חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

'אנחנו' ושלי יחימוביץ' – לקראת פרק ציוני-סוציאליסטי חדש-ישן

נושאים דעות, פוליטי ב 11.12.11 6:05

אדם רז ואודי מנור, התומכים בח"כ שלי יחימוביץ', דנים בפרק הסוציאליסטי-ציוני ישן חדש שלה. אנו מביאים פה את תחילת המאמר. ניתן גם להוריד את כולו. זהו המאמר השלישי בסדרה. למאמר קודם

'אנחנו' ושלי יחימוביץ' – לקראת פרק ציוני-סוציאליסטי חדש-ישן

 

מאת אודי מנור ואדם רז, חברי מפלגת העבודה ותומכי יחימוביץ'

 

הקדמה:  זהו מאמר שלישי בסדרת מאמרים שהתהוותה מתוך דיונים שונים על עתידה ודרכה של התנועה והמפלגה. במאמר הראשון, שפורסם לפני כשמונה חודשים – 'עמיר פרץ-סיפורה הפוליטי של חברתיות סוציאליסטית מדומה' טענו שדרכו של עמיר פרץ התעטפה באידיאולוגיה סוציאל דמוקרטית, אולם בפועל כיוונה וחתרה למקום שונה בתכלית. במאמר שני, שפורסם לפני מספר חודשים, 'עיין ערך עיני: או עוד פרק בפוליטיקה ולא ברטוריקה סוציאליסטית', הסברנו בעיקר מהי 'ברית היצרנים'. בין השאר טענו שעופר עיני מחזיר היום את ההסתדרות למקומה כמתווה כיוון ודרך וזאת תוך שיתוף פעולה עם הגורמים המתקדמים במשק ובפוליטיקה הישראלית. מתוך אותו הגיון יתמקד המאמר הנוכחי בתפיסותיה ובמעשיה של יו"ר מפלגת העבודה הנוכחית, שלי יחימוביץ', שמיד עם בחירתה, החלה לספוג ביקורת שנשענה על הגיון מהופך, זה הרואה בעופר עיני תקלה ובפרץ את הציר להתהוותה של סוציאל-דמוקרטיה בישראל. מטרת המאמר היא לשוב ולהסביר מדוע הגיון זה מוטעה, מטעה ואף מזיק לעניין בשמו הוא מדבר.

 

ראשית יש לומר, כי בשונה מפרץ, יחימוביץ' עודנה 'צעירה' בזירה הפוליטית. בעוד שסיפורו הפוליטי המרשים של פרץ מצדיק ביוגרפיה בת 300 עמודים, הנה זה של יחימוביץ' מצדיקה לכל היותר חוברת דקה. עם זאת, בחמש השנים ומחצה שהיא בפוליטיקה, עוררה יחימוביץ' מהומה בכל תחום בו עסקה. אם לשפוט על פי 'גוגל', הקלדת שמה במנוע החיפוש תיתן 921,000 תוצאות, פי עשר מכפי שתיתן הקלדת שמו של ותיק המפלגה ואיש עתיר מעשים כמו פואד בן אליעזר.

 

ולא בכדי המספרים של 'גוגל' מספרים את סיפור הפיכתה של יחימוביץ' לגורם ממשי בפוליטיקה הישראלית. כותרת המשנה של ספרה 'אנחנו' – 'על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל' – כוללת את התחומים המעסיקים אותה. כמעט כל פעולה שעשתה יחימוביץ' הזניקה לעברה מתנגדים מימין ומשמאל. מי שקורא את הספר תוך שהוא לוקח בחשבון את מה שהספיקה לעשות מאז 2006, יודע שכשיחימוביץ' אומרת 'כלכלה', היא מתכוונת לסוציאל-דמוקרטיה קיינסיאנית; כשהיא אומרת 'חברה' היא מתכוונת לסולידריות ומדיניות רווחה; כשהיא אומרת 'מוסר' היא מתכוונת לכל מה שנגזר מעקרון 'שוויון ערך האדם'; וכשהיא כותבת את המלה 'לאומיות', היא מתכוונת לציונות המתונה והאחראית, זו שהנחתה את בניית הישוב והמדינה לפחות עד 1977.

לא במקרה ראה ספרה אור בזמן הזה. ואם מקריות היתה כאן, היא מבורכת. שכן יחימוביץ' הקפידה במהלך כל מערכת הבחירות לראשות המפלגה להתמקד בסוגיה הכלכלית-פוליטית, תוך שהיא משגרת לשיח הציבורי אותו היא מכירה כל כך טוב מימיה כאחת מהמחוללות המרכזיות שלו, ביטויי זלזול בתהליך המדיני, ביטויים שמשכו כנגדה ביקורת רבה. מילא היא לא הכריזה בראש חוצות על הנוסחה שהפכה לקונצנזוס בליכוד אפילו – 'שתי מדינות לשני עמים'. באותו ראיון מפורסם ב'הארץ', שהצית מהומה תקשורתית ימים לפני הפריימריז, היא לא רק העזה שלא להשתלח באופן אוטומטי  במתנחלים (כפי שמתבקש מעיתון ביקורתי ונאור), אלא אף הציעה לחשוב שאולי לא הם המכשול לשלום. ספרה ראה אור בזמן הנכון, כי בעוד שבשמאל של פרץ מגנים אותה על 'כניעתה להגיון הניאו ליברלי', בשמאל של 'הארץ' היא מגונה על כך שהיא 'ימנית-חברתית' ר"ל. 'לא סוציאליסטית ולא דמוקרטית' כינה אותה עקיבא אלדר. עיון שיטתי בספרה השיטתי אמור לתת מענה מסודר על כל הסוגיות הללו, וזו כוונתנו בדברים שלהלן.

נדגיש כי אין לנו כוונה לשוב ולהסביר מדוע 'סוציאל-דמוקרטיה' היא הדרך הנכונה. מטרת המאמר הזה כקודמיו שעסקו בפרץ ובעיני, היא לתרום לוויכוח הפנים-מפלגתי, שמסיבות שונות, מתנהל בעיקר באינטרנט, דבר המעלה את המחשבה שמא אולי הגיע הזמן להקים מחדש בתוך מפלגת העבודה זירה לדיונים תיאורטיים ופוליטיים.

הוויכוח בתוך המחנה הסוציאל דמוקרטי הוא לא (או לכל הפחות לא רק) וויכוח על משאבים, תפקידים, 'כסאות' וכיוצא מזה, אלא וויכוח רעיוני ותיק המלווה את הסוציאליזם מראשיתו. אולם מכיוון שהפוליטיקה היא תחום של הגשמת אידיאות וערכים, המחלוקת איננה על 'טקסט' או סתם פלפולים אידיאולוגיים. לפיכך, המחלוקת הרעיונית, כצפוי, מתגלה גם בשדה של העשייה הפוליטית. יש הטוענים שבמפלגת העבודה הריבנות הפנימית (מלשון ריב) היא חלק מהDNA  של המפלגה – כמעין מציאות פוליטית שאיננה קשורה בנפשות הפועלות ובמחלוקות על מדיניות כזאת או אחרת. למיטב הבנתנו מדובר במחלוקות של ממש. לא רק שהן היו חלק מהחיים הפוליטיים של תנועת העבודה מראשיתה, הן הכרחיות באשר הסוציאליזם-הלאומי או הלאומיות-הסוציאליסטית עומדת על קו פרשת-מים כפול ומכופל: גם ביחס לגורמים לאומיים שאינם סוציאליסטים וגם ביחס לסוציאליסטים המגנים את הלאומיות; וגם ביחס ללאומיים-ציוניים דתיים המנסים להעמיד את הציונות מתחת למה שהם מכנים 'יהדות' אליה הם מתייחסים כאל מונופול, וגם ביחס לחילוניים-לאומיים הרואים ביהדות סרך עודף מזיק בשל האנטי-דמוקרטיזם האימננטי הכרוך בו כביכול. לכן, לא מדובר ב'ריבנות' פתולוגית אלא בוויכוח היסטורי שממשיך בימינו, ממש ברגעים אלו, על דרכה של המפלגה.

אין בכוונתו לטעון שאת המחלוקת העכשווית במפלגה יש לראות כהמשך ישיר למחלוקת המיתולוגית בין יצחק רבין לשמעון פרס, אך אי אפשר להתעלם מהמחלוקת ההיסטורית הזו, בכלל ובפרט שממשיכי דרכו של נשיאנו הנוכחי עדיין פעילים בזירה הפוליטית והתקשורתית, ובאופן לא מפתיע במחוזות האנטי-ציוניים שלה. די אם נזכיר את אברום בורג איש 'השמיניה', או את גדעון לוי מי שהיה עוזרו האישי של פרס. והרי חלק משמעותי מהביקורת על יחימוביץ' מגיע מהצד הזה של הזירה. מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שרבים ממתנגדיה כיום, תמכו היסטורית דווקא בדרכו המדינית והחברתית של רבין. על רקע ההבנה שמפלגת העבודה נדונה למחלוקות מהותיות, ועל רקע העימותים הקשים בין רבין לפרס, ועל רקע העובדה ששני אישים אלו הקימו להם יורשים כאלו ואחרים, ראוי לברר על מה המחלוקת.

 

 לפני שנפתח בברור זה, נדגיש שוב כי מטרתו היא לחולל דיון פנימי. איננו דנים כאן בדרכה של יחימוביץ' כעדיפה על זו של ציפי לבני או של ראש הממשלה נתניהו. הסיבה הראשית לכך שככל הנראה עד לבחירות יש עוד זמן רב, וכי על מנת שהמפלגה תהיה מאוחדת יחסית לקראתן, יש להשקיע מאמץ בדיון פנימי. כפי שנראה להלן, לא מפתיע שההתנגדות לדרכה של יחימוביץ' בתוך המחנה הסוציאל דמוקרטי איננה רק ברובד אחד של פעילותה. המתנגדים להליכתה המשותפת (כלומר ל'התרפסותה' כהגדרתם) עם סיעת 'עוגנים' בראשות עופר עיני, יוצאים גם כנגד תפיסותיה המדיניות; כנגד הקואליציות האד-הוקיות שהיא יצרה עם אישים שונים מהמרכז והימין הפוליטי (גדעון סער, ירון זליכה ונוספים); כנגד יחסה 'הימני' למפעל ההתנחלויות; ועוד. במלים אחרות ברצוננו להראות כי יש כאן מחלוקת כוללת בין תפיסות עולם והשקפות על מהות הפוליטיקה הסוציאליסטית בכלל ובתוך כך על דרכה של מפלגת העבודה.

 

לאומיות וציונות – האם יחימוביץ' היא 'ימין'? או: מהי ציונות סוציאליסטית, מדוע רצוי שציונות תהיה סוציאליסטית? ולכן מדוע לא פלא שעיתון 'הארץ' מתנכל לה?

ניתן להוריד את כל המאמר: 'אנחנו' ושלי יחימוביץ' – לקראת פרק ציוני-סוציאליסטי חדש-ישן

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , , ,

2 תגובות

  1. הפרולטר - הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה :

    שבים ונופלים

    שבים ונופלים אתם למלכודת הקלאסית של מנהיגי מפלגת העבודה לדורותיהם (לפחות בשלושים שנה האחרונות), כשאתם שואלים את השאלה: האם לנו או לצרינו?

    אין שום הגיון בכריכת ההתנגדות למהלך של יחימוביץ' בהמלכת מקורב שלה (עופר עייני – שמן הסתם הייתה מנצח בקלות כל התמודדות כזו … וכאן ניכר חוסר הניסיון הפוליטי של שלי שפחדה מהתמודדות … שהיא תמיד דבר בריא בארגונים פוליטיים) וזאת באופן ושיטה שהייתה מראשי המתנגדים לה בתקופת ברק ובין תמיכה או אי תמיכה בסוציאל דמוקרטיה, גישתה המדינית, עמיר פרץ וכו' וכו' …

    אתם נופלים פה למלכודת של אשת תקשורת מומלחת שהתגובה הראשונה שלה לקולות שדרשו בחירות למועמדים להסתדרות הייתה כי חותרים תחתיה … זה הדמיון היחיד לתקופת רבין\פרס.

    וזהו בדיוק שורש הבעיה של ראשי מפלגת העבודה בדור האחרון (לא רק הגברת) – חוסר היכולת להטמיע ולהבין שייחודה ויתרונה של מפלגה זו בדיון הער, המתמשך ולעיתים הסוער אך תמיד האידאולוגי שמאפשר במה להתבטאות לזרמים שונים וגוונים רבים ובכך מהווה בסיס ייחודי למפלגת שלטון אמיתית המסוגלת לייצג מגזרים רבים באוכולוסייה תחת קורת גג אחד.

    הבעיה עם אנשים כמו יחימוביץ', היא בדיוק הקשיחות הרעיונית המתקשה לקבל דעה אחרת בתוך גוף אורגני ונושם … במפלגת העבודה תמיד היו חברים ממפ"ם ואחדות העבודה בעת ובעונה האחת וזה לא מנע ממנה להצליח.

    רק מנהיג שיבין זאת, יצליח להרים מחדש את המפלגה לגבהים שכולנו היינו רוצים לראות אותה בהם (ואין האמור מפרש כי דווקא פרץ הוא כזה …).

    בעניין הדיון הרעיוני – הרי שהבמה הרעיונית מהווה בדיוק מקום לדיון כזה (ברמת הצלחה משתנה) … לפני כשנתיים אף יזמנו כינוס בבית המפלגה בשכונת התקווה שנכחו בו עשרות אנשים. לצערנו לא היה המשך למפגש ונשמח ליזום פעילות מחודשת כזו (בסיוע של אחרים).

  2. מיכאל לינדנבאום :

    הדיון מתעלם ממארת ההפרטה

    אני בהחלט בדיעה שהבעיה הבסיסית היא ה"קפיטליזם" של פיננסיירים וטייקונים חסרי רסן.
    לצערי אין כמעט אף מלה על הסיבה לכל ההפקרות הכלכלית הזאת.
    והיא:

    סרטן ההפרטה המשתולל מאז 1977-1985 ועד היום,או במילים אחרות המשטר הניאו-ליברלי של הימין הלכודי+האגף הניאו-ליברלי של מפלגת העבודה אשר שלי מעולם לא היתה חלק ממנו,להיפך.
    למען הסר ספק,אני תומך ומאמין בדרכה של שלי.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.