מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פסילת חוקים לא חוקתיים, האם הכנסת תגבר על בג"צ
הוויכוח המנהל כיום סביב חוק יסוד החקיקה מתמקד במספרים כמה שופטים יצטרכו לפסול חוק כמה חברי כנסת יצטרכו כדי לבטל את הביטול, אך אינו מתמקד בדבר האמיתי שעצם החוק אינו לגיטימי וחברי הכנסת בכלל שכחו מי הריבון בדמוקרטיה
מאת: נפתלי גוטמן
לא 65 לא 70 לא 80
בית המשפט העליון והכנסת
שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, הציג בראשית החודש (אפריל 2012) הצעת חוק יסוד החקיקה, המבקשת לעגן בחוק יסוד חדש את מערכת היחסים שבין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת מאת: מנחם לוריא
נאמן טוען אני למעשה מסדיר את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים ואת הנסיבות בהן ניתן יהיה לבטל חוק זה. גם ללא שדרוגי נאמן של הורדת הרוב הנחוץ של חברי הכנסת וביטול המגבלה של 5 שנים, הרי זה לא יפתור את הבעיה – העימות בין הכנסת (או יותר נכון קבוצה בכנסת) לבין בית המשפט העליון. חברי הכנסת שינו את החוק כדי שלנשיא בית המשפט העליון יתמנה שופט המסתייג מהמהפכה החוקתית של אהרון ברק. התברר שגרוניס הוא שופט הגון וענייני ולאחר שפסק מה שפסק בנושא מגרון אז צריך להגביל את הסמכות של בית המשפט לפסול חוקים. הקבוצה המקדמת את הנושא היא קבוצה של אנשים לא מרוצים, שמטרתם שבית המשפט העליון לא יפסול חוקים, נקודה.
אך לא בזה עסקינן, עיקר העניין שעצם חוק החקיקה ובעצם כל חוקי היסוד הם הליך שהלגיטימיות שלו מוטלת בספק. חוקה היא עקרונות היסוד של המדינה והיא נחקקת שמדינה נוסדת הוא בעת משבר חמור שגורם לחקיקת חוקה חדשה. היא נקבעת על-ידי גוף מכונן כלשהו ומאושרת. בישראל כידוע הייתה בעיה כי יש קבוצה שטוענת שיש רק חוק אחד אלוהי ולכן פנו לשיטה של חקיקת חוקי יסוד.
וכך זה מתואר באתר הכנסת: "הכרזת העצמאות של ישראל מ-14 במאי 1948 קבעה, שהאספה המכוננת הנבחרת תקבע חוקה למדינת ישראל עד לא יאוחר מ-1 באוקטובר. הבחירות שנערכו ב-25 בינואר 1949 היו למעשה בחירות לאספה המכוננת, אך זו קיימה רק ארבע ישיבות. ב-16 בפברואר 1949 קיבלה את חוק המעבר, שבו הפכה את עצמה לכנסת הראשונה. מאחר שהאספה המכוננת לא קבעה חוקה לישראל, הכנסת היא היורשת של האספה בתפקידה זה."
אני חולק על המשפט האחרון. האסיפה מכוננת שתפקידה היה לכונן חוקה לא כוננה חוקה אי לכך הגיונית היא סיימה את תפקידה. לא ניתן לא לבצע את תפקידך לשנות את שמך לכנסת ואת תפקידך לפרלמנט רגיל ולהמשיך ולטעון אני אסיפה מכוננת.
תמוה בעיני גם עצם הרעיון שאם בית המשפט העליון פוסל חוק במנוגד לזכות יסוד דמוקרטית הכנסת יכולה לקבוע סייגים בזכות יסוד. מי שמה לעשות זאת! הבחינה אם חוק סותר את הזכות החוקתית הדמוקרטית היא עניין משפטי וככזה הוא עניינו של בית המשפט העליון. ראו את המצב שבו עומד נשיא ארה"ב ברק אובאמה בנושא חוק הבריאות שלו. נראה לכם שבכלל היה עולה על דעתו או על דעתו של איזה נשיא אמריקאי להציע חוק דוגמת חוק יסוד החקיקה?!
ראוי שתוקם אסיפה מכוננת, גוף של מומחים משפטנים, אנשי מדע המדינה, אנשי רוח וחברה שינסח חוקה ויעמיד אותה לפני הריבון – העם למשאל עם. ואת אלו שהתנגדו לחוקה והם בין המובילים של החוק הזה ראוי להפנות לספר שמות כד שמציג בדיוק את הדרך הזאת: "וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה."
נפתלי גוטמן הוא עורך פורטל BSH לצדק חברתי
תגיות: אופוזיציה, אשר-גרוניס, בית-המשפט-העליון, הכנסת, הצעות-חוק, הצעת חוק, חוק יסוד, חקיקה, יעקב נאמן, ממשלה, שר המשפטים
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
19 באפריל, 2012 בשעה 10:52
דיון מעשי שהפך כהרף קולמוס לדיון עקרוני תיאורטי, שכל כולו ניתוק מהציאות.
קל מאוד לנתק משפט ממכלול שלם של עיניינים ולפרשן באמצעותו הוויה שכל כולה עומדת בסתירה למשפט המהווה בסיס לפרוש.
הדיון מעשי משום שהוא בא לתת תשובה לסוגיות קשות שנוצרו במציאות הישראלית הקיימת, ומאיימות לפגוע הן בחיים המשותפים כאן והן בבית המשפט עצמו. סוגיות אלה קשורות בראש וראשונה לשאלה מי מחוקק במדינה דמוקרטית שאין לה חוקה? – זו המציאות שלנו, ולפני שנפנים להמציא את הגלגל החוקתי שאיננו, חייבים לתת לה תשובה עכשווית.
אין זה מקרה שליראל עדיין אין חוקה, חרף מה שנרשם בהצהרת העצמאות. מי שמנע המשך התהליך ליצירת חוקה, הוא אותו מנהיג שעיצב את מגילת העצמאות, ורשם בה את הדברים שמצטט כותב המאמר. הוא לא עשה זאת במקרה, כשם שלא כתב את המגילה כפי שכתב במקרה. להתעלם מעובדות אלה בדיון מהסוג שמתבקש תחת הכותרת של מאמר זה, נראה מוזר, שלא לומר הזוי.
גם אילו היתה חוקה לישראל, איש אינו יודע ברגע זה לומר מה היה תוכנה, והאם בית המשפט העליון לעירעורים בישראל, היה בה גם בית המשפט לחוקה; זה אינו המצב למשל בארה"ב…
בדמוקרטיה הריבון הוא העם, ובדמוקרטיה ייצוגית, הפרלמנט הוא נציגו הנבחר של העם, ולא בית המשפט. אם יוצאים מנקודת מוצא בסיסית זו, שהיא יסוד הדמוקרטיה, אין שום בעיה בכך שלפרלמנט ולפרלמנט בלבד זכות לחוקק חוקים במדינה ולבית המשפט זכות לפרשם במעשה השפיטה, אך לא לבטלם. אין שום יסוד להנחה שבהעדר חוקה, משתנה מערכת יחסים זו בין המחוקק לבין בית המשפט; פרשנות אחרת היא יוזמה שיפוטית, שאין לה תמיכה ציבורית, וככל שהיא מתקיימת במקומותינו, היא שוחקת יותר ויותר את מעמדו וסמכותו המוסרית של בית המשפט. ככל שממשיך בית המשפט להסתתר תחת אפיריון "הפרדת הרשויות" כאשר הדברים נוגעים למעשיו ומחדליו, מבקש להיות מורם מעם ומביקורת ציבורית ומבקש להיות גוף שחבריו מתמנים "לכל החיים", כך הוא צריך להיות זהיר יותר במעשיו, שנוי פחות במחלוקת ציבורית פוליטית-אידיאולוגית ונאמן יותר לתפקידו המרכזי-בסיסי: שיפוט.
בהעדר חוקה, ועד אשר תהיה לנו חוקה ויבואו בה לידי הסדר כל המחלוקות הקיימות בצורה שרוב הציבור יוכל לחיות איתן, פועל בישראל פתרון ביניים – חוקי יסוד. אף שיש מי שמניח שחוקים אלה יצטרפו בסופו של דבר לכלל מסמך אחד – חוקה, אין בכך כל וודאות. קיין פער עצום בין חקיקת חוקים פרטניים בעלי מעמד מועדף, לבין עיצוב תפיסה כוללת שבה כל הנושאים המרכזיים באים לידי הכרעה תחיקתית אחת, שביסודה תפיסה מרכזית מאחת מובילה. לכן, אין שום הצדקה להניח שאילו התכנסו לפתע משפטנים, אנשי מדעי המדינה, אנשי ציבור, ובעלי מקצועות מועילים אחרים, התוצאה שהיתה יוצאת מתחת לידיהם היתה משמחת במיוחד את כותב המאמר.
אין גם יסוד להנחה שע"י פסילת סמכותה של הכנסת להנחות את בית המשפט באמצעות חקיקה באשר לכוונת המחוקק בישראל שהוא נציג הריבון, בטענה ש"צריך חוקה" ובידיעה שזו משימה נפילית במציאות הישראלית הנוכחית, ישמר לבית המשפט חופש פעולה גדול בהרבה מזה שיונק לו ע"י חקוה לכשתיכתב ותאושרר.
לבעיות השעה יש לתת פתרונות עכשויים ולא עתידיים. יכול היה בית המשפט למנוע הפיכת צורך זה לדחוף, אילו התעמת פחות עם הכנסת, היה מבין שהוא אינו משרת את המערכת הבינלאומית, אלא הציבור בישראל ועל כן היה קשוב יותר בפרשנויותיו לצרכי השעה ולדעת רוב הציבור בישראל – כדי למנוע אי-הבנות: קשוב יותר ולא כנוע יותר!
לבית המשפט אסור לפסוק בניגוד לחוק ואסור לנהוג איפה ואיפה בין מתדיינים שונים הנמתיצבים לפניו, אולם במקום שהחוק אינו חד-משמעי ונדרשת פרשנות אד-הוק, לא דעותיהם האישיות של השופטים, אינן קודמות ו/או עדיפות לרצון הציבור ולדעת הרוב.
מאחר ובית המשפט נכשל פעם אחר פעם במבחן לא פשוט זה, ומאידך פעל באגרסיביות רבה כדי להכיל את סמכותו על נושאים שהחוק לא העניק לו בהם סמכות זו, נדרש תיקון למשוגות אלה עכשיו, ללא קשר לחוקה ובטרם יאבדו הציבור ונציגיו הנבחרים את סבלנותם.
התיקון הנוכחי שמציע שר המשפטים אינו זהה לתיקונים שהציע ב- 2004, וטוב שכך. הדבר מלמד שהנושא נבחן מחדש וכי הופקו לקחים ממה שהתרחש בישראל בשמונה השנים האחרונות. הצעת התיקון אינה קדושה, ואין סיבה "לבהלה" שאחזה בנשיא בית-המשפט העליון. חזקה על השר, יו"ר הכנסת, וועדת החוקה, הממשלה וכל מי ששכל בראשו, שחוק כזה לא יובא להצבעה בכנסת מבלי שתשמע לגביו עמדת בית המשפט העליון ותבחן ביסודיות. מאידך גם סביר שלא כל מה שיאמר ע"י בית המשפט, יהיה בהכרח קביל על המחוקק; אין לבית המשפט סמכות של וטו על החקיקה.
מאחר והוחל בתהליך תיקון החקיקה, חייבים להבטיח שקבוצות אינטרסים לא תתרפד אותה שנימוקים ובטענות שוא. הכנסת חייבת להחזיר לידיה את סמכויות החקיקה במלואן. עליה בבד בבד עם מהלך זה, לשפר את תהליכי החקיקה. בנושא ספציפי זה שיפור החקיקה הוא שמיעת ושקילת כל הדעות הרלוונטיות ועיצוב פתרון בר שימוש שאיננו פיקטיבי, איננו בלתי ניתן ליישום ואיננו הופך על פיה את הכוונה שהכנסת תהיה המחוקק הבלעדי, ובית המשפט ערכאת השיפוט הבלעדית; שום דבר פחות מכך לא יהיה מניח את הדעת.
19 באפריל, 2012 בשעה 23:17
אני לא בטוח שצריך חוקה לישראל, יש דמוקרטיות ללא חוקה.
אמנם השנים שחקו את האמון הציבורי בבית המשפט אבל הוא זוכה לאמון הרבה יותר גדול מאשר הכנסת וזה לא מפתיע.
לכן אני מציע להמשיך ולשמר את האיזון הקיים שבו בית המשפט מבטל לעיתים נדירות מאוד חוקים שלוקים בטמטום קיצוני,
וחברי כנסת שהפגינו את יכולתם בעת החיקוק הנ"ל מתראיינים תחת כל מרפסת ומקטרים.
העובדה שיוזם החוק הוא פרופ' למשפטים שהגיש תצהיר שיקרי לבג"צ ונמצא שעשה זאת ללא כוונה פלילית, מהווה נקודת יחוס חשובה לעומק הטמטום האפשרי.