חברות הסלולר החדשות הראו שאפשר גם אחרת. אפשר לחתוך מחירים מופרזים שגבה האוליגופול של החברות הותיקות. האוליגופול האחר, של חברות כרטיסי האשראי, מתחיל לחשוש
מאת: יהונתן קלינגר
0.
הסתכלו על הגרף הבא, הוא מייצג שלוש מניות בולטות, של Google, Microsoft וסלקום הישראלית (שנסחרת גם בבורסה בניו-יורק); הגרף עצמו מראה משהו אחד: עד אמצע 2011 סלקום (שהיא רק אינדיקטור לכלל מניות חברות התקשורת) הציעה לבעלי המניות שלה מוצר עדיף על חברות אחרות, שבאות מתחום ההיי-טק או תחומים אחרים והציעה תשואה יפה מאוד על הכסף. המניה טיפסה עוד ועוד ופיתחה צפיות ואף חילקה דיוידנדים יפים לאורך התקופה לבעלי המניות, הרי שהחל מאמצע 2011 (כאשר השיא הוא כנראה בשבוע האחרון) איבדו מניות החברות חלק אדיר משוויון, והן נסחרות כעת במחיר נמוך במיוחד.
1.
אלא, שכפי שאמרתי כבר לפני כחודשיים, זה הכל משחק של הכנסה לפי משתמשים; כלומר, חברות הסלולר כבר יודעות לפחות עשור שיש גבול עליון לכמה שהן יכולות להרוויח, הן יודעות שאת הרווחים האמיתיים שלהן הן לא יוכלו לעשות דרך דקות שיחה, גלישה באינטרנט או הודעות טקסט, ולכן ממציאות לנו כל מיני שירותי-ערך-מוסף שאנחנו מנסים להתחמק מהם ומוצאים את עצמנו משלמים עליהן. בדיוק בשביל זה לדוגמא, הודיעה רק לפני שבועיים סלקום כי היא מפתחת ארנק אלקטרוני יחד עם אחת מחברות האשראי, אורנג' פתחה הוצאת ספרים ביחד עם סטימצקי ופלאפון השיקה שירות מוסיקה לכל לקוחות הסלולר בתשלום. כל אחת מהחברות האלו הבינו שיום אחד יבוא מישהו, איזה גולנצ'יק קטן, וימכור את אותם המוצרים שהן מכרו עד היום, פשוט ברבע מחיר; הן ניסו לטעון שמה שישאיר את הלקוחות שלהם שם הוא אותם שירותי ערך מוסף, ושעליהם הם יוכלו להרוויח : הן טעו.
2.
אכן, מה שמיכאל גולן ביצע בשבוע שעבר, כאשר הכריז על חבילת סלולר ללא הגבלה הוא צדק חברתי באמצעות השוק העסקי; הסיבה לכך היא שבעוד שהעם מפגין ומסביר כמה הוא רוצה צדק חברתי, כל אותם אמצעי שליטה ריכוזיים מרוויחים מכך (ואני נותן את נוחי דנקנר כדוגמא כאן, אבל הוא רק דוגמא): הוא צריך לשלוח הודעות על ההפגנה: נוחי מרוויח, הוא צריך לקנות שתיה להפגנה בשופרסל: נוחי מרוויח, הוא צריך למלא דלק לרכב כדי להגיע להפגנה: אה, כאן נוחי לא מרוויח, אלא יצחק תשובה, אבל אם צריך לרכוש ביטוח לרכב: נוחי מרוויח. השבירה של השוק מבוצעת על ידי שבירת קבוצות הריכוז, וזו מחלחלת לאט לאט.
3.
כבר אתמול התפרסם כי בעקבות ירידת מחירי הסלולר חברות האשראי חוששות; בתחילה הן חוששות כי תחום התקשורת מהווה 10% מההוצאה בכרטיסי אשראי, וכך הכנסותיהן תרד, אך בהמשך הן יחששו כי הן יראו כי העם הבין כמה כניסה של שחקנים חדשים לשוק עשויה לשנות את המצב, וגם שם ירצו תחרות. כבר עכשיו ברור שהקטנה של התשלום באשראי רק תסייע לצדק החברתי; הוצאות באשראי הן פחות אחראיות ומעבירות עוד כסף לריכוזיות. הפתרון? לחזור תמיד למזומן.
4.
אבל העניין הוא פשוט: שנים רכבו על גב הציבור, מכרו לו שקרים יפים שארוזים במסכת שיווקית. קראו לעצמם 'משפחה', אבל דאגו לעשוק אותנו. היום ברור ששנים חברות התקשורת עשקו את המשק; את אותם תשעים ותשעה השקלים לחודש שלוקח גולן טלקום ואת שמונים ותשעה השקלים שלוקחת חברת הוט, היינו צריכים לשלם כבר לפני עשור. אלא, שעשור שילמנו פי חמש, פי עשר ואף יותר. עכשיו, כשאנו יודעים שכל אותן השנים יכלנו לשלם פחות, את תחושת הפרייאר לא יקחו מאיתנו לעולם.
5.
הישראלי ידוע בכך שהוא לא אוהב לצאת פרייאר; ועכשיו, עם הסלולר, הראו לנו כמה היינו פרייארים כל השנים. הסיבה שתהיה מחאה השנה בקיץ היא לא בגלל המצב, אלא בגלל שכולנו יודעים שהיינו פרייארים כל כך הרבה שנים ואנחנו לא יכולים לשתוק. ובדיוק בגלל זה חייבים לשנות את השיטה.
Tags: אשראי, חברות-סלולר, מניות, נוחי דנקנר, סלקום, צדק-חברתי
[…] [פורסם במקור בעבודה שחורה] […]
שתי הארות, 1. התחרות בין חברות הסלולר כרגע היא עוד מאותו הדבר (שיטת השוק החופשי) משום שאנחנו מדברים על תחרות ולא על שליטה דמוקרטית בשוק.
2. באופן "טבעי" כל שוק חופשי מתחיל עם הרבה חברות ורעיונות בתחום, אחרי זמן הרעיונות מתנקזים לאחד אופנתי והחברות מתמזגות ובא סוף לתחרות רעיונית וכלכלית.
אם רוצים שוק אפקטיבי שפועל בשירות הציבור צריך לתכנן ולנהל אותו.
שיטת העושק ותרבות הפראיירים ימשיכו. מדוע?
בגלל שכרגע, עובדת היותינו פראיירים יצוקה בעובדות.
זה שעושק, כרגע עושה קולות של מתחסד ומוריד מחירים.
אוכלוסיה שרוצה להמשיך להיות פראיירית גם כאן וגם בתחומים אחרים, תנהג בשכחה ואח"כ תופתע מחדש.
מה הפתרון?
צריך להכות שוק על ירך את אותן החברות העושקות.
צריך לגרום להן לא רק להוריד מחירים, אלא להסגר.
על הציבור לנטוש לגמריא את אותן החברות.
עד שלא יוכו מכה ניצחת לא ילמדו האחרות וגם בתחומים אחרים.
אם הציבור לא יגרום לסגירה של אחת או שתיים מהחברות העושקות, הציבור ישאר פראייר עד לפעם הבאה, כאשר יגלה פתאום שעשקו אותו שוב, גם כאן וגם בתחומים אחרים.