חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הדמוקרטיה אכן בסכנה

נושאים דעות, פוליטי ב 27.11.11 5:31

מצב כלכלי גרוע, אבטלה ועוני אינם מביאים באופן אוטומטי לביטול הדמוקרטיה או אף לסיכונה. הדמוקרטיה הפוליטית, גם אם היא ליברלית ועד כמה שתהיה חלקית ופגומה בגלל כוחו של ההון, היא בכל זאת תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, למאבק למען צדק חברתי.  שוחרי הצדק החברתי צריכים להתייצב למאבק על הדמוקרטיה כפי שהתייצבו במחאה של הקיץ האחרון
מאת: אורי יזהר


כבר שנים שהדמוקרטיה בסכנה

הזועקים היום חמס על הסכנה, הם אותם אלה שנתנו ידם לקיום שלטון המכרסם בדמוקרטיה. הדמוקרטיה היא גם הגנה על זכויות היסוד החברתיות כלכליות, ועל זכויות אלה צריך להיאבק מאת: ק. טוכולסקי

לקריאה נוספת

הדמוקרטיה בסכנה, כתב ק. טוכולסקי ב“עבודה שחורה”, כי "אליטות ההון של החברה הישראלית ובני חסותם בפוליטיקה בתקשורת ובבתי המשפט החליטו להפר את האיזונים והבלמים של החברה והכלכלה בישראל, ולהכריז מלחמה על מדינת הרווחה". לאורך כל המאמר של טוכולסקי חוזרת התזה שהגורם העיקרי לסכנה הנשקפת לדמוקרטיה נובעת מהגירסה הניאו ליברלית של הקפיטליזם שהשתלטה על ישראל ומונעת מהעובדים והאזרחים את זכויותיהם החברתיות הבסיסיות. לא קשה למצוא בדברים גם נימה של שמחה לאידם של אותם "צפונים" שקיבלו בברכה את הנאו ליברליזם הזה. ועכשיו הם אוכלים אותה בגדול ומגיע להם. אני בטוח שלא, אבל מהמאמר מסתמנת גישה של קלות ראש מצד טוכולסקי כלפי הסכנות הקיימות לדמוקרטיה הישראלית.

טוכולסקי הוא ידען גדול בתחומים רבים, אבל הפעם נראה לי שהוא חוטא בפשטנות יתר. אקדים ואמר כי אני מניח שהוא יודע – על בסיס מה שכתבתי והוא קרא, ועל בסיס היכרותנו האישית – שאינני מתומכי הקפיטליזם החזירי שהשתלט עלינו וכי מדינת הרווחה הסקנדינבית היא המודל המועדף על ידי, כמו על ידו, לארגון הכלכלה והחברה בישראל. אבל הסכנה לדמוקרטיה נובעת לא רק מהפקעת זכויות חברתיות בסיסיות, אלא גם מיצרי שלטון בלתי מרוסנים של קבוצות שהמאפיין אותן הוא לאומנות תוקפנית ו/או דתיות מיליטנטית. משהו מזה אנחנו רואים היום בישראל.

יש קשר בין מצב כלכלי וחברתי לבין מצב הדמוקרטיה, אבל הוא אינו ישיר אלא עקיף. ההיסטוריה מראה לנו כי מצב כלכלי גרוע, אבטלה ועוני אינם מביאים באופן אוטומטי לביטול הדמוקרטיה או אף לסיכונה. המשבר של 1929 – 1933 היכה בעצמה רבה את כל מדינות המערב. אבל שתי מדינות, לפחות, הגיבו באופן קוטבי למציאות זו: גרמניה וארצות הברית. בגרמניה עלה היטלר לשלטון בתחילת 1933 ובארה"ב, ממש באותה תקופה עלה רוזוולט לשלטון. ואי אפשר לומר שהמשבר בארה"ב היה פחות חמור מאשר בגרמניה. עשרות מיליונים של עובדים אמריקנים היו מובטלים ורעבו ללחם בפועל. אז מדוע התגובה בארה"ב הייתה במסגרת הדמוקרטיה ואילו בגרמניה עלה דיקטטור לשלטון? כי בגרמניה הייתה בעיה נוספת באותה תקופה – חוסר יציבות פוליטית. משברים פוליטיים באו אחד אחרי השני וממשלות גרמניה התחלפו במהירות. המסורת הדמוקרטית ברפובליקת וויימאר הייתה רופפת ולכן הצביעו מיליוני גרמנים עבור שתי מפלגות אנטי דמוקרטיות, הקומוניסטית והנאצית, בתקווה שיביאו יציבות וסדר למדינה הגרמנית. בארה"ב אמנם גדלה התמיכה בכוחות אנטי דמוקרטיים בתקופת המשבר, אבל לא במידה שתסכן את הדמוקרטיה במדינה זו. הם נשארו שוליים. מסתבר שמלבד רווחה כלכלית בני האדם החיים במדינה זקוקים גם ליציבות פוליטית שמעניקה תחושה של ביטחון קיומי, והם מוכנים לתמוך במי שיבטיח זאת, גם אם הבטחתו תתברר לבסוף ככוזבת. ואכן, היטלר הביא גאות כלכלית ותחושת עצמה (פיצוי על חוזה וורסאי המשפיל) לגרמניה שלפני המלחמה ורוב העם הגרמני תמך בו ולא התגעגע יותר מדי לדמוקרטיה ולשוויון זכויות.

מצד שני, משטרים שקמו ובשורת השוויון החברתי על דגלם התנוונו לדיקטטורות שלא רק ביטלו או מנעו הקמת דמוקרטיה פרלמנטרית ומנעו חופש ביטוי והתארגנות, אלא גם יצרו מעמד חדש של ביורוקרטים ששולטים בלעדית על אמצעי הייצור, מעניקים לעצמם זכויות יתר מושחתות ומנכסים לעצמם חלק ניכר מהעושר החברתי על חשבון שאר האזרחים. הדוגמה הבולטת ביותר, כמובן, היא ברית המועצות. גם סין צועדת בדרך הזאת: אין בה דמוקרטיה ויש בה שני מעמדות עליונים: הביורוקרטיה המפלגתית המושחתת בחלקה והעשירים החדשים. העובדים, שחופש התאגדותם מוגבל או שאינו קיים, מועסקים שם בשכר נמוך המאפשר השתלטות סינית על שווקים רבים בעולם וההתעשרות גדולה של הקפיטליסטים במשטר הקומוניסטי. ומיותר לדבר על השלטון בצפון קוריאה המרעיב את עמו ומשטרים דומים אחרים.

מכאן שדמוקרטיה – בחירות חופשיות ואפשרות של החלפת השלטון, חופש ביטוי והתארגנות, זכויות אדם בלתי ניתנות להפרה ללא הליך משפטי נאות, ועוד – היא תנאי הכרחי לכינונו של צדק חברתי. שלטון טוטליטרי, גם כשמטרתו המוצהרת היא צדק ושוויון חברתיים, מביא תמיד לשחיתות ולפערים ואילו דמוקרטיה פוליטית מאפשרת מאבק למען צדק חברתי. אנגלס בזמנו ראה את זכות הבחירה הכללית, שבסוף המאה ה-19 עוד לא הייתה קיימת ברוב מדינות אירופה, כמקדמת את העובדים לקראת סוציאליזם. אז לסוציאליזם לא הגיעו, אבל לסוציאל דמוקרטיה כן, בזכות אותה זכות בחירה כללית והאפשרות הנובעת ממנה להתאגד מקצועית ופוליטית ללא הפרעת השלטון. ניצחונה של מפלגת הלייבור בבריטניה ב-1945 שהביא לכינונה של מדינת רווחה בה, התאפשר רק בזכות הדמוקרטיה הבריטית המבוססת, שאפשרה הדחת מנהיג פופולרי מאד, צ'רצ'יל, זמן קצר מאד לאחר הניצחון במלחמת העולם השנייה. ברור שלהון הגדול יש דרכים משלו להשיג את מטרותיו הכלכליות והוא משתמש בכוחו הכלכלי להשפיע על המערכת הפוליטית ועל דעת הקהל. אבל הדמוקרטיה הפוליטית, גם אם היא ליברלית ועד כמה שתהיה חלקית ופגומה בגלל כוחו של ההון, היא בכל זאת תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, למאבק למען צדק חברתי. דרושות גם מודעות חברתית ונכונות למאבק, אבל בלעדיה אי אפשר. שוחרי הצדק החברתי צריכים להתייצב למאבק על הדמוקרטיה כפי שהתייצבו במחאה של הקיץ האחרון.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , ,

3 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    בוקר טוב אורי
    א. אני קראתי עד הסוף את מאמרך, אתה כנראה לא קראת עד הסוף את שלי. אם כן קראת אז צר לי, לסוף דעתי לא ירדת.

    ב. אני לא שמח לאידם של הליברלים, אני פשוט מציין את העובדה שה"מאבק על הדמוקרטיה" הוא לא בדיוק מה שהתקשורת עושה ממנו. יש כאן מאבק בין משרתים של בעלי הון שונים על הזכות להביע את דעתם המאוד מוגבלת. אין בתקשורת הישראלית גיוון דעות ואני בעצם מבקש מהעיתונאים שיקבלו את תמיכתנו במאבקם להתחיל לייצג באמת חופש דעות. אני לא מבקש במאמרי להפסיק להלחם למען חופש הדיבור להיפך אני מבקש להאבק באמת למען חופש הדיבור והזכות לייצוג והזכות להישמע, כל הזכויות שאיש בערוצי התקשורת העיקריים בישראל לא נאבק למענם באמת. אם המאבק הנוכחי יסתיים בניצחון בשם הסיסמא שלו בלי שהדיון יתרחב בדבר הצורך של התקשורת בישראל לא רק להסתיר את המציאות ולשרת את ההון ומשטר ההפרטה אלא ליצג מגוון דעות ומציאות, אנחנו בבעיה.

    ג. דמוקרטיה היא בסיס לכל התקדמות ולסוציאליזם. כמו רבים ולא ממש טובים אתה מציב למצב הקיים את האלטרנטיבה הכבר לא קיימת (וטוב שכך)של הדיקטטורה הסובייטית. אז את העתיד לא תמיד מחפשים בעבר ובמה שכבר נכשל. הדמוקרטיה הזכות להצבעה שווה, לקחת חלק כחלק מהקולקטיב האזרחי על הליך החקיקה, על מינוי הזרוע המבצעת והמחוקקת, הזכות להשמעת דעה והזכות להגנה מפני עריצות או שרירות ושאר זכויות היסוד הליבראליות הן יסוד מהותי בכל הסדר שאני תומך בו, כל זאת בצד הזכות לקיום בכבוד, הזכות לנגישות, הזכות לחיים באושר ובעושר, הזכות להגנה מפני שרירות מעסיק ועוני, הזכות להיות מיוצג בדיון הציבורי. כל אלו גם הן זכויות יסוד בדמוקרטיה וצר לי כל עוד זכויות אלו אינן מתקיימות אין המשטר דמוקרטי גם אם הוא נושא בסממנים מסוימים של דמוקרטיה כמו הזכות לבחור ולהבחר או שלטון הרוב. דמוקרטיה היא מכלול של זכויות וללא חרות ושיוויון אין דמוקרטיה, וכאן אני דווקא פונה לעבר לדבריה של רוזה לוכסמבורג היד' חרות ללא שיוויון היא ניצול, שיוויון ללא חרות היא עריצות.

    ד. כשאתה מאשים היסטוריון בפשטנות ואז משתמש בציון עובדות היסטוריות, צפה תמיד להטחת ההאשמה בחזרה בפניך: להציב את ארצות הברית וגרמניה זו בצד זו ולטעון שההבדלים ביציבות המשטר וחוזק הדמוקרטיה בהם השפיעו על המשך הדמוקרטיה או הדיקטטורה זו פשטנות איומה. בגרמניה יכלו הס"ד והקומוניסטים להקים קואליציה עם רוב במשך רוב התקופה של 1929-1933, למעשה רק בבחירות מארס 1933 זכו הנ"ס ושותפיהם השמרנים-לאומנים ברוב מוחלט. הניכור שבין הקומוניסטים והסוציאליסטים תוצר של יחסים בעייתיים בשנים 1919-1923 ושל הכניעות ששל הקומוניסטים לתכתיבים לא רציונליים ממוסקבה לא אפשרו לשמאל לשתף פעולה ולפעול עם רוב נגד הימין. בארצות הברית השיטה הדו מפלגתית לא אפשרה לתנועות רבו ולא רק לא דמוקרטיות כמו שהיו אז בארצות הברית לעבור מהשפעה מקומית מסוימת להשפעה בבחירות הארציות והנשיאותיות. זה היה נכון גבי המפלגה הסוציאליסטית וכן לגבי המפלגות הפרוגרסיבית או הליברטיאנית במערכות בחירות שונות בארה"ב.

    לסיום, אני מאמין בסוציאליזם דמוקרטי, מעולם לא הסתרתי זאת. אני מאמין בכך שללא דמוקרטיה אין סוציאליזם ולהיפך. אני סבור שחשוב להיאבק למען הדמוקרטי אבל צריך לדרוש מהשותפים למאבק במיוחד כשאלו אינם שותפים תמימים ונקיי כפיים להראות שהם באמת דורשים דמוקרטיה.

  2. מיכאל לינדנבאום :

    נכון טוכולסקי!!

    כקרבן ההפרטה הברברית ב"פז" הוותיקה,אני יכול להעיד שכל המערכת התקשורתית ה"דמוקרטית",פעלה במרץ למען פושעי ההפרטה ,כבר בשנת 1993 ,כאשר התחילה ההפרטה-ביזה ב"פז".

    אני זוכר איך שרצתי בייאוש מעיתונאי לעיתונאי,מחבר כנסת לחבר כנסת.
    כן ,היתה וישנה ד"ר לינדה עפרוני הלוחמת ללא חת והעיתונאית הגר אנוש בזמנו.חוץ מזה ,שתיקה מוחלטת של המשת"פים ה"ליברלים".

    זכורני מאמר מערכת נבזי במיוחד של "הארץ",שהילל ושיבח את כניסת עובדי "פז" לחוזים אישיים.(רובנו הגדול פוטר שנה-שנתיים אח"כ,אבל זה כאמור היה "זניח").

    את ה"פרטים הקטנים",כגון הטירור היומ-יומי ,הפיטורים מהיום-להיום של עובדים וותיקים,העובדה שכמחצית מהעובדים כבר עברה השמדה כלכלית ופוטרה לפני החוזים האישיים,שההסתדרות שיתפה פעולה עם ממשלת רבין בהפרטה.
    כל ה"פרטים הקטנים" האלה כמובן לא זכו לאיזכור בעיתונות ה"חופשית" והמשת"פית מאד,ב"דמוקרטייה היחידה במזרח התיכון".

  3. אורי יזהר :

    לטוכולסקי
    סליחה על התגובה המאוחרת. לא הייתי בבית כמה ימים.
    הצגת על העיתונאים והשדרים כמשרתי ההון עושה להם עוול. נכון שעיתונאים סוציאל דמוקרטים כמו אבירמה גולן יש מעט, אבל רובם שייכים לשמאל המדיני ונאבקים נגד הכיבוש ובעד זכויות האזרח והאדם. עקיבא אלדר, למשל, הוא לא מרב ארלוזורוב. הוא נאבק נגד הכיבוש והנושא הכלכלי לא בתחום עניינו. רוב משרתי ההון כותבים במוספים הכלכליים והעמודים הפוליטיים מוקדשים בעיקר לנושאים מדיניים, ביטחוניים, משפטיים, פוליטיים-מפלגתיים, וכד'. אפשר לומר שאם הם לא כותבים נגד הקפיטליזם הם משרתי ההון באופן אובייקטיבי, אבל זה נראה לי קצת מוגזם. זה מזכיר לי את ההגדרה שהייתה מקובלת בברית המועצות בימי סטלין שכל מי שאינו מהלל ומשבח את השליט ואינו מגנה את אויביו האמיתיים והמדומים הוא קונטר רבולציונר, אויב העם, מרגל יפני, וכד'.
    האמירה של רוזה לוכסמבורג נכונה, אבל יש גם מצב של אי שוויון והעדר חרות, כמו בברה"מ בעבר ובמידה רבה ברוסיה של היום ובסין.
    דמוקרטיה פוליטית היא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק לסוציאליזם ולסוציאל דמוקרטיה אפקטיבית.
    לגבי גרמניה. מה שהפיל את הדמוקרטיה הוואימרית היה שילוב בין משבר כלכלי, משברים פוליטיים חוזרים ונשנים, השפלת חוזה ורסאיי, חולשת החברה האזרחית הגרמנית שעוד הייתה ספוגה בצייתנות פרוסית, והעדר מסורת דמוקרטית מבוססת.
    זה לא מקרה שהס.ד. והקמוניסטים לא יצרו קואליציה אנטי נאצית. גם הקומוניסטים היו מפלגה טוטליטרית באותה עת ולכן זה לא מפתיע שרבים מהם הצטרפו למפלגה הנאצית במהלך שנות השלושים.
    פשטנות, לדעתי, זו עשיית רדוקציהש ל כל התופעות החברתיות והפוליטיות לגורם אחד. במקרה שלנו – הכלכלי. לקיומה של דמוקרטיה נחוצים כמה תנאים הכרחיים, שצדק חברתי ורחחה הוא רק אחד מהם. נחוצה גם חברה אזרחית חזקה ומסורת דמוקרטית. היטלר חיסל את האבטלה בגרמניה והביא לשגשוג כלכלי באמצעות עבודות ציבוריות ותעשיית חימוש עצומה. הוא היה קיינסיאני שלא היה מודע לקיינסיאניותו. אני בטוח שטוכולסקי ואף אחד אחר במקומותינו לא רואה בו אידאל.
    אני מסכים עם טוכולוסקי שצדק חברתי דרוש לדמוקרטהי כי בלעדיו היא פגומה או לקויה, אבל בכל זאת דמוקרטיה.
    למיכאל,
    אנא ממך, תפסיק לשפוט כל תופעה פוליטית לאור ניסיונך האישי ותנסה להרחיב קצת את המבט.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.