מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מפלגת המחאה החברתית – מדוע היא נחוצה?
כדי לתת למחאת הקיץ הקודם ביטוי פוליטי אין די בהתפקדות למפלגות קיימות. רק מפלגת מחאה חדשה תוכל ליצור את השינוי הדרוש במערכת הפוליטית.
מאת עופר יהלום
עד היום השיגה המחאה החברתית הישג אחד עיקרי, והוא השינוי התודעתי: אזרחי המדינה התחילו להבין שקומץ של בעלי הון (אם תרצו – טייקונים) מחזיקים את רוב העושר; שהמצב הזה גורם נזק ; ושאולי ניתן לעשות משהו לשינויו. אבל מה לעשות ששינוי חברתי אמיתי לוקח שנים, ועד כמה שהפגנות המוניות יכולות להלהיב, מה לעשות שבמשטר דמוקרטי הכוח הפוליטי האמיתי נמצא בידי מי שמנצח בבחירות.
לאחר המחאה של הקיץ האחרון, אחד הרעיונות שעלו היה שתומכי המחאה יתפקדו למפלגות קיימות וישפיעו עליהן מבפנים. אבל יכולת זו היא מוגבלת מאוד, אם היא קיימת בכלל: לאורך כל שנות קיומה של הדמוקרטיה המודרנית, במשך כמאתיים שנה, היחס הרגיל בין מספר מצביעי מפלגה לתומכיה בקלפי הוא עשרה או עשרים לאחד; במלים אחרות, יותר קל להביא חצי מיליון איש לקלפי על מנת שיצביעו למפלגה המחזיקה ברעיונות מסויימים, מאשר לשכנע מאה אלף מהתומכים באותם רעיונות להתפקד למפלגות אחרות. באופן דומה נכשלה גם המחאה הגדולה ביותר ב-100 השנה האחרונות, היא מחאת מאי 68 בצרפת, למרות שרוב כוח העבודה שבת חודש שלם; התוצאה בבחירות שנערכו זמן קצר לאחר המחאה היתה כמעט זהה לבחירות שלפניהן. הכשלון אירע, במבט לאחור, גם כתוצאה מכך שהמוחים לא הקימו מפלגה, שהרי המחאה היא גם נגד חוסר האפקטיביות של המפלגות הקיימות, כולל אלה שאולי תומכות ברוב הדרישות שלה. במדינת ישראל גם יש מנגנוני סינון במפלגות שנועדו למנוע השתלטות עליהן מבחוץ, כמו דרישה תקופת אכשרה של מי שמתפקד למפלגה לפני שיכול להצביע, ובחלק מהמפלגות כלל אין פריימריז כלל (ואולי טוב שאין).
לעומת זאת, יתרונה של מפלגת מחאה הוא דווקא בהיותה מפלגה חדשה: חלק גדול מאלה שהשתתפו במחאה של הקיץ היו אזרחים שלפי עדותם-שלהם היו חלק מאותם 40 אחוז שלא הצביעו בבחירות האחרונות. מפלגה כזו יכולה להביא את חלקם לקלפי. נכון שיש סיכון של כישלון (כמו בכל דבר…), או שההצלחה לא תהיה בהכרח מיידית. אבל גם אם מפלגת מחאה ה כזו תקבל בבחירות, נניח, 12 מנדטים, הרי שזה בדיוק מספר המנדטים שקיבל הליכוד בבחירות של 2006, וכעבור 3 שנים מפלגה זו הרכיבה את הממשלה. וכפי שאמר מי שאמר, גם מסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד; אלא שיש לעשות את אותו הצעד.
תגיות: דפוסי-הצבעה, התפקדות, מחאה חברתית, מחאת-האוהלים, מפלגות
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
28 במאי, 2012 בשעה 8:16
הדבר האחרון, אבל באמת האחרון, שאנחנו צריכים עכשיו הוא עוד מפלגה "חברתית".
28 במאי, 2012 בשעה 9:11
התשובה לשאלה היא שמפלגה נוספת אינה נחוצה. יש מפלגות שמחוביות למטרות של המחאה ופעלו למענן עוד לפני שהייתה מחאה, חד"ש ומרמ.
28 במאי, 2012 בשעה 9:34
ואם היא לא תעבור את אחוז החסימה – אז כולם ידעו שהמחאה לא שווה כלום, אתה לוקח פה סיכון לא קטן
28 במאי, 2012 בשעה 11:05
אשליות הן הסיכון הגדול ביותר לכל תנועה רעיונית ובכלל זה גם לתנועות חברתיות.
יש מספיק כלים כדי לבדוק עד כמה מחאה חברתית היא אותנטית או לחילופין – אחיזת עיניים.
בכדי שצדק חברתי יהיה "צדק חברתי אמיתי" ולא עוד סדק חברתי, חשוב מאוד שיעסוק במה שהוא מתימר לעסוק: צדק חברתי. צדק חברתי אינו מתחיל במעמד הביניים ולא באזרחים מפונקים, שלא מחסור הוא הגורם העקרי הדוחף אותם לפעול, אלא פער ציפיות, יכולת ומניעים פוליטיים שאינם מכוונים לתיקון עוולות קיימות אלא ליצירת "עולם חדש ומשופר". מחאות כאלה הן מחאות דלקוס, שהשפעתן מועטה, משכן קצר, ותוצאתן זעומה.
צדק חברתי צריך להתחיל "מלמטה", משכבות המצוקה האמיתית – קשישים, נכים, מוגבלים, מובטלים בעל כורחם, ניצולי שואה ומיעוטי השכלה – כל אלה שיכולתם לעזור לעצמם זעומה, או בלתי קיימת.
בטעות השתתפו רבים מהם במחאת קיץ 2011, מתוך אי-הבנה שמחאה זו לא נועדה לשרת אותם, אלא השתתפותם נועדה לשרת את מארגני המחאה.
כשם שהציבור הבין שהוא יכול להשפיע, אולם חסרה לו מנהיגות ראויה ותכנית ביצוע קוקנקרטית. כך הבין גם שבמחאת קיץ 2011, הולך במידה רבה שולל ע"י המארגנים הן באשר למטרות המחאה והן באשר לדרך הניצול המיטבי של המוני הנרתמים להפגנות ליצירת דינמיקה אפקטיבית של שינוי מתמשך.
אם יטעו יוזמי "מחאת 2012" פעם נוספת, הם יהפכו את אירועי 2011 לאפיזודה יפה ומבוזבזת.
28 במאי, 2012 בשעה 11:24
ל. רפי,
צדק חברתי אינו מתחיל ונגמר במדד יוקר המחיה.
עניינו של צדק חברתי הוא בשליטה של אנשים בחייהם.
לא בכדי צדק חברתי מתמצה בדמוקרטיה אמיתית.
"כאן זה עסק פרטי, כאן אין דמוקרטיה" אמרה מנהלת אחת לשכיר "שלה". אמירה זו היא ביטוי אחד של הבסיס לליקוי בדמוקרטיה הניאו-ליברלית-ליברטריאנית.
גם בתוך "עסק" יש צורך בדמוקרטיה ולא בשלטון מנהלי-כסף. המוצר בכל עסק הוא צירוף של הון ההשקעה ושל תרומת העובדים. "כאן זה עסק פרטי, כאן אין דמוקרטיה" היא שלילת אנושיותם של העובדים והחפצתם.
הפתרון אינו אלא סוציאל דמוקרטיה, דמוקרטיה שאינה מגבילה את עצמה רק לבחירות.