותית, שיוויונית ונגישה לכל ילדה וילד
בישראל. כי אין ילד שמגיע לו פחות מילד אחר. ואין ילדה שמגיע לה פחות מילדה
אחרת. ואין עיר שמגיע לה מערכת חינוך טובה פחות מעיר אחרת.

התקציב הבא צריך להיות יותר חברתי וערכי וצודק. הוא יכול להיות זה שיתן לכל
מורי הקבלן בישראל תגמול ראוי ובטחון תעסוקתי במקום שבו הם עובדים. התקציב הבא
יכול להיות זה שבזכותו מעמד הביניים יוכל לחסוך את אלפי השקלים שכל חודש הוא
משלם לחינוך ילדיו. ובזכותו, המעמד הנמוך, אולי בפעם הראשונה יוכל להרשות
לילדים שלו חינוך ראוי באמת.

התקציב הבא גם יכול להיות יותר חינוכי. הוא יכול להיות זה שיעשה כאן רפורמה
חינוכית אמיתית שתקטין את הכיתות ותצמצם את המדידה והפיקוח. שתחליף את "קידוש
"העצמי ואפסי עוד" בקצת יותר "אנחנו". שתייצר מערכת של אמון וחופש לחנך. התקציב
הבא יכול להיות זה שמטפח מערכת טיפולית מקיפה ומקצועית – שבראשה יעמדו היועצות
החינוכיות שעושות עבודת קודש. מערכת שתצליח להכיל רגשית את כל התלמידים.

התקציב הבא הוא זה שיכול להפוך את מדינת ישראל להיות טובה, צודקת וערכית יותר.

אין לנו יותר את הפריווילגיה לשבת בסלון ולמתוח ביקורת ולהגיד שיום יבוא. אין
לנו את הפריווילגיה להישאר אדישים ולא לנקוט עמדה. שלא יהיה לכם ספק, האנשים
שהחליטו לצאת החוצה היום למרות הכל, הם האנשים שנאבקים, אולי, על המטרה הנעלה
ביותר שעם יכול להאבק עבורה – להחזיר את מדינת ישראל להיות חברה צודקת וראויה
שנרצה לגדל בה את ילדינו.

אמנון רבינוביץ',

מורה ומחנך בבית ספר זיו בירושלים

ממובילי המחאה בירושלים ומחאת המורים והחינוך.