בית המשפט העליון והכנסת

נושאים איכות השלטון, דעות, משפט ופלילים, פוליטי ב 18.04.12 1:46

שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, הציג בראשית החודש (אפריל 2012) הצעת חוק יסוד החקיקה, המבקשת לעגן בחוק יסוד חדש את מערכת היחסים שבין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת
מאת: מנחם לוריא

הסדרת יחסי בית המשפט העליון והכנסת

על-פי הצעת החוק, הכנסת תוכל לחוקק מחדש חוק שבוטל על-ידי בית המשפט העליון ברוב מיוחד של 65 ח"כים למשך 5 שנים. בתקופה הראשונה לאחר חקיקת החוק, הכנסת תהיה רשאית לחוקק מחדש חוקים שבוטלו על-ידי בית המשפט העליון, גם ברוב רגיל של61 ח"כים ולא 65.

הצעת החוק נוגעת בבעיית האיזון העדין בין שלוש הרשויות: המבצעת, המחוקקת, השופטת. יש אומרים שמדובר ביד מכוונת המנסה לשנות את השיטה באצטלה ממלכתית של הסכמה רחבה.

תפקידה של הכנסת הוא לחוקק חוקים המוצעים על ידי הממשלה ו/או על ידי חברי כנסת מהאופוזיציה. הממשלה, שהיא הזרוע הביצועית של הכנסת, יוזמת חוקים על מנת להסדיר את פעילותה ואת חיי החברה במדינה.

בפועל, במדינת ישראל, רובם המכריע של הצעות החוק מגיע מספסלי הממשלה. מאחר ולממשלה יש רוב בכנסת, רוב החוקים שהיא מציעה גם מתקבלים.

לעומת זאת, בפרקטיקה הפרלמנטארית שנהוגה בישראל, הצעות חוק של האופוזיציה נבלמות על ידי הממשלה מכל מיני סיבות, ובעיקרן פוליטיות וכלכליות. לפעמים הן נקברות קבורת חמור ולפעמים הממשלה עצמה ממחזרת אותם ומעבירה אותם בכנסת כהצעת חוק ממשלתית.

יוצא איפה שבפרקטיקום שנהוג בכנסת ישראל לממשלה יש עודף כוח בתחום החקיקה, ויכולתה של הכנסת לפקח ולאזן בין החקיקה הפוליטית של הממשלה לבין חקיקה כללית הנדרשת להסדרת החיים בחברה הישראלית מוטל בספק.

בית המשפט העליון הוא הסמכות החוקית העליונה לבצע בקרה על עבודת הכנסת במובן של חקיקת חוקים. במסגרת תפקידו זו נדרש בית המשפט העליון לברר גם את חוקיותם ו/או את נחיצותם של חוקים. ואם חוקיותם מוטלת בספק או פוגעת בזכויות אדם ואזרח, תפקידו להורות על ביטול החוק. משהורה בית המשפט לבטל חוק, הכנסת חייבת לתת על כך את הדעת, והאפשרויות העומדות בפניה הן רבות ומגוונות. ברם, היחסים בין הכנסת לבית המשפט העליון, לעניין זה, לא הוסדרו מעולם.

הצעת החוק של שר המשפטים באה להסדיר את יחסי הכנסת ובית המשפט העליון בהקשר של ביטול חוקים שהתקבלו בכנסת, אך בית המשפט העליון מצא אותם לא תקינים או פוגעים בחוקים ובזכויות אדם ואזרח אחרים. לכאורה, מעשה החקיקה הזה ראוי ורצוי, אולם מנוסח הצעת החוק עולה חשש שבתקופה שלאחר חקיקת החוק, הכנסת תוכל, ברוב של 61 חברי כנסת לבטל את החלטת בית המשפט העליון ולהשאיר על כנו חוק שנפסל.

ואז, חוקים שמטרתם היא פוליטית גרידא, יהפכו לחוקיה של המדינה תוך כדי פגיעה בזכויות אדם ואזרח. זאת בעזרת עודף כוחה של הממשלה.

האם לא צריך להגדיר בחוק גם את חוקי היסוד/חוקה? והאם לא צריך להגדיר בחוק את סמכויות בית המשפט? צריך גם צריך. הדעת איננה סובלת שבית המשפט העליון פוסל חוקים בשל תקדימים שהוא עצמו יצר. האיזון בין מערכת המשפט למערכת החקיקה/כנסת חייב להיות ממוסד בחוק קשיח, צר סמכויות ודמוקראטי. אבל הצעת החוק של שר המשפטים לוקה בחסר. עדיף היה קודם לנהל דיון ציבורי, להעלות את הנושא בשיח ציבורי במערכת בחירות, ולאחר דיון מעמיק, אפשר להעמיד הצעת חוק משמעותית יותר.

החוק בישראל כולל שלוש רמות של חוקים: חוקים בחקיקה משנית, קרי: צווים והוראות הנחתמים על ידי שרים על פי הרשאה שקיבלו בחקיקה ראשית. חוקים רגילים וחוקי יסוד. חקיקת משנה איננה חלק מהמאמר הזה ושווה דיון בהזדמנות אחרת. לגבי חוקים רגילים: על מנת לקבל אותם צריך רוב יחסי, כלומר רוב מתוך חברי הכנסת הנוכחים במליאה בעת הדיון בחוק. חוקי יסוד, שבינתיים מחליפים חוקה שטרם התקבלה, אמורים להתקבל על ידי רוב של 61 חברי כנסת או יות. השאלה היא מה לגבי ביטול חוקים? במקרה של חוק רגיל הכנסת,כבר היום, יכולה לבטלם ברוב יחסי וגם עשתה כן ולא מעט פעמים. לגבי חוקים שהם חלק מחוקי היסוד, או החוקה העתידית, אין, כרגע, הסדרה חוקית לגבי יכולתה של הכנסת לבטלם.

אין לישראל חוקה. אבל חייבת להיות הסדרה חוקית של ביטול חוקים ושל שינויים בחוק. החברה הישראלית היא חברת מהגרים ודינאמית בהשקפות העולם שלה. הכנסת כבר נזקקה להליך ביטול חוקים – למשל, חוק משכב זכר שאבד עליו הכלח והוסר מספר החוקים, כמו למשל, חוק האוסר על הפרט להתאבד וכמו חוקים, לא מהקודקס הפלילי,שבהם מדינת ישראל היא אחת היחידות בעולם, שמסדירה את הסתלקותו של אדם בערוב ימיו בעת שנזקק להחלטה, האם להמשיך להחיות באמצעים טכניים או לתת לטבע לעשות את שלו (אחד החוקים היפים והמצוטטים של מדינת ישראל שאין להם הרבה חיקויים בעולם המערבי). לכן חובה על הכנסת לבצע היררכיה פנימית בתוך החוקים, כלומר, אילו חוקים יכולים להתבטל ברוב יחסי, אילו ברוב קשיח ואילו – בכלל לא. ומדובר בחוקי יסוד כמו אלה שאמורים להיכלל בחוקה. כל עוד זה לא קיים, מי שיש לו הכוח הפוליטי יחוקק ויחליט מה טוב ומה רע. זוהי התנהלות של מערב פרוע. התנהלות לא דמוקראטית.

כאשר לממשלה יש עודף כוח על הכנסת ובאמצעות הקואליציה היא יכולה לשנות חוקי יסוד וגם לבטל פסילת חוקים על ידי בית המשפט העליון, נשמטת הקרקע תחת מערכת האיזונים והבקרות של זרועות השלטון קרי: ממשלה, כנסת ומערכת המשפט. היחסים האלה עדינים ושבירים, ואסור לגעת בהם באופן שיאפשר לממשלה, באמצעות הרוב שיש לה בפרלמנט, לאחוז בכוח שמאפשר החזרת חוקים שמערכת המשפט פסלה. זוהי פגיעה ביכולת של מערכת המשפט לפקח על הכנסת ואם איננה יכולה לפקח עליה אז לשם מה בכלל צריך אותה.

יש צורך להסדיר בחור את סמכויות בית המשפט לבטל חוקים שהתקבלו כדין בכנסת, ויש צורך להסדיר בחקיקה את פעילותה של הכנסת, במקרה שבית המשפט ביטל חוק. אבל הכנסת הזו, לדעתי ולהערכתי, איבדה את זכות המשילות שלה ובגלל עודף כוח של ממשלת נתניהו, עליה להדיר ידיה ורגליה מחקיקה כזו, והעניין צריך להמתין עד לאחרי הבחירות לכנסת ה- 19.