צהל משמש כזירה מרכזית לדרישות ההחמרה במצוות, בעקבות ההתגייסות לצבא של בני הציונות הדתית. הדרישות לבטל שירת נשים בצבא, ולהנהיג כשרות "מהדרין", הן מקצת הביטויים לכך. על הציונות ההומניסטית להיאבק נגד תופעות כאלה כדי לשמור על אופייה ההומניסטי של הציונות
מאת: דני זמיר
מאבק על העם בצבא העם
מקומו המרכזי של צה"ל בהוויה הישראלית הוא מן המפורסמות. מבלי להיכבד ולנתח את מכלול הסיבות ההיסטוריות והסוציולוגיות שגרמו למקום זה, הרי נראה שלא ניתן לחלוק על כך שמצב דברים זה המתמשך מאז הקמת המדינה הפך את צהל לגורם חשוב ומוביל דווקא בתהליכי מוביליות חברתית במשך שנים רבות.
השירות בצבא היה כמעט המסלול היחידי עד מהפך 77 , ובמידה מרובה גם אחריו, שבמסגרתו יכול היה אדם לשנות לחלוטין את מיקומו הסוציו אקונומי. רוצה לומר: במשך עשרות שנים באופן כמעט בלעדי היה השרות בצה"ל מסלול קידום ממשי מובהק ליהודים שבאו או נולדו למשפחות שבאו מארצות האסלאם או שגדלו ביישובי העולים בפריפריה הגיאו חברתית.
המסלול הצבאי איפשר- יותר מתוך צורך ופחות מאשר מטעמים אידיאולוגיים- הזדמנות שווה ומתקנת לאנשים שנקודות הפתיחה של חייהם היו נמוכות ובלתי שוויוניות בעליל, וגם איפשר במידה מסוימת (פחותה) לדרוזים וצ'רקסים הזדמנות כזו. הבנת מקום הצבא כמאפשר מוביליות חברתית מבאר מדוע גדול שיעורם של עולים בקרב המתגייסים בעלי המוטיבציה לשירות משמעותי וקצונה עד עצם היום הזה.
באופן מנוגד ניתן גם להבין מדוע מוביליות נמוכה ומתמשכת הייתה מנת חלקם של מגזרים שהודרו משירות צבאי או משירות משמעותי מתוך נסיבות שאינן בשליטתם או מבחירתם, (כמו ערבים נשים ונטולי התאמה לשירות צבאי), או ליגזרים שהעדיפו את ההדרה הזו מסיבות אידיאולוגיות (יהודים דתיים עד מחצית שנות השמונים, חרדים).
מאפיין נוסף של מקומו המרכזי של צה"ל בחברה הישראלית וקשרי הגומלין שבינו ובינה, היה המתחים והקונפליקטים בתוכו ובין קבוצות של חיילים בו , מתחים ששיקפו את ההשתנות בחברה הישראלית במהלך שנות קיומה. דומיננטיות קבוצות המוצא של המפקדים והקצינים, אופן התפלגותם ליחידות השונות, וזהות החפש"ים ביחידות האלו קבע במידה רבה את "השיח הראוי" והמוסכם, גם אם היה בפועל נחלתו של מיעוט:- טוהר הנשק, שוויון ערך האדם, סולידריות, חתירה לשלום, דמוקרטיה ומשפט העמים היו הנרטיב המכונן בשיח הפנים צבאי עד שלהי שנות השמונים.
ההכרעה של הציונות הדתית, הן בשל ההיבט הדמוגרפי והן בשל ההבשלה הרעיונית של רבניה המובילים, שצמחו והתחנכו בישיבת מרכז הרב תחת רבנים כריזמטיים וקיצוניים בדמותם של הרב צבי יהודה קוק, ומאוחר יותר הרבנים שפירא ואליהו, גרמו לתנופת התגייסות חדורת שליחות ומוטיבציה של בני הציונות הדתית והחרדלית. עשרים שנה אחרי תחילתו של המהפך אנו חוזים במאבק סוער ומהותי בצה"ל, אולי הגורלי ביותר מאז ירה התותח של הריבונות הממלכתית על אלטלנה, במישור המהותי ערכי.
זהו מאבק המשקף את ההתמודדות המתחוללת בחברה הישראלית בין הזרם החרדלי הלאומני תומך העמדות האנטי דמוקרטיות בחברה הישראלית, המנסה להשתלט על השיח ועל המוסדות הקובעים בה, (מהליכוד דרך התקשורת ועד בהמ"ש העליון),לבין "הרוב" שמאמין בתיאוריה או בפועל בישראל כחברה דמוקרטית חילונית הומניסטית וסולידרית.
אם במרחב הפוליטי הפנים ישראלי- המאבק רחוק מהכרעה- בתוככי צה"ל התמונה עגומה. צה"ל איננו מסוגל למנוע היום מרבנים מסיתים ומדיחים להטיף את תורתם ברשות ובסמכות, וחייל צהל המתגייס היום (או חיילת) נתונים מיומם הראשון במדים להטיה אורתודוכסית- לרוב -חרד"לית – המגיעה לביטוי מובהק בענייני רוח ותרבות, שבעייתה העיקרית איננה חשיפת חיילי צה"ל ל"מורשת", אלא העמדתם תחת שטיפת מוח לאומנית שוביניסטית וחד ממדית.
מי שאמור להוביל ולעמוד בראש החזית הפנימית הזו ולאזן את פעולת הרבנות הוא חיל החינוך. למעשה, הרבנות אמורה להיות בשולי התהליך הזה, שכן חיל החינוך הוא המופקד על כך שרבבות החיילים המתגייסים מדי שנה, למה שנחשב לחוויה האולטימטיבית הישראלית בדרך לאזרחות פעילה במדינתם, יעברו תהליך שיש בו מענה לשאלות דרמטיות אילו תפיסות ערכיות מעוצבות אצל צעירים ששירתו בצה"ל, בהם, אם חיל החינוך ייכשל בתפקידו לאיזון השיח החרדלי שהם נחשפים לו מיום גיוסם- ביחס לשלטון החוק? לדמוקרטיה? לשוויון ערך האדם? ליהדות כמקור השראה תרבותי מלבב?
אלא, שלמרבה הצער נראה כי חיל החינוך הניף דגל לבן, ואין לו כל יכולת ממשית להתמודד מול השטף החרדלי הפוקד את צה"ל. אנשי ציבור, חברה וחינוך חילוניים צריכים לעמול ולהתעקש כדי שיזכו בחלק מזערי מהזמן שמוקצה לרבנים ואנשי דת אורתודוכסים כדי להגיע לשיח עם קציני וחילי צהל; חומרות ברוח האורתודוכסיה החרד"לית נוגסים כל פה בסטאטוס קוו : לא לשירת נשים, לא לכשרות שאיננה "מהדרין", לא לפינוי מאחזים לא חוקיים, לא למה שאין לו הכשר מההנהגה הרבנית חרד"לית.
אך לאחרונה התברר כי אותו חיל חינוך עצמו, שאינו מסוגל או אינו רוצה למנוע מרבנים סהרוריים והזויים לשטוח את משנתם הגזענית, הלאומנית השוביניסטית והאנטי דמוקרטית בצה"ל, מוציא פקודה ומיישם אותה באדיקות, ולפיה נדרשים קציני וקצינות חיל החינוך (וכמובן שאר מפקדיו וחייליו), ואף מוזמנים לשם כך לשיחת הבהרה ואזהרה, להימנע בכל תוקף מלהשתתף בעת חופשות סוף השבוע שלהם בהפגנות וצעדות "הצדק החברתי" ו/או בעצרת לזכר רבין" בנימוק כי מדובר בעצרות פוליטיות….
.
אליבא דחיל החינוך, לארח את הרב לבנון מטיף הסרבנות ואפליית הנשים, להביא לסדרות חינוך מתנחלים ורבנים שחלקם כלל לא שירת בצהל זה איננו מעשה פוליטי. לשמור על מאחזים בלתי חוקיים זה איננו מעשה פוליטי. להתארח בשבת בהתנחלויות זה איננו מעשה פוליטי. לצאת בלבוש אזרחי להפגנות ימין בחופשת השבת להפגנות הימין זה איננו מעשה פוליטי. מה כן נופל תחת הגדרת "מעשה פוליטי אסור?" לצאת בלבוש אזרחי בחופשות השבת להפגנות בעד צדק חברתי או בעצרת לציון יום השנה לרצח ראש הממשלה רבין….
בספרו המצוין "ממלאי הפקודות" מנתח יגאל עילם את התופעה שבה פקידים ומפקדים זוטרים מרצים את קול אדוניהם ואת רוח המפקד, ומיישמים מדיניות מרושעת בלי שיקבלו הוראות או פקודות פורמאליות בכתב. העובדה שקצין החינוך הראשי אינו עומד בפרץ מול מתקפת התרבות של הציונות החרדלית: מחד אינו מונע כניסה של רבנים מסוכנים והטיה לטובת פעילות פרו חרדלית מובהקת, ומאידך אוסר על קציניו לקחת חלק בפעילות אזרחית פרו דמוקרטית ופרו צדק חברתי לכל, מעלה על הדעת הסבר פשוט ומעציב לכך: קצין חינוך ראשי מקבל כנראה מסרים ברורים מיהו בעל הבית בצה"ל ומה רצונו.
צהל משמש כזירה מרכזית לעיצוב והשפעה על הרוח הישראלית. ניצחון גורף ומחלט של הציונות החרדלית על הציונות ההומניסטית יהווה נקודת אל חזור בעיצוב דמותה של מדינת ישראל.
המסקנה היא איפה מאבק נרחב בכמה מישורים:
– במישור האינדיבידואלי – התעקשות ללכת ליחידות שדה ולהשוות את זמן הבמה שניתן לרבנים;
– במישור המערכתי – חיזוק חיל החינוך ואיושו במי שמבין את תפקידו מול הבליץ הרבני-חרדלי, ומוכן לכך;
– והמישור העיקרי הוא חינוכי שליחותי: עידוד בני נוער, בעלי תפיסה ציונית סולידרית, לראות בשירות הצבאי יעד הגשמה במהלך השירות כמפקדים וקצינים כדי להוות גורם משמעותי בקרב על תודעה ציונית הומניסטית סולידרית.
יש לכך כמובן גם צד אופרטיבי מעשי:
– – התערבות פוליטית להגדלת הקצאת המכסות למכינות קדם צבאיות חילוניות,
– שינוי מסלול הנח"ל ע"י הורדת פרק המשימה השערורייתי,
– הגדלת אחוזי הפיקוד הנדרשים וגיוון מקומות השירות של הגרעינים,
– מאבק ציבורי מתמיד ונחרץ למניעת דריסת רגל ופתחון פה למי שמסית לסירוב, אם תפיסותיו האנטי דמוקרטיות הלאומניות והשוביניסטיות לא תתקבלנה על ידי הצבא.
מי שחושש שבגלל עמדה כזו תהיה לצה"ל בעיית גיוס כי "יש המון דתיים" אינו רואה קדימה: זהו מאבק גורלי על הריבונות ועל נשמתה של החברה הישראלית. החרדלות המוטרפת נוסח הרב לבנון היא האלטלנה של ימינו, וכניעה לה תביא אותנו אל תהום הפילוג וההתפוררות.
Tags: דמוקרטיה, ערכים בצה"ל, ציונות הומניסטית, ציונות חרד"לית
שלום דני. תודה על מאמר מעורר מחשבה. האם ראשי המכינות (שאתה נכלל בהם) מתכוונים להוציא הצהרה משותפת בעניין? הגיע הזמן שהפורום הזה יהיה רציני יותר ויוכל למכינות הדתיות וישיבות ההסדר.
הוא בתחום ההכרעות של משרד הבטחון משרד החינוך משרד ראש הממשלה וכמובן עשייה חינוכית של המכינות ותנועות הנוער שאינן זקוקות לאישור. הצהרה יותר או פחות לא תשנה. בתחום הביצוע הסיטואציה הפוליטית היא המכריעה ושם יש חידלון גמור ואפס מעשה בהיעדר כל לחץ ציבורי "מלמטה"…..0
בשעתי היה לי ויכוח קשה עם מורה שלך, חברת גרעין שלי (בלי שמות). טענתי שדרושה הכוונה פוליטית, לפחות חינוך לפוליטיקה של תלמידי ביה"ס. היא השיבה שזה לא יכול להיות חלק מהמטלות של ביה"ס.
גם קריאה ביקורתית של עיתונים – לפי מיטב ידיעתי – לא נלמדה, אז מה לנו, כי נלין.
עכשו צריך לרוץ הרבה יותר מהר ואולי נישאר במקום, זה מה שאתה מנסה לעשות.
תודה דני על מאמר חשוב, שאני כמובן יותר ממסכים עם הקול הקורא שבו. אינדיבידואליזציה הולכת וגוברת של הזרם המרכזי בחברה הישראלית וניוון ערכי הקולקטיב שבו באו לידי ביטוי בהפיכת רובו למנוון, עמום ולעתים חלול מבחינה רעיונית, ולהותרת האידיאולוגיה לשולי המפה הפוליטית ולמגזרים שלכידותם הפנימית עולה על זו של הציבור הרחב יותר. על רקע זה, מאבק לחזרה לתשתית הסולידרית שהיוותה את מקור כוחה וחיוניותה של הציונות ההיסטורית (כפי שהוגשמה על ידי הזרם המרכזי שבה, זה של תנועת העבודה), הוא קריטי עבור כל מי שאינו מוכן להסיג את הישגי המהפכה הציונית לאחור – ומחויב להמשכה כתנועת שחרור לאומית, מודרנית והומניסטית, להבדיל מהריאקציה הגלותית החותרת לקום על חורבנה.
שתי הערות קטנות:
א. כתבת שצה"ל העניק הזדמנות שווה למגויסים שונים מתוך צורך יותר מאשר מתוך אידיאולוגיה. לתפקוד המבורך הזה שמילא צבא העם כגורם מקדם שוויון וסוציאליזציה ישנה תשתית רעיונית מוצקה בממלכתיות הבן-גוריונית, שייעדה לצה"ל מקום מרכזי בכור ההיתוך, וראתה בו אתר שהמפגש שהוא יוצר בין מרכיביה השונים של חברת המהגרים הישראלית, הפועלים מתוך שיתוף לשמירת ביטחונה, יקדם את מחיקתם של הבדלי תרבות גלותיים ואת היעלמותם של פערים עדתיים, לטובת זהות ישראלית מלכדת.
מאחר שהסולידריות הלאומית הייתה (ועודנה) קשורה בחשיבה הציונית סוציאליסטית באופן בלתי ניתן להתרה לזו החברתית, כשאין הפרדה אמיתית בין השתיים משום שהן מתחייבות זו מזו, הרי שהקמתו של צבא עם במתכונתו מקדמת השוויון היא בהחלט לא רק תולדה בלתי נמנעת של הנסיבות של יישוב עברי הנאבק על קיומו, אלא מעוגנת בשורשי התפישה החברתית של תנועת העבודה.
ב. שמירה של חייל על מאחזים בלתי חוקיים אינה פעולה פוליטית, אלא מילוי פקודות במסגרת שירות חובה בצבא, המחויב ליישום מדיניות הביטחון שנקבעה על ידי הממשלה הנבחרת. למרות שאתה צודק במסקנה, אני לא בטוח שההשוואה בין מילוי פקודה (כל עוד אינה בלתי חוקית) לבין אקטיביזם פוליטי של חיילים בשירות פעיל היא נכונה. .הדרך לשינוי מדיניות עוברת במערכת הפוליטית, ולשינוי צביונו הערכי-תרבותי של צה"ל במלחמה החשובה שאתה מציע על ביתוק הקשר הגורדי שנוצר בינו לבין גורמים לא-דמוקרטיים מצד אחד, ובניסיון להשפיע על רוחו באופן אלטרנטיבי מצד שני. עצם האיסור על חיילים ליטול חלק בהפגנות או בשיח פוליטי, במידה ואינו חד צדדי דוגמת החקיקה הבזויה נגד ארגוני השמאל, מיועד במקור דווקא למניעת פוליטיזציה של הצבא ולשמירת חוסנה של הדמוקרטיה, ואני לא בטוח שהוא שגוי.
חוץ מזה, אני כמובן חותם על כל מילה…
אני יודע שהדברים הבאים אינם נעימים לאוזן – אבל: אני חושש שצה"ל כבר לא כור ההיתוך של החברה הישראלית.
החברה הישראלית עברה מהפך מאז שנות השמונים של המאה הקודמת ועד לקיץ האחרון. במסגרתו ה"ערכים המקודשים" הם כבר לא שירות בצה"ל אלא "אמרקנזציה" של הלך המחשבה קרי: להגיע,והכי מהר שאפשר, לחלום האמרקאי של התעשרות ורצוי מהירה וסיפוק יצרים כאן ועכשיו.
לתוך המערכת הזו נכנסת המערכת הצבאית שמצד אחד,כפי שצויין במאמר המצויין,היא הכרח חוקי ומצד שני,שוב כפי שציין הכותב,חלקים נרחבים יותר של החברה הישראלית נוטלים בו חלק.
התוצאה היא קיטוב בצבא בדיוק כמו שיש קיטוב בחברה הישראלית והגיוס לצה"ל ב 2011 הוא הכרח חוקי ולא אידיאל ולא אמצעי להכנס לחברה הבוגרת ולשחק את המשחק החברתי האוניברסאלי – קרי: הרכשת מקצוע ותחרות הוגנת עם שיוויון זכויות ושמירה על ערכי הדמוקרטיה והשיח החברתי.
גם הצבא עצמו שינה את דרכיו. מצבא העם הפך למקום עבודה וללשכת עבודה לבכירים שלו. נכון שזה נשמע נורא ופשטני אבל,לצערי, נורא זה כן פשטני זה לא.
לטעמי, הבעיה היא איננה הצבא עצמו אלא מיקומו בחברה הישראלית. הצבא איבד את מיקומו ככור היתוך וכמקום המהווה חלק מהליך הקבלה לחברה הישראלית הבוגרת ולכן איבד את דרכו האידאולוגית ככור היתוך.די לראות בכך שמקצוע צבאי,שבעבר נחשב כקרש קפיצה לאותו המקצוע באזרחות, היום איננו כזה וההשקעה של הצבא בחינוך איננה יוצרת פירות כשהחייל יוצא לאזרחות. די לראות בכל שהחברה הישראלית כבר איננה רואה בשירות הצבאי כיתרון במאבק על מקומות העבודה.
הפתרון איננו נעוץ בחיל החינוך. מי שעומד או יעמוד בראשו,למגינת לבי ובצער, עושה זאת קקרש מקפצה למשרה פוליטית או אבצל אחד מהטייקונים – והדוגמאות רבות ומגוונות. הפתרון נעוץ במערכת החינוך. קרי חינוך לערכים לאומיים אוניברסליים ולא לערכים ניאו ליבראליים פשטניים.
השנוי צריך לחול במערכת החינוך,החילוני והדתי כאחד. רק כך אפשר יהיה להחזיר את הצבא להיות חלק מהליך הקבלה לחברה הבוגרת בישראל – חברה שצריכה לדרוש שיוויון הזדמנויות על בסיס סוציאל דמוקראטי ולא על בסיס דת שיש לה מדינה.
כל עוד הערך המקודש הוא סיפוק היצרים כאן ועכשיו והתעשרות מהירה לא משנה על חשבון מי וכיצד – גם הצבא הוא יותר מאשר הכרח המציאות (מבחינת גיוס וגו) ומקום עבודה שמכשיר את בחיריו לעמוד בראשות המשק ו/או המתחם הפוליטי.
מה שקורה בצבא משקף את הלכי הרוח בחברה הישראלית. מה שקורה בצבא משקף את הלכי הרוח בכנסת ה-18 והלכי הרוח האלה מאוד מאוד מדאיגים.
נקודה נוספת שעברה שינוי הוא שדה הקרב: שדה הקרב בהווה הוא בשמיים של תל-אביב חיפה ירושלים באר-שבע ושאר ערי הארץ. הוא לא בגבול הצפוני או בגבול אחר. כתוצאה מכך העובדה שכל אחד מאיתנו חי פה הופכת אותו לחייל בשדה הקרב ומייתר את הצבא שדואג,וגם כאן למגינת ליבי והדוגמאות רבות,להסביר לאזרחים שעליהם להסתדר לבד בשדה הקרב החדש וכי הגנה מיטבית עולה ממון שאין המדינה מקצה אותו מטעמיה היא. ה"ה" שבמו של הצבא עיבדה את משמעותה,כבר מזמן,ומעבר לשינוי בחינוך צריך להיות שינוי בתפיסת ההגנה של הצבא כי מלחמות כדוגמת יום הכיפורים הן נחלת העבר וההסטוריה. זה לא קורה ובמקומות שכן זה קורה לאן ותוך הפקרת האזרחים בואכה אשדוד ודרומה ו/או ההתישבות ביו"ש ששם הופרטה ההגנה המרחבית. שנוי התפיסה הזה חייב לחול ומהר במיוחד כשמדברים על תקיפה עתידית האירן – תקיפת אין ברירה.
מנחם.
חברים יקרים,
צה"ל, הוא לא רק צבא להגנה על גופות הישראלים, אלא גם על מטרות חברתיות וערכים בישראל ובינהם שוויון מלא בין גברים לנשים.
מה שעושה הציונות הדתית זהו מרד איום ונורא במדינת ישראל, לא פחות מניסיון הפיכה דתית.
אהוד ברק לא מתאים לתפקד בשעה הזאת כשר ביטחון מאחר והוא כושל במאבקו בעניין זה וחבל מאוד.
חובה לומר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: מי שמתנגד לשוויון – אסור שילמד להשתמש בכלי נשק מתוחכמים כמו מטוסים, טנקים ותותחים ועדיף שגם לא יוכשר כלוחם ביחידות מיוחדות.
אם לא יהיה התעוררות ומאבק על ערכי המדינה ומטרותיה ונפסיד את הקרב הקריטי הזה, אבדנו וזו כלל לא בדיחה.
דקל-דוד עוזר,
אהוד ברק הוא אם כל חטאת בעניין הזה.
כשהיה הרמטכ"ל ה-14 של צה"ל הוא היה הראשון להנהיג את המנהג שהצבא מתנהג כעסק פרטי ולא כצבא של מדינה. ברק,כרמטכ"ל,קבע כיעדים לביצוע הקטנת הצבא והפיכתו לצבא של אנשים שיש להם יעוד מקצועי ולא צבא שיש חובת גיס. המילים אחרות לדידו של ברק,והבאים אחריו, לא חובה לגייס כל אחד במיוחד אם הוא לא מספיק חכם להפעיל את הנשק המתקדם שיש לצבא.
מכאן המדרון הוא חלקלק והרסני. מכאן צבא שלא טורח לגייס את ברי הגיוס כי הוא מתנהל כמו עסק פרטי וחושב שעולה כסף לגייס משהו שלא יכול להפעיל טנק מרכבה או F חמקן כזה או אחר או אם תרצה צוללת שישית…
ברק כשר ביטחון ממשיך את תפיסת עולמו קרי: צריך צבא קטן יעיל טכנוקרטי וחכם ולכן הצבא,תחת שרביטו, לא מתתעסק עם מי שפשוט לא רוצה להתגייס כי לא צריך יש מספיק. ולכן הצבא תחת ברק הוא עסק ולא צבא העם שיש חובה להתגייס אליו ויש חובה למקם אותו גבוהה בהירכיה החברתית.
ולכן הצבא תחת ברק מתעסק בשאלות מהותיות כמו האם יאה שמי שלא טוב לא לא ישמע קול שירה מפיה של אישה או האם יאמר יזכור עם ישראל או יזכור אלוהים…
אהוד ברק הוא הדוגמא הטובה לכך שצהל הוא קרש קפיצה לבכיריו ודוגמא מצויינת למה גנראל טוב איננו מנהל טוב.
ואם כבר מתעסקים באיש הזה: מדוע מדינת ישראל לא שומרת לו מקום באותו תא מעצר עם אזרחית אחרת ששמה ענת קם – הוא ממש לא יותר טוב ממנה… וזה כחומר למחשבה בלבד כי עוד מעט זה יעלה לי חצי מליון שקל ותא שכן לענת קם…
מנחם.
הצחקתם אותי…
אבו עלי, תמיד תענוג לקרוא תגובות מורכבות, מעמיקות, אינטליגנטיות ומנומקות לעילא כמו זו שלך. שאפו על תרומתך המעשירה לדיון.
ולמי שהיה ספק שצה"ל מנוהל כחברה עסקית…
כאשר ההכנסות של חברת סלולר מפורסמת עלולות להיפגע כי לקחו להם את הפרה החולבת שנקראת לקוח מה עושה החברה? מפטרת עובדים.
כאשר חברת תעופה מסויימת מנוהלת ברשלנות ובאי יעילות מה היא עושה? נכון, מפטרת עובדים.
כשדורשים מצה"ל להתייעל מה הוא עושה (רמז: מפטר עובדים) תראו כאן –>
http://news.walla.co.il/?w=/2689/1878592
מנחם.
על התוכן ומשמעות הקריאה המתמדת לפרק את מסלול הנח"ל אפשר להתווכח בפעם אחרת.
כתב נורדאו (על אחד העם, אבל זה פחות משנה):
"אחד-העם הוא אחד מרבני-המחאה, אבל חילוֹני. אין לנו כלום נגד זה. אין אנו יכולים לאסור עליו את ההתנגדות לציונות, כמו שאין אנו יכולים לאסור את הדבר על רבני-המחאה. אך זכאים וחייבים אנו להתנגד לכך, שיטול לעצמו את השם "ציוני". הוא ההיפך מציוני. זוהי תחבולת-עורמה כשהוא מדבר על הציונות ה"מדינית", כדי לשדל אותנו להאמין, שקיימת עוד ציונות מסתורית, משוללת כל הסבר – ציונותו שלו. המושג "מדיני" כלול במושג "ציונות". ציונות שאינה מדינית, כלומר, שאינה שואפת להקמת מולדת בשביל אותו חלק של עם-ישראל, שאינו רוצה או אינו יכול להסתגל לחיי גולה, אינה ציונות כלל; ומי שמשתמש במילה זו במשמעות אחרת מכפי שהוגדרה בתוכנית הבזלית אינו אלא מאחז עיניים."
ובהשלכה לכותרת: אין ציונות חרד"לית. הזרם החרד"לי הוא פוסט ציוני או אנטי-ציוני בדיעבד או אנטי-ציוני לכתחילה. אבל בשום הקשר אין להכשיר את הגדרתו כאיזשהו סוג של ציונות.
הטענה בעניין הציונות מעניינית אבל בעייתית. תפיסות היסוד של הזרם החרד"לי אינן מנוגדות לחלק ההגדרה דלעיל העוסק בריבונות עצמאית לאומית לעם היהודי בארץ ישראל. אם הגדרת ציונות כוללת בהכרח את המילים מדינה ראויה לפי משפט העמים, אז יש מקום לביוקרת שלך.
הערה שנייה: לא הצעתי לפרק את מסלול הנח"ל. הצעתי שנבי הגרעינים יעשו שירות צבאי מלא, יתנדבו לפיקוד וקצונה כדי לסייע במאבק על נשמתו של צה"ל, וישלקו שלרת כגרעין ביחידות נוספות חוץ מאשר גדוד 50 או קרקל. (למשל גבעתי למשל גולני). בעיניי הפקרת הזירה הצבאית על ידי גרעיני הנח"ל שהן מנהיגותן של תנועות הנוער היא אחת הטעויות ההסטוריות הדרמטיות ביותר שהביאונו עד הלום.
לאבשלום
הטענה בעניין הציונות מעניינת אבל בעייתית. תפיסות היסוד של הזרם החרד"לי אינן מנוגדות לחלק ההגדרה דלעיל העוסק בריבונות עצמאית לאומית לעם היהודי בארץ ישראל. אם הגדרת ציונות כוללת בהכרח את המילים מדינה ראויה לפי משפט העמים, אז יש מקום לביוקרת שלך.
הערה שנייה: לא הצעתי לפרק את מסלול הנח"ל. הצעתי שבני הגרעינים יעשו שירות צבאי מלא, יתנדבו לפיקוד וקצונה כדי לסייע במאבק על נשמתו של צה"ל, ושיילכו לשרת כגרעין ביחידות נוספות חוץ מאשר גדוד 50 או קרקל. (למשל גבעתי למשל גולני). בעיניי הפקרת הזירה הצבאית על ידי גרעיני הנח"ל שהן מנהיגותן של תנועות הנוער היא אחת הטעויות ההסטוריות הדרמטיות ביותר שהביאונו עד הלום.
[…] פוליטישוק הטור הפוליטי והשבוע: צה"ל – בין ציונות הומניסטית לציונות חרד"לית […]
בתור בוגר מסלול הנח"ל לא יכולתי שלא להתייחס לכמה נקודות.
1. בני הגרעינים עושים שירות צבאי מלא. אם אני לא טועה חיל החינוך הוא חלק מצה"ל.
2. ההצעה לבטל את פרק המשימה לחלוטין היא חוסר הבנה מוחלט של מהות המסלול ומהות התנועות.
3. כל זה אינו סותר שינויים מסויימים במבנה המסלול. למשל עידוד נוסף ליציאה לפיקוד וקצונה וראייה בכך שליחות תנועתית.
הגדרת הציונות, כפי שמופיעה בתוכנית באזל שאותה הזכיר נורדאו (ואותה לטעמי צריך להכיר בע"פ כל מי שמכנה את עצמו ציוני, והיעדר ההיכרות עמה אומר דרשני)היא:
"הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל המובטח במשפט הכלל" (ואם מקפידים, אז גם יש איזו תוספות שמשמעותה היא "עבור מי שאינם רוצים או אינם יכולים להיטמע במקום מושבתם"). לזרם החרד"לי יש בעיה חמורה עם מושג משפט העמים, ועם הדמוקרטיה, שהיא חלק מהותי מההגדרה של בית לאומי. תיאוקרטיה לאומנית אינה בית לעם הגר בה, אלא דיקטטורה הנכפית עליו (גם אם ע"י גורם פנימי). כל התייחסות אחרת למושגים "בית מולדת" או "משפט העמים" מעקרת את הציונות מתוכנה. בהתאם לכך, הזרם החרד"לי, כמו זרמים דומים אחרים, הוא אנטי-ציוני, אפילו אם הוא מנסה להסתתר מאחורי דגל של אולטרא ציונות. אני חושב שהסרת המסווה ה"ציוני" מעל פניו היא אחת המשימות החשובות של החינוך בישראל היום.
לגבי מסלול הנח"ל, כחבר בקבוצה שיתופית שעבר את השירות הצבאי מחוץ למסלול הנח"ל ונשאר בגרעין – אני מצטרף לדבריו של מעין. ביטול פרק המשימה ופיזור הגרעינים על פני מספר יחידות שונות משמעותו המהותית היא ביטול מסלול הנח"ל. מכל הסיפור תשאר האפשרות להתגייס עם כמה חברים לאותה היחידה, ולהתפזר תוך פרק זמן קצר למסלולי פיקוד נפרדים.
אני חושב שתנועות הנוער צריכות להשקיע יותר מחשבה בבניית אפשרות להגשמה גם בפיקוד בקבע (וראוי שגם הצבא ישקיע מחשבה כיצד יוצרים שירות בקבע שמאפשר חיי הגשמה קבוצתית-שיתופית-תנועתית), אבל ביטול מסלול הנח"ל לא יביא לכך, אלא להחלשה משמעותית של כלל אפיקי ההגשמה בחיי בוגרים.
תודה על התייחסותכם. כל נסיון לקיים דיון על הגברת האפקטיביות של הנחל בשירות הצבאי הוא אירוע חשוב, הכשלת ואי קיום דיון כזה איננו מקרי.
יזור גרעינים ביחידות שונות לא יגרום שום שוני מהאשרת כל הגרעינים בגודד אחד מבחינת מתווה השירות. כפי שביינישים (וזו למנרבה הצער ההקבלה לנחלאים) משרתים יחד בצנאים דומים מאד לגרעין ביחידות שונות ואז ההשפעה שהלם אפקטיבית פי כמה.
מעיין, שנת משימה משמעותה שכות יתר לאולכוסיה איכותית לעשות פחות צבא. מכבסת המילים אל תעזור כאן, בזמן שאזרח אידיאליסט מן המניין ממשיך לשרת כמפקד/קצין וחפ"ש שמסכנים את עצמו ונאבק על דמותו המשתנה של צה"ל, אזרחים אידיאליסטים ומוכשירם מתנועות הנוער פטורים משליש הזמן הזה. שנת המשימה חוץ מערך שיווקי היא שגיאה הסטורית שיחד עם הרוח הכללית הנושבת אצל חלק מהגרעינים לא רואה בצהל ובשירות הצבאי זירת פעולה רלבנטית בכלל, וכדאי שנדון נתוווכח ונסכים על המציאות לפני שנציע פתרונות.
לדעתי מבחינת המציאות במידה ויתבטל פרק המשימה הדבר היחיד שתשיג זה ירידה משמעותית בכמות המתגייסים ומהתגייסות לנח"ל, ירידה דרסטית במספר הממשיכים להגשמה אחרי תקופת הצבא, מעבר של רבים בנח"ל לשרת בסיירות או במודיעין. לדעתי זה יהיה "לשפוך את התינוק עם המים".
אם רוצים להתמודד בכנות עם הבעיה של מיעוט של יוצאים לקצונה מקרב מסלול הנח"ל צריך לשבת ולפתור את זה. אבל זה לא יבוא על-ידי כניסה ברגל גסה וזריקת האשמות.
בנוסף, צה"ל לא צריכה להיות הזירה היחידה שבה תנועות הבוגרים של תנועות הנוער משפיעות ויש להן תפקיד חשוב הן בשדה החינוכי, הן בתחום איגודי העובדים והן בתחום הפוליטי (ראה ערך המחאה החברתית).
בשורה התחתונה, בהסתכלות על מכלול השיקולים ביטול פרק המשימה כפשוטו יגרום לנזק לציונות ההומניסטית.
פיזור בין גדודים – רעיון שאפשר לחשוב עליו.
שינוי הזמנים של מסלול נח"ל – לא פסול מראש ומצריך מחשבה.
וכל אלה צריכים להיעשות קודם כל בדיאלוג ובשותפות עם תנועות הנוער ושנית, בכפוף להבנה שלתנועות יש זירות נוספות חוץ מהצבא למרות שאני מסכים עם כל מילה בנוגע לחשיבותו.
לפיזור הגרעינים ביחידות שונות תהיה משמעות בפגיעה נוספת ביכולת לקיים מסגרות מפגש של הגרעינים בתנועות, בהתחשב בכך שגרעין לא עומד בפני עצמו כאטום בודד, אלא הוא חלק ממעגל שכבתי של מספר גרעינים. גם כיום ישנם קשיים בעניין, ולו בגלל שגרעין כולל גם בנות שמשרתות ביחידות אחרות. אני לא מקבל את ההשוואה שלך לביני"שים. קודם כל, ביני"שים עושים במצטבר פרק צבאי קצר בכשליש מאשר בני הגרעינים בנח"ל, והמשמעותי ביותר: מחלקת ביני"שים אמורה לשמור על זהותם כפרטים. אין לה יומרות להיות חלק ממסלול הגשמה קבוצתי להמשך. לגבי פרק המשימה: מלבד העובדה שראויה לתזכורת, שהאזרח האידיאלךיסט מן המניין שלא יוצא לפרק משימה גם לא מחוייב לשנת שירות התנדבותית נוספת לפני הגיוס כמו בני הגרעינים, פרק המשימה מאפשר לחיילים לעסוק במשימות בעלות אופי אחר (אתה יכול לטעון שחינוך אינו מעניינו של הצבא), ולא פחות חשוב מכך, הוא מאפשר פרק זמן של שירות משותף לגרעין שאינו מרוכב רק מלוחמים בגדוד 50, אלא גם בלוחמים ולוחמות בקרקל, מורות חיילים ובני ובנות גרעין שמשרתים בתפקידים אחרים. במילים אחרות, הוא מאפשר לגרעין להמשיך להתקיים כגרעין, ולהכשיר את עצמו לקראת הגשמה משותפת בחיים בוגרים. אתה יכול להעלות טענה לפיה אין חשיבות ואין ערך בקיום המסגרת הגרעינית ובהגשמה קבוצתית שיתופית-בחיים בוגרים, או שערך היציאה לפיקוד בצבא גובר על הערך הזה. אבל עדיף להעלות את הטענה הזו לדיון ישיר, ולא להציע "שיפורים" במסלול הנח"ל ו"להתפלא" מדוע תנועות הנוער אינן ששות לאמץ אותן, תוך כדי פיזור רמיזות מעליבות כלפי רמת המחוייבות שלהן ו"הרוח הנושבת בגרעינים".
כור ההיתוך של האזרח במדינה
לדני שלום!
כור ההיתוך הראשוני ללא ספק היה צהל , שאליו נקלטו הרבה צעירים שלא עברו את מערכת החינוך בארץ. צהל קלט אותם, וראה את אחד התפקידים שלו יצירת כור ההיתוך של הבוגר הישראלי, ואם תרצה הציוני.
משנות ה-80-90, קליטת העולים קטנה. ורב המתגיסים, היום עברו את מערכת החינוך הישראלית:גן ילדים,בית הספר היסודי והתיכון.שם מעוצבת אישיותו הישראלית, ולכן התפקיד של "כור ההיתוך" עובר מצהל למערכת החינוך. צהל מעצב אותו כחייל ולוחם למען המדינה.
היום האוכלוסיה עוברת תהליכי שינוי דמוגרפיים מהירים, שאין צהל יכול לוותר על שום מגזר באוכלוסיה.
יש לקלוט, ולנסות להשפיע ולכוון, למרות כל הקשיים. יצירת דו שיח והתקרבות בין הקבוצות, כאשר המטרה היא אחת ,מובטחני שתושג יותר מאשר הפרדה ובידוד.
אני מאוד מבינה את חשיבותו של מסלול הנח"ל, את חשיבות שלמות הגרעין והחיים הבוגרים במסגרת תנועות הנוער. אבל כולנו יודעים שהיום מסגרת של מסלול הנח"ל איבדה את משמעותה כאשר פחות ממחצית מבוגרי המסלול ממשיכים להגשמה ולחיים בוגרים. זה הפך למסלול שהוא פשוט כיף יותר, נחמד יותר, פרוץ יותר.
הפרק הצבאי היום הפך אצל מרבית החיילים לזמן שצריך להעביר עד לפרק משימה (או שמא, פרק המסיבה) שבו הדברים הם הרבה יותר מאפשרים ופרוצים. לא בכל הגריעינים יש לפרק המשימה באמת משמעות חינוכית. יש גריעינים שעושים עבודה מבורכת בקהילה, אך לצערי לא מדובר ברוב. מרגיש לי באופן אישי שהמסלול אביד את מטרותיו. רבים המקרים שהחיילים בפרק המשימה אינם משמשים דוגמא אישית ראויה (הן כחיילים והן כאנשים) לחניכים ולתושבי הערים בהם משרתים. ואם בכך המסלול נכשל, ובהגשמה המסלול נכשל, הרי שיש לתהות על קנקנו של מסלול הנח"ל ולערוך בו שינויים וצמצום משמעותי, או לבטל את המסלול ולמצוא דרך אחרת לחזק את תנועות הנוער ובני הגרעינים.