מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
עולם הולך ונעלם, ה"אנחנו" חשוב מה"אני"
גזי קפלן, הקיבוצניק מלוחמי הגטאות חלה ופורש מניהול תאגיד "אוסם" תוך אמירה שאוסם חשובה ממנו. דני זמיר רואה באמירתו של קפלן אפיון של מנהל בתאגיד יצרני, שעניינו באנשים מייצרים ובאנשים צורכים ולא רק בשורת הרוח, לא "אני-הכל-כאן-ועכשו"* של מגזר הפיננסים ושל חלק מההיי-טק
אוסם יותר חשובה ממני- מחשבות על תעשייה ובני אדם
לפני כשבועיים שודרה במסגרת התכנית "עובדה" כתבה מרתקת ונוגעת ללב שתיעדה מקרוב את חודשי כהונתו האחרונים של גזי קפלן כמנכ"ל אוסם עד החלטתו על הפרישה מחמת מחלת הסרטן.
הפוטנציאל הגלום לכתבה כזו ברור ונעוץ בביוגרפיה הייחודית של גזי: חניך בולט של תנועת מחנות העולים שהלך עם הגרעין לנח"ל והגשים בהצטרפות לקיבוץ לוחמי הגטאות, חזר לעמוד בשליחות הקיבוץ בראש המחנות העולים, ולאחר מכן המשיך למלא תפקידי מפתח בקיבוץ שגולת הכותרת שלהם היתה ללא ספק ייסוד טבעול ומאוחר יותר מיזוגה עם אוסם, מהלכים שהפכו את הקיבוץ וחבריו לאמידים, כשגזי ומשפחתו נשארים חברי קיבוץ מהמניין.
בסיס הכתבה מקורו מן הסתם ברעיון לבחון כיצד גזי הקיבוצניק, אקס מזכיר מחנות העולים, שהגיע לפיסגת הפירמידה התעשייתית בישראל אך נשאר חבר קיבוץ מתמודד מול המחאה החברתית. לכאורה קונפליקט בתוך קונפליקט בתוך קונפליקט: גזי ועולם הערכים ממנו בא, מול דרישות השוק שהוא צריך להתמודד איתם בכללי השוק, מול המחאה שחותרת ליתר צדק חברתי בשם עולם הערכים הבסיסי ממנו הגיע גזי…
דע עקא שאיתרע גורלו של קפלן ותוך כדי הכנת הכתבה הוא נאלץ להשקיע את עיקר זמנו בהתמודדות עם סרטן הלבלב בו חלה וכך מתרכזת הכתבה במקום בקונפליקטים המרתקים הנ"ל במאבקו האישי של גזי להישרדות והופכת למסמך אנושי מרשים.
ברגע מסוים, מחליט גזי לפרוש מהנסיון הנועז האמיץ העקשני והבלתי אפשרי להמשיך ולנהל את אוסם למרות המחלה האיומה. הוא אומר בפשטות וביושרה כדי להסביר את החלטתו (בציטוט לא מדויק אלא מהזיכרון): "אוסם יותר חשובה מגזי קפלן".
המשפט הקצר הזה שאמר גזי החזיר אותי להספד שנשא אבי ז"ל על קברו של אחיו, הדוד שלי שמעון, בהלוויתו שנערכה בערד לפני למעלה מתריסר שנים: "שמעון" אמר אבי בקול שבור וחנוק מדמעות "היה אדם שקודם כל ולפני הכל היה מסור למפעל. המפעל היה חייו והדבר החשוב לו ביותר." עשרות העובדים (מעל מאה) וחבורת המנהלים הבכירה של המפעל (מגבות ערד כמדומני) שנכחו בהלוויה נתנו גושפנקה מעשית לדבריו. דוד שמעון, חשוב להזכיר לא היה מנהל בכלל. הוא היה קניין ומחסנאי, משרה מרכזית אך משרה של עובד מהמניין, שהגיע לקידום הזה אחרי שנותיו כפועל ייצור במפעלי ים המלח. פרוליטאר בקיצור.
דבריו של גזי, כמו הדברים שאמר אבא שלי בהלוויתו של דוד שמעון הן עדות לתפיסות עולם של דור ושל נורמות. נורמות בעולם השם את צרכי הכלל, את הקיבוץ, התנועה המפעל – שאנו חלק מהם פעם מנהלים פעם פועלים- לפני הצרכים שלי ובהקשר החיובי.
השתנות הקיבוץ והפרטתו, עליית קרנו של האינדיבידואליזם עלייתם הבועטת של ילדי דורות ה X ןה Y לא מסיטים ברגע האמת את גישתם הבסיסית של סלעי בזלת כמו גזי מהדרך בה הלכו כל חייהם: קו ישיר מוליך מהנחישות המגשימה של גזי בתנועת הנוער, ההצטרפות לקיבוץ, לקיחת האחריות על תנועת הנוער ועל הקיבוץ, לבין התפיסה שאם עבר זמני ובטל קורבני אוסם חשובה יותר.
את החיבור של גזי לאוסם ולתפיסות היסוד של בעליה יש לבחון דווקא על רקע מציאות זו.
לדעתי, אחד הסודות העומדים לזכות אוסם – וניתן להתרשם כך מעיון בראיונות עם בני משפחת פרופר, מגזי עצמו במהלך תקופת כהונתו כבכיר באוסם, וממעקב אחרי נתוני החברה – היא דווקא דבקות בעקרונות של הגישה המערכתית המעדיפה בחירה במדיניות שהרוב נהנים ממנה ולא המיעוט (פערי שכר סבירים יותר, מאבק על שימור העובדים ושכרם ועוד).
הגישה האינדיבידואלית המקובלת כיום במשק הישראלי על הפירמה המסחרית, שמה את הדגש על הטווח הקצר ועל הרווח למניה בטווח המיידי, ובכך קובעת מדיניות חסרת אחריות, נטילת סיכונים לא מידתיים ופגיעה ישירה בפיתוח הפירמה ובאינטרס הכללי של עובדיה ובעליה. גישה זו מאפיינת באופן ישיר את בני דורי (דור הX דלעיל) שחלק גדול מהם מצוי כיום בעמדות מפתח ניהוליות ואת הצעירים המשתחררים עכשיו ושועטים במעלה המדרון התחרותי העסקי והם מפתח להבנת חלק מההתרחשויות בזירה הכללית והחברתית בשנים האחרונות.
בעידן בו אנו מצויים עידן מתמשך של המעבר מהון ייצור להון פיננסי סיבובי, אוסם והתעשייה "הישנה" (הלואו טק), המייצרת סחורות ומוצרים על ידי עובדים בשר ודם ומנהלת תעשייה של בני אדם מייצרים, (קרי: רכישת מכונות וחומרי גלם, ייצור שינוע וממכר, הפעלת מפעלים בהם מועסקים אלפי עובדים שיש לנהל ולשלם את שכרם) נתפסים כמעט כבלתי רלבנטיים לתרבות הארגונית הזו המתבססת על תפיסת עולם האקזיט כחזות הכל: "לגזור קופון- ומהר".
באיזונים בין עלות התנאים הסוציאליים ושכר הוגן לעובדים לבין מתח רווחים סביר, חשוב ללמוד מהרוח שמביא גזי ושמפעמת גם בדברים שאומרים בעלי אוסם כמו דן פרופר: זה לא רק לשים את המפעל לפני עצמי עם כל הכבוד לי, זאת מערכת שלמה שמבינה את האקולוגיה החברתית הכרוכה בייצור עם בני אדם ולטובת בני אדם. לכן, לא מפליא לראות איך באוירה כזו אוסם מגיבה במהירות לביקורת חברתית צרכנית שנמתחת עליה בצדק או שלא בצדק.
לטעמי כסוציאל-דמוקרט דן פרופר והרוח שנושבת מהתנהלות אוסם תחת השראתו, לא כל שכן גזי ודרכו הייחודית כמנהל אוסם, הם שותפים טבעיים שלי לבניית חברה יצרנית והוגנת, ולא אוייבי מקרב בעלי ההון לפי החלוקה ההיסטורית הקלאסית של השסע המעמדי כלכלי, (ומבלי לתת בכך הכשר גורף כמובן מראש לכל החלטה של אוסם והנהלתה).
השותפות הזו נובעת מכך שאני מרגיש שההסתכלות הבסיסית של הנהלת אוסם: הסתכלות עלינו כחברה, משותפת וחזקה יותר מההסתכלות של איש הייטק או מנהל הייטק/חברת השקעות ממוצעת שעניינו להרוויח מהר והרבה ו"שימות העולם."
אני מקווה ומאחל לגזי שיחיה עוד שנים רבות ויתגבר על המחלה.
אני מאחל לאוסם לשגשג כמפעל ישראלי העוסק בייצור רווחי ומעסיק אלפי עובדים בתנאים הוגנים, ובעיקר אני מלא ציפייה ותקווה לחזרתן של נורמות חברתיות שבהן העולם העיסקי מתנהל ע"י אנשים שאינם מתביישים לשים את עצמם ואת ערכם במקום הנכון ולהצניע לכת למען עניינים גדולים מהם המשרתים רבים אחרים. בכך הם לא הפכו לאנשים בלתי חשובים ובלתי רלבנטיים, נהפוך הוא, הם העתיד הנותן תקווה למשק שבו הוגנות איננה מילה גסה אלא תנאי להצלחה כלכלית, לרווחה חברתית ולתחושת משמעות וסיפוק הן של מנהלים והן של עובדים.
____________
* הזכויות על האמירה הזו לעזריה אלון
תגיות: אידיאולוגיה, המחנות-העולים, מנהלים, עובדים, קיבוצים, תנועות-נוער
קישור קבוע
7 תגובות
Email This Post
15 באפריל, 2012 בשעה 10:32
צר לי להשבית שמחות.
אינני יודע מהי הממשל התאגידי של חברת אוסם אבל לא נשכח שאוסם איננה תאגיד ישראלי אלא תאגיד הרשום בישראל ובבעלות נסטלה תאגיד המזון השווצרי שחובב קיבוצים ואידיאות סוציאל דמוקרטיות הוא לא ממש.
אני מכיר מקרה פרטי באוסם שממנו אני מפקפק ברוח הדברים. אוסם העבירה את מערך ה IT שלה לאוסטרליה למרכז מחשבים של חברת נסטלה ואני לא יודע מה קרה עם אנשי ה IT שעבדו או עובדים בחברה אבל תאגידים רב לאומיים,כמו נסטלה,שואפים לסגור את מחלקות ה IT ולעבור למחשוב ענן מרוכז. וכאמור הדברים באוסם כבר נעשו בתחילחת 2011 ככה שאני לא בטוח שלאנשי ה IT של אוסם הממשל התאגידי,כפי שמוצג במאמר,באמת עזר…
מנחם.
15 באפריל, 2012 בשעה 11:42
חברים,
אוסם לא הפך צימחוני, וקיבוצים, סליחה, עם כל הכבוד, אינה צורת החיים הכי פופולרית על כדור הארץ.
מי שמבקש לסבב את עולם המחר שלו על שתי ההנחות המשתמעות מהדוגמאות הנ"ל טועה ומטעה.
אין חברה עיסקית או מפעל,שאינם מודעים לעובדה שמשפט הקיום עובר דרך ציבור הצרכנים, והן תלויות תלות מוחלטת בעובדיהן. אין כנסת וממשלה בדמוקרטיה, שאינן יודעת שהן תלויות תלות מוחלטת בציבור הבוחרים. ובעולם של גלובליזציה, אין חברה בינלאומית או רב לאומית שיכולה להתקיים ללא קשר הדוק עם השוק העולמי, בין אם קשר זה נובע משותפות בבעלות, ממקורות מימון, משווקים, מרגולציות מקומיות ובינלאומיות, משימוש בעובדים מקומיים וזרים ומהגנה קפדנית על זכויות בכל תחומי הפעולה, שמבטיחה יציבות עיסקית ושרידות כלכלית.
ה"אני" ו"האנחנו" החשובים לא פחות מהדברים הקודמים, יוצרים סביבה שבה יכולה או לא יכולה להתקיים חברת הצרכנים, חברת היצרנים או שתיהן גם יחד.
"אם אין אני לי, מי לי אמר הלל הזקן, ובכך הציג פן אחד של הסוגיה – אדם צריך לעשות לעצמו, שכן שחובתו לעצמו קודמת לחובתו לכלל ומילויה מתנה את יכולתו לעשות גם את חובתו לכלל. אבל כל מי ששוכח שהוא חלק מחברה, ולו חובות חברתיים, הופך עד מהרה טפיל, סחטן ונצלן, המשניא עצמו על הסביבה. יתר על כן, הוא מסכן את עצם קיומה של החברה אליה הוא משתייך, ומבקש להמשיך ולהשתייך (שאם לא כן, יקום, וילך לדרכו).
הבעיה איננה בעקרונות, אלו ברורים ומוצקים. הבעיה היתה תמיד, וכך נותרה גם כיום, בעיה של מינון ושל פרופורציות. כל הויכוחים שאנו מנהלים בעקבות ועל רקע המחאה החברתית שהיתה וזו שלא היתה וזו שעוד תהיה, או לא תהיה, קשורים בשאלה מי קובע מה ולמי. מי יחליט עבור חברה עיסקית כיצד לנהל את עסקיה בדרך הטובה ביותר? מי יחליט עבורה מהם יעדיה? מי מכיר טוב ממנה את השוק בו היא פועלת ויודע להתנהל מולו טוב יותר? ועוד. מי יחלט עבור היחיד מה הוא צריך? על מה יוציא את משאביו? מה חשוב לו ממה, או כיצד יחלק את הוצאותיו? ועוד.
הממשלה אינה יצרן מומחה ואינה הצרכן הגדול במשק. תפקידה המרכזי הוא להגן על האזרחים, רכושם ועיסקיהם מחד ולוודא שחוקים ותקנות סבירים, יעילים וצודקים שחוקקה הכנסת, מקויימים בשטח הלכה למעשה. הואיל ובני אדם לא נולדו שווים, וצוק העיתים אינו פוגע בכולם באותם זמנים ובאותה מידה, תפקידה להסדיר מערכות יחסים בין בעלי אינטרסים שונים, כאשר מופרים יתר על המידה איזונים שונים בחברה. ומכאן שתחום ויכוח נוסף בחברה נוגע לשאלות: האם להניח לממשלה להתערב בחיי היום-יום ואם כן במה ועד כמה? מהי המערכת הפוליטית המתאימה ביותר לבצע מדיניות התערבות מסויימת ואיזה סקטור חשוב יותר – הסקטור היצרני או הסקטור הצרכני? תשובתי היא ששניהם חיוניים באותה מידה ואף אחד מהם אינו יכול להתקיים ללא השני. אולם בעוד שבין הסקטור היצרני לסקטור הצרכני מתקיימים יחסים של סכום אפס וכל אחד מהם חיוני לאחר, בין הממשלה לבין שני הסקטורים גם יחד מתקיימים יחסים של השלמה הנובעים מהכרה ששני הסקטורים המקיימים זה את זה אינם יכולים לפעול ללא הממשלה, אבל אינם רוצים לפעול ואינם יכולים לפעול כאשר תפקידה של הממשלה נעשה דומיננטי מדי בחייהם.
אם נזכור פוליגוני כוחות אלה גם בדיונים החברתיים-כלכליים שלנו, נבין סוף, סוף שאין לציבור אינטרס בערוב הממשלה יתר-על המידה בחייו, ואת יחסיו עם מגזר היצרני, מוטב לו להסדיר ככל האפשר בכוחות עצמו.
מדיניות המכוונת להפוך את המדינה "לשומרוני הטוב" שיקח מהעשירים ויתן ל"עניים", היא מדיניות נלוזה, זהו מאבק סזיפי בין כוחות כמעט שווים עאל שימוש חד-צדדי במנגנון הממשלתי לעשות מה שאינו בנוי לעשות היטב. במאבק זה יהיו ההישגים לעולם חלקיים, זמניים ומצומצמים. מאידך, אילו הבינו והסכימו שני הסקטורים המרכזיים המעצבים את המשק הלאומי על מדיניות אחת המשרתת את שניהם בצורה אופטימלית, היינו חווים מהפך כלכלי-חברתי תוך שנים ספורות. אני מציע להתמקד ברציונל זה, ולא בסיסמאות תאורטיות מתחום הקפיטליזם או הסוציאליזם. בסופו של דבר כל השיטות הכלכליות נועדו למטרה אחת לספק את צרכי הציבור (בין אם אלה צרכים אמיתיים או מדומים) באמצעות הסקטור היצרני, במחיר מינמלי לצרכן ובהוצאה הבטיחה את השרדות היצרן לאורך זמן.
15 באפריל, 2012 בשעה 12:30
מעניין מה היה קורה אילו טבעול הייתה נשארת מפעל עצמאי ולא הייתה מתחברת לאוסם.
15 באפריל, 2012 בשעה 12:39
מנחם אני לא מתכוון , כפי שהערתי, להתיימר ולקבוע שאוסם היא דוגמה ומופת בכל התנהלות והחלטה שביצעה בעיקר משום שאין לי מספיק מידע כדי לקבוע זאת. אני כן מציע להתייחס לכיוון החזון הומחויבות של מי שמוביל מפעל יצרני בארץ הזאת.
15 באפריל, 2012 בשעה 15:03
"מנחם אני לא מתכוון , כפי שהערתי, להתיימר ולקבוע שאוסם היא דוגמה ומופת בכל התנהלות והחלטה שביצעה בעיקר משום שאין לי מספיק מידע כדי לקבוע זאת. אני כן מציע להתייחס לכיוון החזון הומחויבות של מי שמוביל מפעל יצרני בארץ הזאת"
האמת שגם לי אין מידע לגבי המשטר התאגידי באוסם.
אין מידע אז אי אפשר לומר דבר חוץ מלנחש.
בד"כ,בתאגידים כאלה,מנכ"לים מקבלים חופש פעולה מאוד גדול,כולל הכלה של אגנדה אישית. זה יפה שיש מנכ"ל של תאגיד בסדר גודל הזה שחושב "קצת" אחרת.
אני מקווה שהוא לא דור הולך ונעלם.
ובהזדמנות הזו מאחל לו החלמה מלאה.
מנחם.
15 באפריל, 2012 בשעה 15:10
הקרב על התודעה הוא מרכזי כי בכלכלה הפסיכולוגיה משחקת תפקיד מרכזי. כפי שהירוקים הובילו שינוי חשיבתי, יצירת אטמוספירה תומכת צדק חברתי בסדביבה הניהולית התאגידית נראית לי יותר מחיונית…
15 באפריל, 2012 בשעה 18:32
דני,
מסכים איתך ובאותו הקשר ראה פה:
http://www.blacklabor.org/?p=44422
מנחם