שירות שווה לכולם- האם הדבר אפשרי?

הקוראים ל"שירות שווה לכולם" מתעלמים מבעיות מעשיות ועקרוניות שגיוס כזה  יעורר

מאת: אשר רוכברגר

  לכל מי שלא יסכים עם מה שאני מתכוון להציג במאמר זה אני רוצה להקדים ולומר שאני באופן עקרוני תומך בעקרון של השוויון בנטל באופן זה או אחר. אני בעצמי שירתתי בשירות סדיר ואחר כך במילואים ובין היתר גויסתי במבצע "חומת מגן" ב-2002.

 בתקופה האחרונה שוב מדברים על  "שירות שווה לכולם" וזאת נוכח פסיקת בג"ץ וביטול חוק טל. כמקובל במחוזותינו , הנושא שראוי לדיון ציבורי יסודי ומעמיק, הופך להיות שטחי, רדוד ומתלהם. הפוליטיקאים ועסקנים משני הצדיים משננים מנטרות מוכרות לעייפה. גם חלק מהציבור חוזר אחריהם בשינון המנטרות בלי להתאמץ ולחשוב מה באמת קורה מסביב. ברצוני להציג כאן כמה שאלות ותהיות שמשום מה לא זכו להתייחסות בדיון עד היום.

  לפני שאנו ניגשים לשוויון בשירות , בוא נעצור ונחשוב לרגע – אזיה צבא היום בשנת 2012 אנחנו כמדינה צריכים ואיזה צבא אנחנו מסוגלים להחזיק. האם יש פער בין מה שאנחנו צריכים ומסוגלים ואם הפער הזה קיים, אז לאיזה כיוון.זאת ועוד, גם כאשר מדובר על הצבא- מה היחס נכון בין יחידות השדה הקרביות והמערך העורפי המסייע. הרי כל מי ששירת מתישהו בצבא יודע שגם היום יש עודף חיילים ביחידות עורפיות. לא פעם פורסמו בעיתונות סיפורים עסיסיים על חייל שתפקידו לסדר עיתונים בקריה ועל עוד אחד שתפקידו להפעיל ממטרות, וגם בלי הסיפורים האלה ידוע שהרבה פעמים שלושה חיילים עושים עבודה שגם אחד מהם היה מסוגל לבצע.

  במילים אחרות – גם היום קיימת תופעה שאפשר לקרוא לה אבטלה סמויה והיא גובה בין היתר לא מעט כסף. הרי זה לא משנה מה החייל עושה או לא עושה, הוא עולה כסף- אש"ל, נסיעות, ביטוח לאומי, הכשרה, חופשות ועוד הרבה רכיבים אחרים לרבות פיקדון לחיילים משוחררים וכן הלאה. יש לזכור שחיילים ממשפחות נזקקות זכאים למענק שנקרא תשמ"ש בגובה של כמה מאות שקלים לחודש.

  לו יצויר שמחודש אוגוסט כל החרדים שמחויבים בגיוס ירצו לממש את זכותם לשרת, הראשון שיצעק "גוועלד" יהיה הצבא. היום לצבא אין שמץ של מושג לאן לשבץ אותם ומאיפה לקחת כסף.. לא מזמן פורסם שבשנה שעברה הצבא החזיר הביתה כלומר לישיבות כ200 חרדים שרצו להשתלב בפרויקט שח"ר (שילוב חרדים) הסיבה היא מאוד פשוטה – לא היה תקציב.  באתר "כלכליסט" דווח כי על פי ראש חטיבת תכנן ומנהל כוח אדם באכ"א תא"ל גדי אדמון,  הסיבה לויתור על גיוסם הייתה כלכלית על פי נתוני צה"ל חיים בישראל כ- 54,000 גברים חרדיים בגילאיי גיוס 18-28 מנתוני צה"ל עולה כי עלות גיוס חרדי ובעל משפחה לתוכנית שח"ר עומדת על 5,400 ₪ לחודש .יש לזכור שעלות החייל החרדי תהיה יותר גבוהה מהעלות של החייל הממוצע. כל אחד מהם יבוא ממשפחה מרובת ילדים, חלקם יהיו נשואים- פרוש הדבר שאוטומטית הם יהיו זכאים לשירות קרוב לבית ותשמ"ש.

 מה יהיה אם באוגוסט הם לא ירצו להתגייס? אני לא רואה ולא שומע על ההכנות הקדחתניות וגם חנויות ריקושט בירושלים ובאזור גוש דן  לא מפוצצים בצעירים חרדיים. תיאורטית קיים סיכוי שביום אחד בהיר הם יפגשו שוטרים צבאיים מיחידה ללכידת עריקים, ייעצרו  ויקבלו תקופת מאסר בכלא 4. התנאים שם די סבירים. בואו לא נשכח שלא מדובר פה על 10-20 איש. הרי מדובר במאות ואלפים. כלא 4 יחד עם כלא 6 לא יספיקו לכולם. חוץ מזה, מה איכפת להם איפה לשבת וללמוד. אז ישבו בחברותות וילמדו בכלא. הרי ידוע שכל מי שלא רוצה לשרת, אי- אפשר להכריח אותו לשרת. צה"ל זה לא הצבא האדום, הם בטוחים ב1000% שאף אחד לא יועמד מול כיתת יורים ואחרי תקופה מסוימת הם ישתחררו על אי-התאמה, מה שנקרא פרופיל 21.

 הצד השני של המטבע הוא השירות הלאומי או האזרחי (לא כל כך מבין מה ההבדל, או שמדברים על אותו הדבר ומשתמשים במילים נרדפות). גם לגבי אותו השירות עולות הרבה שאלות. כמה תקנים כאלה ואיפה המדינה צריכה?כמה יעלה כל משרת כזה? הרי הוא גם יצטרך דמי כיס, כמו שבנות שרות לאומי מקבלות היום כמה מאות שקלים. הוא יצטרך אש"ל, מגורים, נסיעות, ביטוח, מישהו יצטרך להכשיר אותו. בתום השירות הוא יהיה זכאי לתנאים של חייל משוחרר. דרך אגב אם חס וחלילה בן אדם כזה ייפגע במהלך השירות, האם הוא יהיה מוגדר כנכה צה"ל? אלו רק חלק מהשאלות שעולות מייד.

   העניין הנוסף שקשור לשירות הזה, הוא המנגנון שינהל אותו ויפקח עליו. יצטרכו לתגבר בצורה די משמעותית את מה שקיים היום. הרי ברור שכל בעלי התפקידים האלה לא יעבדו בשכר מינימום. כתוצאה מכך תוקם מערכת ענקית, שתעלה מיליארדים רבים וכל זאת עוד לפני שנקבל תועלת אפילו בשקל. אפשר יהיה להשוות את המערכת לצה"ל. אני לא יודע איך לקרוא לזה – "צבא עמל" או "גדודי העבודה", כי מדובר באלפים רבים- ייקח גם זמן להקמת המנגנון הענק הזה  ובוודאי עד סוף הקיץ לא יספיקו. הלוואי שיספיקו בעוד שנה שנתיים.

    איפה כל אנשים האלה ישרתו? התשובה אינסטינקטיבית: בתי חולים, בתי-אבות וגני ילדים בהשראת שירות לאומי של היום. אפשר להוסיף לזה תברואה עירונית, אבל חוששני שכתוצאה מכך האנשים שעובדים עכשיו ככוח עזר, מטפלים, סייעות, מנקי רחובות- יפוטרו ובדרך כלל  אלה האנשים שלא יהיה להם קל למצוא עבודה חלופית או לעשות הסבה מקצועית. אז מה הרווחנו בזה? ושוב- מה נעשה עם אלה, שיסרבו? נקים עבורם מחנות כפיה? מה נעשה עם רוב הבנות מ"בית יעקוב" ו"בית מלכה" לא ירצו לשרת? אין מה לעשות. יש להודות שלמשטר הדמוקרטי קיימות לא מעט מגבלות.

   לעניות דעתי , לאחר שנוכחנו לדעת שבבחינת המקל אין לנו כל כך מה לעשות- חייבים לעשות סוויץ' ולחשוב על גזר. השירות הצבאי או הלאומי- אזרחי צריך להפוך ליוקרתי וכדאי כלכלית יותר מאשר היום. אפשר לחשוב על כל מני אופציות, לרבות לימודים אקדמאים או מקצועיים בחינם, הנחות משמעותיות בתחום המשכנתא והדיור, סבסוד מעונות לילדים. אפשר לחשוב גם על פתרונות אחרים. צריך לבחון משמעויות כלכליות של כל הפיתרון, אבל העיקרון המנחה צרי להיות שמי שמשרת יודע שזה משתלם לו. יצוין שכל הפתרונות האלה בוודאי יהיו נחלת כלל המשרתים ולא רק הציבור החרדי.

  קל לבנות מאהל, עוד יותר קל לשחרר איזה הצהרה לא מחייבת לתקשורת. הרבה יותר קשה לעמוד מול המראה כחברה, לשאול את השאלות הנוקבות והלא נעימות שחלקם העליתי כאן ולנסות להשיב עליהן. אחרת, גם בעוד 20 שנה נמשיך לדשדש באותו המקום עם אותה התוצאה שיש לנו היום.

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

7 Responses to “שירות שווה לכולם- האם הדבר אפשרי?”

  1. ×§. טוכולסקי הגיב:

    כותב המאמר צודק. גם אני כתבתי באתר זה מספר פעמים על הצורך לתגמל את המשרתים כמו שצריך כתחליף לטמטום של לדפוק את כולם בצורה שווה.

    אני חושב שבתחום אחד ניתן לשקול בכל זאת נושא של שירות לאומי המוני, בתחום הסיעוד בקהילה. יש צורך הולך וגובר בעובדי סיעוד ביתי שישרתו לאורך שעות ארוכות מהמקובל בשוק העבודה, לכן מביאים זרים. גם שם אפשר להתמודד אחרת אבל אם בכל זאת מישהו מחפש מסגרת המונית לשירות לאומי, זה לא רעיון רע. זה גם מאפשר ביצוע השירות בתוך הקהילה האורגנית של המשרת. זקנים סיעודיים יש לכולם.

  2. חבל שהדעה ההגיונית הזו היא דעת מיעוט. ללא קמפיין למען ביטול השטות הזו של שירות חובה לכולם יש סיכוי שזה באמת עוד יעבור.
    http://www.actuali.co.il/?p=1236

  3. עמית-×” הגיב:

    וכמובן אפשר להרחיב את גזרת ההסתכלות ולראות שגם בתחום העבודה אף אחד לא מחכה לחרדים.

  4. חקלאי הגיב:

    כן, כן ושוב, כן!
    כן, לזרוק את העו"ז לכל הרוחות, או לכל הפחות לכל המקומות מהם הם הגיעו!
    כן לאפשר לפצפיסטים\ ערבים\ חרדים לשרת בסיעוד או כחובשים בבתי חולים כדי להקל מעט את הלחץ על האחיות.
    כן, להעניש בחומרה את הסרבנים, בבתי כלא, בקנסות כבדים, (לא חשבתי על זה אבל הרעיון של מחנות עבודה לא כל כך גרוע, יכול לשרת את ענף הבניין העבודות רטובות).

  5. יונתן ×›. הגיב:

    השירות לא צריך להיות שווה לכולם אבל השוני לא צריך לנבוע מכיוון ואדם שייך לעדה זאת או אחרת.

    אולי כדאי לומר שצריך שירות דיפרנציאלי שיוויוני לכולם.

    לךגבי שירות לאומי,שירות לאומי הוא לא פח אשפה שאפשר לשים בו את כל מי שלא מצאו לו מקום בצבא,אם יש לאנשים מה לעשות בשירות לאומי אז צריך לגייס אותם.

    יש מעט מאוד מקצועות שבאמת צריך עבורם שירות לאומי בעיקר כאלו שצריך מבחינה חברתית והמדינה לא מצליחה לממן אותם.

  6. ל רפי הגיב:

    הדברים של אשר רוכברגר נכונים, ועדיין לא מציבים את מלוא סימן השאלה במקום הראוי לו. ראשית, לטעמי, שירות לאומי הוא כל שירות חובה למדינה או שירות שבו התנאים המגבילים חמורים יותר מהתנאים הניתנים לאזרח רגיל מן השורה. לכן, גם שירות צבאי וגם שירות אזרחי במסגרות מחייבות ומגבילות הם שירות לאומי, אולם קיים שירות לאומי צבאי (להלן"שירות צבאי) ושירות לאומי אזרחי (להלן: שירות אזרחי).

    ביסוד הדברים עומדת השאלה העקרונית האם כל בני האדם באמת שווים והאם אפשר להתיחס בדיוק באותן אמות מידה לאנשים שמבחינת צרכי השירות הצבאי או הלאומי נולדו כבעלי כשירויות ויכולות שונות מאלה של אזרחים אחרים. שאלה קשה לא פחות בהקשר זה היא מדוע צריך "להעניש" את מי שנולדו "מוצלחים", בכך שיגייסו רק אותם או דווקא אותם?
    סוגיה קשה אחרת נוגעת לשירות האזרחי, שמטבעו הוא מתנהל במסגרת חופשית ופתוחה יותר מהמסגרת הצבאית. האם ניתן בכלל לחייב משרת בשירות אזרחי לבצע מטלות שאין הוא "בנוי" לעשותן? האם נרצה בכלל להניח למי שאינו מעוניין או מוכן במפגיע להיות אומן לנזקקים, מורה לנוער טעון טיפוח או סייען בבית חולים, לעשות עבודות בעלות אופי הומני ממין זה האם? האם לא תהיה עבודתם זו לצרת רבים במקום עזרה למעטים? דומני שכל המטיפים לשיוויון בנטל לא חשבו עד הסוף על כל המשמעויות של תביעה "גנרית" זו.
    יתר-על-כן, שנתוני הגיוס בישראל הולכים וגדלים עם גידול מספר האזרחים במדינה. תהליך ×–×” הינו אקספוננציאלי, דהיינו מואץ. לרשות מדינת ישראל יעמוד פוטנציאל כוח-אדם גדל והולך שאין היא יכולה "להעסיק" את כולו בשירות לאומי, משום שאין לה עבורו "מקומות עבודה" ראויים, תקציב, מסגרות אירגוניות או מתקנים מתאימים – או כל הדברים יחד. זו המציאות כבר כיום, והיא תלך ותחריף.
    הבה נשער מציאות שבה מחזור גיוס שנתי המונה 250 אלף איש כשירים לגיוס, שמתוכם מגייס צה"ל לפי צרכיו "רק" 120 אלף, השירות האזרחי קולט עוד 50 או 70 אלף, וליתר 60 – 80 אלף חייבי הגיוס אין מקום במסגרת השירות הלאומי. כיצד תתיחס המדינה לכל אחת מהקבוצות? האם ראוי ל"העניש" קבוצות שהמדינה קבעה שאין היא זקוקה להן ×¢×™"×› שהנימנים עליהן יקבלו "תנאים" "הטבות" "יחס" "גמולים וכ"ב הנופלים מאלה של המגוייסים; האם דין מגוייסים לצבא צריך להיות שונה מדין המתקבלים לשירות אזרחי, במה?
    כלומר, כאשר הבעיה היא מחסור בכוח אדם, הדרישה לשיוויון בנשיאה בנטל היא טבעית ומובנת ונוגעת בעיקרה לשירות הקשה והמסוכן יותר – השירות הצבאי. עיקרה הוא שכל מי שכשיר לשירות מבחינה רפואית, חייב להתגייס, וישובץ לשירות לפי שיקולי "מעסיקו" – צה"ל. הוא הדין גם בשירות אזרחי, אולם השיבוץ כאן בעייתי הרבה יותר. אולם, כאשר נוצר עודף היצע על ביקוש, הנושא מסתבך והולך. ומשום שאנו עומדים בעיבורי התקופה הזו, הפתרון חייב לכלולתשובה טובה לסיטואציה זו.
    אחד מערוצי הפתרון האפשריים הוא, כמובן, שירות בהתנדבות, אולם מי לידינו יתקע שבאופן זה יעמוד לרשות הצבא מאגר כוח האדם המלא והאיכותי שלו הוא זקוק?
    דומה שבשלב ×–×” של הדיון ניתן לקבוע רק שני עקרונות אותם יש להפעיל בהקשר לשירות הלאומי: א) השירות הלאומי חייב להתבסס עדיין על שירות חובה לכל. ב) הגורמים הממונים על המשרתים – צה"ל בשירות הצבאי, ורשות לאומית מתאימה לשירות האזרחי – יקבעו את מספר המשרתים שיקלטו על ידם מתוך כל מחזור גיוס כאשר עדיפות ראשונה בבחירת מגוייסיו ניתנת לצה"ל, לאחריו לשירות האזרחי, ומי שלא נקלט בשניהם יחשב כחייב שירות שמילא את חובתו הלאומית.
    ברור מאליו שבמציאות כזו יהי צורך לבנות סולם תיגמולים ממלכתי דיפרנציאלי למשרתים בהשוואה למי שאינם משרתים. מי שאינם משרתים יכנסו מיד למשק ויבנו עצמם עפ"י יכולותיהם כישוריהם ויוזמתם. מי שמשרתים יפוצו על זמן שירות החובה שלהם, שבו אין הם יכולים "לעשות לביתם". הפיצוי חייב לשקף את משך השירות, את אופי השירות, ואת תרומתו של המשרת למערך בו השתלב, תוך לקיחה בחשבון של אילוצים בלתי צפויים כמצב בריאות, מצב משפחתי, פציעה במהלך השירות ואובדן כושר וכו'. הפיצוי חייב להיות אוטומטי, הוגן, רלוונטי למצב המשק והשוק ושיוויוני לכל מי שתנאי שירותם אקויוולנטיים.
    המדינה חייבת להבטיח בחקיקה מבנה דיפרנציאלי זה של גיוס חייבי גיוס לשירות לאומי כמו גם את סוגי ורמות התיגמול שיקבלו, ללא תירוצים, ללא טישטוש וללא שימוש נלוז בסיסמאות על אפליה מסוג כזה או אחר. ברור שתהיה אפליה בין מי שיגוייס למי שלא יגוייס כשם שתהיה אפליה בתגמול שיקבלו מגוייסים לעומת אלה שאינם מגוייסים. אפליה זו היא אפליה לכאורה, משום שאיש אינו יודע לכמת כלכלית את מלוא המשמעויות של ההבדלים שיווצרו בין משרתים לבין מי שאינם משרתים. ולעומת זאת, הצורך לקיים צבא הגנה ולהעמיד לרשותו את מיטב כוח האדם שיכולה המדינה לגייס, היא אולי החובה הבסיסית ביותר של מדינה לאזרחיה, קל וחומר כך במקרה הישראלי. עליה לנקוט, ללא הגזמות פראיות, בכל האמצעים שלרשותה על מנת להבטיח שתעמוד במחוייבות זו בצורה המיטבית, בכפוף להחלטות הדמוקרטיות של מוסדותיה הנבחרים!!!
    שיוויון בנטל בצורתו המצומצמת, זו הנדונה במאמר ×–×” ובתגובות לו, היא פן אחד של התביעה הרחבה לשיוויון בנטל. התמונה הרחבה כוללת נושאים רבים נוספים שיסודם בהגדרת מושג ×”"נטל" המוכלל שבו נושאים אזרחי המדינה ככאלה. כך למשל, חלק מהנטל הוא גם הביטחון הפנימי וגם הביטחון הכלכלי וגם רמת החיים וגם איכות החיים – כולם יחסיים וכולם חלק מהנטל. לאחר שיוסדר עניין השירות הלאומי, חייבים לטפל גם בנושאים האחרים, משום שהם אינם צודקים פחות מבחינה חברתית מהתביעות בנושא השירות הלאומי.

  7. אשר רוכברגר הגיב:

    תודה למגיב 6 על ההערות המחכימות

Leave a Reply