דקל דוד-עוזר מציע לשנות את חוקת מפלגת העבודה כך שמי שנבחר מטעמה לתפקיד ועזב אותה מבלי לפרוש מתפקידו לא יוכל לשוב ולהיבחר מטעמה גם אם יחליט לחזור אליה
המרכיב המרכזי ביחסים בין נציגי ציבור לציבור, הוא מרכיב האמון. ללא אמון, לא ניתן לבסס מערכת יחסים ושלטון נורמלית, מאחר והשלטון מותנה באמון בציבור כלפיו.
לאור העובדה שבדמוקרטיה, נבחרי הציבור הם נציגים, הרי שהם חייבים בחובת נאמנות כלפי הציבור, הן כמנגנון להבטחת אמון והן כמנגנון לשימור איכות המשטר.
סעיף 8 לחוק השליחות מסדיר את החובות של שליחים ונציגים כלפי שולחיהם:
נאמנות וחובות השלוח
קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו:
- יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו;
- לא יהא שלוח של שליחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו;
- לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו;
- לא יקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמתו של השולח;
- לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר.
והרי לכם התורה כולה: חובת השקיפות, איסור על ניגוד עניינים, איסור על פעולה לטובתו האישית, איסור שוחד ו/או טובת הנאה ואיסור שימוש לרעה בכספי הציבור והכוח הציבורי שניתן לנציג הציבור הנבחר.
אדם שהפר חובת נאמנות בניגוד לעמדת שולחיו לעולם לא יוכל לרכוש אמון מחודש נוכח העובדה שהוא הוכיח שאינו מסוגל לנאמנות אלא כשהיא נוחה לו. על בסיס אדיאולוגיה של אופורטוניזם פסול אי אפשר לבנות אמון עם הציבור ואדם כזה אינו ראוי לייצג אף אחד.
הצעתי היא ברורה וחד משמעית: מי שהפר את אמון חברי המפלגה – לא יוכל לחזור ולהיבחר לייצגם בשנית. אדם שכיהן בתפקיד אליו נבחר במוסדות המפלגה על ידי חבריה ובמהלך התפקיד עזב את המפלגה ושמר את התפקיד לעצמו – לא יוכל להיבחר בשנית גם אם יבקש סליחה. אנו נסלח לו והוא רשאי להיות חבר אך לא נציג ציבור.
כוונתי היא בעיקר לפורשי קדימה והעצמאות: שמעון פרס, דליה איציק, חיים רמון, אהוד ברק, מתן וילנאי, עינת וילף, שלום שמחון ואורית נוקד.
גם אם מי מהם נשמע לכם אדם מקסים או אישה ראויה, אנשים אלו הוכיחו במעשים כי הם לא ראויים לאמון ובוודאי שמפלגה שאינה זוכה לאמון ציבורי לא יכולה להחזיר לשורותיה כנציגי ציבור אנשים חסרי נאמנות.
הצעה זו, אין מטרתה "להחזיר להם מנה אפיים" או לממש רגש של נקמה, אלא עיקרה הוא במניעת הפרות נאמנות בעתיד ובעיקר לסמן לציבור בישראל – במפלגת העבודה חוסר נאמנות לציבור אינו בא בחשבון. עסקנות הולכת הצידה כאשר מדובר בהפרת-אמון – על מעשה כזה אין מחילה ויש סנקציה ברורה.
לאור האמור, הצעתי היא לקבוע בחוקת מפלגת העבודה כי אדם אשר נבחר במוסדות המפלגה לתפקיד מסויים ובמהלך כהונתו בתפקיד עזב את המפלגה ונשאר בתפקיד, לעולם לא יוכל להתמודד לייצג את המפלגה בשום מסגרת שהיא.
Tags: אהוד-ברק, אורית-נוקד, דליה-איציק, חיים-רמון, מפלגת-העבודה, מתן-וילנאי, סיעת-העצמאות, עינת-וילף, קדימה, שלום-שמחון, שמעון-פרס
גם אם חושבים שמה שנעשה לא בסדר, לפגוע ביכולת של אנשים "לעשות תשובה" היא נוראית. מותר לאנשים לשנות את דעותיהם, חובה עליהם להיות נאמנים למה שהם מאמינים בו.
זכותם של חברי המפלגה לא להאמין להם ולא לבחור בהם, אך לקבוע קטגורית שכל מי שפרש אי פעם אסור לו לחזור נשמע לי מחוץ לכל הגיון אנושי ומתאים למשטרים אפלים.
ורק הערונת – מה אם מי שהיו פורשים היו אלה שהתכוונו לפרוש מרגע הכניסה לממשלה, גם אז היית אומר שהם לא יכולים לחזור והיית משאיר את המפלגה אך ורק בידי אהוד ברק וחבריו?
ערך התשובה הוא אחד החשובים ביהדות, אם לא החשוב בהם. ההצעה של דקל טובה, אבל לא לאסור לצמיתות, אלא לתקופה משמעותית. נניח, חמש שנים.
רשימה קצרה ולא שלמה של "פורשים" ורק ממפלגת העבודה לגלגוליה השונים:
1. סיעה ב' – 1942. ראו פירוט ושמות ב"ויקי".
2. בן-גוריון, משה דיין, שמעון פרס ורבים אחרים, רפ"י 1965. ראו פירוט ושמות ב"ויקי".
3. מי שפרשו בשעתם ל"עם אחד", עמיר פרץ וחברים נוספים.
4. מי שפרשו לאחרונה ל"קדימה", הפצעים האלה עדיין מדממים והכעסים רוחשים. אולם האם כולם שם לא ראויים?
5. מי שפרשו ל"עצמאות" הפצעים והכעסים כאן הם עוד יותר טריים, עוד יותר כואבים.
לכל אחד ואחת יש את רשימת "ברוך שפטרנו" מחד ואת רשימת "חבל שפרשו" מאידך.
בחיים הפוליטיים אין מקום להחלטה גורפת של ענישה חוקתית, בשעתו כעסנו על "חוקת ברק" שזרקנו לפח.
במפלגת העבודה יש בחירות דמוקרטיות. אם חברי המפלגה חושבים שמישהם אינם ראויים להנהגה נראה זאת בתוצאות הבחירות המקדימות.
גילוי נאות, אני חבר במפלגת העבודה
מתוך סקרנות אני שואל…
אני סבור שכל נושא המפלגות הוא דבר פסול, אבל בהתקיים מפלגות, אדם שלא מסוגל להוכיח נאמנות למי שבחרו אותו והוא מפר אמון צריך לאסור עליו לחזור ולהיבחר באותה המפלגה.
גם אם הוא מאוד נחמד וטוב ומקסים והוא יכול לפקוד 10,000 מתפקדים.
מעט קוים אדומים זה בסדר, זה מותר זה דמוקרטי.
להפוך את החיים הפוליטיים לעבודה אגב הפרת אמונים – זה לא דמוקרטי
לדעתי כל המבנה המפלגתי אינו דמוקרטי אבל בהינתן המבנה, אדם שהפר אמונים הוכיח שאינו ראוי לאמון.
אם כל מה שדרוש כדי להיות בכנסת זה להיות קומבינטור על 2,000 מתפקדים לא נגיע רחוק.
קוים אדומים – זה דמוקרטיה.
כיסא בכנסת בקומביות ובחירת נציגים חסרי נאמנות – זה לא דמוקרטי וזה מתכון לריסוק מפלגת העבודה
יצאו לי בטעות שתי תגובות זזהות. אפשר למחוק אחת
אני מניח שאתה מתכוון לתגובות 5 (אנונימית) ו-6.
אם כן, איזו מהן אתה רוצה למחוק? הן אינן זהות.
דקל, החוק שלך הופך את הנאמנות למפלגה לחשובה יותר מן הנאמנות, למשל, לאידאולוגיה המפלגתית. אם למשל, כפי שאריה כתב, הקבוצה שסירבה להיכנס לממשלת הימין הייתה פורשת, אין ספק שהפרישה במקרה הזה הייתה ביטוי של נאמנות לערכי תנועת העבודה לעומת בגידת ראשי המפלגה. ולרשימה של בן גוריון ושמעון פרס, אפשר להוסיף גם את ניסים זוילי וחגי מרום. ומה עם עזר וייצמן? ודוד לוי? גם הם עזבו את מפלגותיהם מבלי להשיב את המנדט והעבירו אותו למפלגת העבודה. אגב, לעומתך, אני גם לא חושב ששיטת המפלגות לא דמוקרטית. בדמוקרטיה ייצוגית אני חושב שזו השיטה הפחות גרועה, אבל גם זו סוג של יצירתיות, לא לאהוב את שיטת המפלגות, ובתוך כך להפוך את הנאמנות למפלגה (ולא לערכיה) לקודש קודשים.
דודו
מי שעוזב מפלגה גונב את המנדט והתירוץ לא חשוב.
אם הרביעייה היו פורשים – הרי שמעשה הפרישה גם הוא סכין בגב המתפקדים כי הם לא פעלו במסגרת המוסדות הפנימיים כדי להעיף את אלו שפעלו בניגוד "לאידיאולוגיה המפלגתית".
עכשיו למה יש מכאות כפולות אתה בוודאי שואל את עצמך?
כי "אידיאולוגיה מפלגתית" זה שקר פירסומי גס, הרי אין דבר כזה "אידיאולוגיה מפלגתית" – אתה לא יכול לפסול מתפקדים על בסיס "הם לא שייכים לאידיאולוגיה המפלגתית" ואתה לא פוסל רישום מפלגות מהטעם של "יש כבר מפלגה עם אידיאולוגיה כזאת" – זה הכל מסחרה אחת שלמה מהסיבה שאף אחד לא סומך על אף אחד שיעשה את הסינון. המפלגות מנתקות, לחלוטין, את הקשר בין הציבור לבין נציגיו בכנסת. זה הופך אותן לחצרות ביזנתיות שבהן פועלים בעיקר אנשים שפועלים ממניעים פסולים. זה פשוט לקחת את כח ההחלטה מהאנשים שצריכים לקבל החלטות, כלומר: כל הציבור, ולהעביר אותו לאותו חלק מהציבור שרובו לא ראוי לקבל החלטות.
התוצאה הישירה של המערכת המפלגתית, ואנחנו רואים את זה באופן ברור בישראל, היא שאיפה לפשיזם, עסקנות פסולה ואפס תרבות דמוקרטית.
אלו לא כשלים של מערכת החינוך – שורש הבעיה נעוץ בשיטה הפוליטית הבזויה שתפקידה לפלג את הציבור, לשנוא את הפוליטיקה ולהשאיר את הקרקע בידיים של מי שהכח כבר בידיו