הדרת נשים: לא רק מאבק דתי-חילוני

מרבית הציבור החילוני רואה במאבק נגד הדרת נשים חלק מהמאבק בכפייה הדתית, אולם ההדרה מתרחשת בזירות רבות ובצורות מגוונות

מאת: גלית דשא*

אני משערת שאני לא היחידה שנחרדה מתמונתו של הילד החרדי הקטן שעמד בהפגנה בשבת, עונד טלאי צהוב ומרים ידיים, משל היה חיקוי לתמונה המפורסמת של ילד יהודי בשואה, העומד ומרים ידיים ככל הנראה אל מול קנה של רובה המכוון אליו.

הזעזוע הראשוני שעובר בנו, מעבר לזילות השואה, היא המחשבה על הילד הזה, שנקלע שלא מבחירתו, ללא הבנתו לחיקוי המחריד והעלוב הזה.

המחשבה השנייה שלי חזרה אל הילד המקורי שבתמונה המקורית. זה שעמד במעיל דק, והרים ידיים, לא אל מול לוע המצלמה שכיוון לעברו עיתונאי או אולי אבא שלו? אלא אל מול לוע של רובה. זה שעמד שם ללא אבא ואמא שיצילו אותו וייקחו אותו הביתה כשיסתיים מופע האימים הזה.

חשבתי על הפחד הנורא שאחז בו באותו רגע, פחד המוות. וחזרתי לילד החרדי בירושלים, ולמעיל החדש והחם שעטף אותו. למפלצתיות והאלימות שמגדירה את ההחלטה להשוות בינו, עומד מלווה בוודאי באביו או במבוגר אחר שדואג לו, בהפגנת כוח שאין בינה לבין האירוע המקורי דבר וחצי דבר.

הכעס, שמלווה אותי כבר חודשים אחדים גאה שוב. כעסתי על הנכונות להקריב כל זיכרון, כל עיקרון, כל מידה של כבוד לזולת בשם מה? נורמות וכללים שונים? עקרונות מוסר? או אולי בשם הזעם על עצם ההחלטה של ציבור חילוני להטיל דופי ולהעביר ביקורת על נורמות וכללים שאין בינם לבין מוסר דבר וחצי דבר.

יתכן כי הגל העכור של אירועי סילוק נשים באלימות מהמרחב הציבורי בחודשים האחרונים הוא תופעת נגד לנוכחותנו המסיבית במחאת הקיץ. אולי זה סימן לכך שעומדת להתרגש עלינו שנת בחירות. אולי סתם עוד גאות קטנה של אירועים שהינם חלק מהעליות והמורדות המאפיינות חברה פטריארכאלית המדירה ומסלקת נשים כל העת, בתחומים רבים ובקהילות רבות.

מה שבטוח, הוא משקף את העובדה שאנחנו עדיין נתפסות כאורחות במרחב הציבורי, ואורחות, זמנן קצוב ולאחריו הן מתבקשות לעזוב. אחרת, איך תסבירו את העובדה שבהפגנה של 3,000 איש בבית שמש כנגד הדרת נשים לא עלה על דעת איש שמן הראוי שהכלי המרכזי שישמש כנגד סתימת פיות וסילוק נשים יהיה רצף של נשים דוברות? לא אחת, לא נציגת האימהות, אלא נשים בלבד!!

האם המאבק שמנהלים היום חילונים נגד אירועי סילוק נשים הוא מאבק לשוויון מגדרי? לחיסול הפטריארכיה? או שמא זה מאבק, ככל אותם מאבקים על דרך חיים של חילוניות מול חרדיות? מאבק שאינו שונה מפתיחת כבישים וחנויות בשבת, ממאבק על הזכות לבחירה חופשית ומאבק על חילוניות כתרבות ואורח חיים. רק שהפעם מדובר בנשים?

אז מה ההבדל? ההבדל הוא שסילוק נשים מהמרחב הציבורי אינו מאפיין של כפיה דתית בלבד. הוא אולי מקבל ביטויים גלויים ופיזיים אך הוא נע על רצף שבקצהו האחד הדרישה מנשים לכסות את עצמן לבל יהוו כלי לאובדן שליטה של גברים על יצריהם, ובקצהו השני של אותו רצף, הציפייה מנשים לחשוף את עצמן כדי לשמש אובייקט למימוש היצר המיני של גברים. מכוסה או חשופה, אנו משמשות כלי מדידה ליכולתם של גברים לשלוט בעצמם, וכליא ברק למקרים בהם חוסר שליטה משמש תירוץ לאלימות כלפינו.

לשימוש בנשים כחפץ יש מגוון רחב של ביטויים. לעיתים הם גלויים וקל להתמודד איתם, כמו השימוש הנלוז שנעשה באותו ילד החרדי ובתמונת הילד בשואה. לעיתים קרובות מאד, הם מסתתרים תחת דוחות גנוזים על שוויון בצה"ל, תחת מכסות לנשים במפלגות ותפקידים ציבוריים ותחת הפגנות שמטרתן אינה להפוך אותנו לשוות אלא להשתמש בנו שוב- ככלי לקידום מטרות אחרות.

תמונת הילד החרדי הזה היא בהחלט מופע קיצוני של חוסר טעם, ושל הורות גרועה ואולי אף מסוכנת, ושל התנהגות של ציבור שאינו יודע גבולות עת פורצים מבחינתו את הגבולות שלו, אבל היא גם תמונה המשקפת רק תרבות אחת שסילוק נשים היא חלק מהותי ממאפייניה. ובישראל היום, יש כל כך הרבה תרבויות כאלה.

הכותבת היא מנכ"ל שדולת הנשים בישראל