מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הממשלה רוצה מיקור חוץ? שתשתמש בקואופרטיבים
מחד אנו מאוכזבים מהישגיה הדלים של השביתה, מאידך הציפיה להעסקה ישירה של כל עובדי הקבלן במגזר הציבורי אינה ריאלית במצב הפוליטי הנוכחי. הצעה לפתרון חלקי – עדיפות במכרזים לקואופרטיבים של נותני שירותים
מאת: עו"ד יפעת סולל
ככה לא פותרים את בעיות עובדי הקבלן!
עיני יצא לשביתה כי יש בחירות בהסתדרות במאי. בעיית עובדי הקבלן בישראל היא חשובה עד מאד, אולם ההסכם שחתמה ההסתדרות לא נותן מענה אלה לשבריר מעובדי הקבלן. המתווה שהושג קובע, שרק עובדי קבלן המועסקים במשרה מלאה ובכזו לפחות שנה-שנתיים, יקלטו כעובדי המעסיק בפועל. האחרים יזכו ל"השוואת תנאים".
בכל השנים בהן ייצגתי מאות עובדי קבלן בפני בתי הדין לעבודה, מעולם לא נתקלתי בעובד קבלן במשרה מלאה. אומרים לי שיש כאלה, קצת בבתי החולים ובמקומות מוסדרים אחרים, אך לא מדובר ביותר מכמה מאות עובדים, בקרב למעלה משלוש מאות אלף.
הפתרון ודאי אינו בדרכו של עיני, אך אם נהיה ריאליים, הוא גם לא בדרישה מיידית לביטול כל ההעסקה באמצעות קבלני שירותים. זה לא יקרה. האוצר לא יאפשר לקלוט אלפים לשירות המדינה, והמעסיקים הפרטיים יעדיפו לפטר עובדים כל כמה חודשים, כדי שלא יאלצו לקלוט אותם להעסקה ישירה.
אחת הבעיות הקשות ביותר של העסקה קבלנית היא ההשפלה, חוסר הבטחון והתלישות שהיא יוצרת כלפי העובד – אשר אינו יודע מחודש לחודש מה תהיה הכנסתו ואין לו כל סיכוי להתקדם לתפקיד אחר, או לשפר את שכרו במשך השנים. השליטה המוחלטת בחייו של אדם עובד, של קבלן, שרואה בעובדיו אך אמצעי למקסום רווחים, בלא כל ערך מוסף – היא חלק מרכזי בדרך העסקה פוגענית זו. תנאי ההעסקה הם פועל יוצא של האפשרות להחליף עובדים שמתלוננים, או עומדים על זכויותיהם וחששם הגדול מפני פיטורים והשארות חסרי כל.
גם אם יוסיפו מאות פקחים לתמ"ת – לא ניתן יהיה לשנות את התפיסה ואת הניצול ואת ההשפלה. ולא יוסיפו.
על כן, נראה לי, שלאור הנכונות לכאורה של האוצר לשפר את תנאי עובדי הקבלן, צריך להציע גישה חדשה, בכל מקום שמתעקשים על מיקור חוץ, שיעשו זאת בדרך של התקשרות עם התארגנויות של עובדים – קואופרטיבים, אשר חבריהם הם נותני השירותים ומקבלי ההחלטות. זה מצריך שינוי מדיניות המכרזים, באופן שינתן יתרון בהתקשרות למתן שירותים עם קואופרטיבים של עובדים, על פני התקשרות עם קבלני שירותים. קואופרטיבים של עובדים יזכו בעדיפות, קרי, יזכו במכרז גם אם הצעתם תהיה גבוהה יותר, למשל, ב- 15% מאשר קבלני שירותים. יש כמובן להבטיח שמדובר בקואופרטיב במהות ולא רק ברישום, כלומר לקבוע אחוזי מקסימום (קטנים, רק לשם מילוי מקום) להעסקת עובדים שכירים על-ידי הקואופרטיב וכך להבטיח כי רוב רובם של העובדים יהיו חברים ולכן אחראים ומעורבים בקבלת ההחלטות, קביעת תנאיהם ושמירתם.
מעורבות כלכלית, דמוקרטית ולקיחת אחריות, היא אינטרס של מדינת ישראל. מבחינת העובדים הללו זה יכול להיות מהפכה באורחות חייהם.
האו"ם כבר הכיר בכך, שקואופרטיבים הם הכלים הטובים ביותר לשם מלחמה בעוני וצמצום פערים. הגיע הזמן שנציע כלי זה לישראל – ובמקום לשחק בבחירות ובבני אדם, נקים התארגנויות שוויוניות, דמוקרטיות, שמביאות לקידום כלכלי אמיתי של השכבות החלשות.
הכותבת היא עו"ד המתמחה בזכויות אדם ועוסקת במחקר, קידום ופיתוח של קואופרטיבים.
תגיות: ההסתדרות-הכללית-החדשה, העסקה לא ישירה, העסקה-ישירה, יפעת-סולל, מיקור-חוץ, משרד-האוצר, משרד-התעשיה-המסחר-והתעסוקה, עופר-עיני, פקחי עבודה, קואופרטיבים
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
13 בפברואר, 2012 בשעה 11:12
והעדפה של קואופרטיבים על-פני חברות קבלן היא כן ריאלית במצב הפוליטי הנוכחי?
13 בפברואר, 2012 בשעה 23:59
ההצעה יפה, אך מנוגדת לערכי האידיאולוגיה ההגמונית. הרי מדובר בהגמוניה ניאו ליברלית הנאבקת בעובדים כדי לקיים את ערכיה. ההתעקשות על שעון הנוכחות ועל העסקה במיקור חוץ הם סמלי הערכים הללו. הכלי ליישום הם המכרזים. האם ישתמשו במכרזים לצורך העדפת קואופרטיבים, שהם צורת התארגנות עובדים המנוגדת לערכים ניאו ליברליים?
14 בפברואר, 2012 בשעה 0:31
הסיכוי ששר ניאוליברל בהשקפותיו כמו ליברמן יישם הצעה כזו במשרדו הוא אפס.
אבל בהחלט ייתכן מצב שבו שר אינו ניאוליברל בהשקפותיו (מאוד בלט בממשלת אולמרט, אבל ניתן גם להגיד זאת על כחלון בממשלת ביבי למשל) והוא מנסה לפעול ככל הניתן במסגרת שמתאפשרת לו.
השר לא יכול להגדיל את תקן עובדי המדינה במשרדו בכמה מאות, כי זה בחיים לא יעבור את אישורה של ההגמוניה היושבת במשרד האוצר.
השאלה היא מה החופש שלו לפעול בתוך המגבלות שמחייבות אותו להמשיך עם מדיניות מיקור החוץ. בהנחה שההצעה של יפעת אפשרית, זה בוודאי עדיף על המצב הנוכחי.
18 בפברואר, 2012 בשעה 8:52
זו הצעה אוטופית. הסיבה שהמעסיקים בוחרים במיקור חוץ היא חיסכון בעלויות ובריחה מאחריות. אין שום יתרון לקואופרטיב מבחינת המעסיק ומאחר והמעסיק הוא הממשלה, הוא גם לא ימהר לחוקק תקנות וצווים נגד עצמו.
מצד שני, העובדים הם עובדי קבלן ולא מחוייבים למגבלות שחלות על עובדי המדינה. אני, למשל, כחקלאי בגליל, אשמח להעסיק עובדי קבלן ממשרד החקלאות, כדי לשמור על יחסים ""טובים"" עם המשרד. אשמח לשלם 200 ש"ח לשעה ללא שעון נוכחות ל"עבודה" פרטית כזו. (עד שיצאו המגבלות, העסקנו כך את עובדי המדינה עצמם).
מוזר בעיניי שהממשלה לא חוששת מסיאוב המערכות, שבגללו הוכנסו המגבלות האלו מלכתחילה.
18 בפברואר, 2012 בשעה 9:44
באנו משם
הקואופרציה הישראלית היתה אחת המתקדמות בעולם.
הכרסום החל די מוקדם כשבחלק מהקואופרטיבים היו הנהלות מושחתות.
מאוחר יותר היו מאבקי הכוח בין הממשלה להסתדרות (עוד טרם המהפך ב-77) ועם בוא הליכוד לשלטון היתה ההדרדרות כמעט סופנית.
עד שבשנות השמונים "גילינו את האור" במונדרגון. מאז נוסעות לשם משלחות ללמוד את מה ששכחנו.
הלואי…
18 בפברואר, 2012 בשעה 10:43
שורש העניין
חוסר היכולת להפנים את ערך השוויון.
הצורך להוכיח תמיד שאני "שוה" יותר מהאחרים ולכן יכול לעולל לכולם כעולה על רוחי (אם אני שייך לעילית העושר, או הכוח הפוליטי). כיוצא בזה התשליל של הנ"ל בהכרה שאלה כללי המשחק וש"אין-מה-לעשות".
קואופרציה (= שיתוף פעולה) אמיתית תיתכן רק בין שוים או בין משלימים שווי ערך.
לחזון הקואופרציה (ע"ע קדיש לוז) דרוש שינוי תרבותי, האם עלינו על המסלול אליו בקיץ האחרון?
נראה בקיץ הבא.