מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
המלצה לצפייה ודיון: לאן נעלם החינוך המקצועי ?
בערוץ 10 שודר סרטו של מוטי קרשנבאום, על החינוך המקצועי בישראל, ערן אסקרי ממליץ בחום ומזמינכם לצפייה ודיון בנושא חשוב זה
למי שפספס
בערוץ 10 שודר סרטו של מוטי קירשנבאום, "לאן נעלם החינוך המקצועי בישראל ?"
הסרט עוסק בנושא שנדון כבר מספר פעמים בפורומים רבים וגם ב"עבודה שחורה". למשל: כאן, וכאן וכאן
חינוך מקצועי - הגיע הזמן להוריד את תווית ההסללה
שושי פולטין מנתחת את היחס הנחות לו זוכים בוגרי חינוך מקצועי דרך עיני מחקר שפרסם לאחרונה בנק ישראל. במאמרה המעמיק היא תוה בקול רם מה מטרת המחקר, ועל הקשר שלו לוועדת דברת מאת: שושי פולטין
ערן אסקרי העביר אלינו את הקישור לסרט וממליץ עליו בחום: "הסרט מציג את הנושא בצורה מצוינת והצפייה בו, לכשעצמה, עשויה לעורר דיון מהותי בעניין".
לצפייה: לאן נעלם החינוך המקצועי בישראל ?
תודה לערן.
תגיות: חינוך טכנולוגי, חינוך-מקצועי, מוטי קרשנבאום
קישור קבוע
14 תגובות
Email This Post
23 באוקטובר, 2011 בשעה 7:42
צפיתי, זה היה לשכנע את המשוכנעת. הכתבה מראה שניתן לשלב בין לימודים לבין מקצוע. מתי נבין זאת?
לימודי המקצוע דורשים היום הבנה טכנולוגית ברמה גבוהה מאוד וחשוב שיהיה לכך כח אדם מיומן.
23 באוקטובר, 2011 בשעה 8:18
השאלה מה תפקיד המדינה ?
האם תפקידה לדאוג לסטף ורטהיים לחרטים ? או לתת לילדים כרטיסי כניסה פתוחים לחיים ? אם התשובה השניה נכונה, חשוב לדחות את הבחירה לשלב מאוחר יותר כך שלכל תלמיד יהיה בסיס ידע המאפשר בחירה – כרטיס כניסה לאוניברסיטה/ מכללה לכל הפחות ל 80% מהאוכלוסיה .
כדי להעמיד טכנאי מול מכונה, הוא לא צריך "לחוש ולנשום את המתכת" מצטערת לא קניתי את הסיפור הזה. גם חרטים צריכים אופק תעסוקתי ובטחון תעסוקתי – זה כל הסיפור – ואם הוא לא קיים – כי מחר מוכרים את המפעל לסין- אמא לא תמליץ על המקצוע .
– זהירות –
התעשיינים רוצים גמישות תעסוקתית וגם הסללה של המדינה.
ועכשיו הם עובדים על המיתוג 🙂
23 באוקטובר, 2011 בשעה 15:09
×קדמיזציה חברתית
לגליה ובכלל
אמרת יפה שתפקידה של המדינה הוא "לתת לילדים כרטיסי כניסה פתוחים לחיים". השאלה היא מה הם ה"חיים"? האם החיים או כרטיסי הכניסה לחברה הם בהכרח לימודים אקדמיים (מכללות או אוניברסיטאות)? מי אמר שכל אחד צריך ללמוד באוניברסיטה/מכללה? ודאי שלא 80%. אגב, אחוז האקדמאים בישראל עומד על 44% (הנתון העדכני ביותר שמצאתי הוא זה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3951395,00.html
הוא נכון ל-2008).
האובססיה שיש כאן לדאוג שכל תלמיד יסיים תעודת בגרות מלאה כדי שיוכל להתקבל לאוניברסיטה גורמת ליותר נזקים מתועלת ויוצרת מצב מעוות. קודם כל לימודים אקדמאים לא מתאימים לכל אחד, שנית הם אינם תנאי הכרחי (ולא צריכים להיות) לעיסוק במקצועות חפשיים, במקצועות מלאכה, בתעשייה וכו'. ותפקידם/תרומתם של המקצועות הללו בחברה היא חשובה ביותר. דבר נוסף, נוצר מצב שבו האוניברסיטאות, שתפקידן העיקרי הוא יצירה והקנייה של ידע (והם אינם גף שתפקידו לחנך) קובעות במידה ניכרת את התכנים המועברים בביה"ס בעוד ששאר התפקידים (החשובים לא פחות של בתי הספר) נדחקים לשוליים (חינוך, יצירה, חשיבה ביקורתית וכו'). דבר נוסף, האובססיה הזו שבה כולם חייבים לסיים עם תעודת בגרות כדי להתקבל לאוניברסיטה מגלגלת תעשייה שלמה של הישגיות שבמקום להוות כלי לערכים שונים היא הופכת להיות מטרה ובשל כך נוצר מצב מגוחך של זילות המבחנים בכך שיש מועדי ב' ג' ו- ד', הזדמנות שניה, מועדי חורף וכו'. בנוסף ביה"ס מתעסקים רוב הזמן בללמד את התלמידים איך ללמוד למבחן ובלגרום להם לעבור את המבחנים במקום עיסוק בלמידה. ועוד דבר, בשל כל מה שאמרתי קודם ובשל כך שהחברה שלנו מטפחת בצורה מוגזמת את הצורך בלימודים אקדמאים, מגיעים לאוניברסיטאות תלמידים שאינם מתאימים, בעלי רמה נמוכה יחסית ורמת הלימוד באוניברסיטאות יורדת.
לכן אני חושב שהתפקיד שלנו לדאוג שהחברה תטפח עובדים מקצועיים (שלא בהכרח חייבים להיות אקדמאים ולא חייבים בגרות מלאה) לצד אקדמאים מצטיינים ולצד אנשי חינוך, אנשי תרבות וכו'. וכן, לא כולם צריכים ללמוד באקדמיה, ודאי שלא 80%, גם לא 44%.
23 באוקטובר, 2011 בשעה 15:18
דבר × ×•×¡×£
כפי שאמרתי לא כולם מתאימים ללמוד באקדמיה ולא כולם מסוגלים לעבור בגרות מלאה. כיום אין אלטרנטיבה אמתית לתלמידים הללו. הם נאלצים לשבת בכיתות (לפעמים הם מרוכזים יחד בכיתות מב"ר וכו') ובמקום למידה נוצר אצלם תסכול רב ופגיעה בביטחון העצמי. והם הופכים להיות גורם מפריע במערכת (כך מתייחסים אליהם על פי רוב) ובמקום לטפל בהם בצורה אמתית המערכת מעדיפה להזניח אותם. בתי ספר מקצועיים (בדיוק כפי שהיו פעם) הם פתרון טוב (אם כי לא היחיד).
23 באוקטובר, 2011 בשעה 15:31
לגליה,
המדינה לא אמורה לדאוג לסטף ורטהיימר, אלא לתלמיד.
אבל שימי לב, השיטה הנוכחית לא נותנת ל 80% כרטיס כניסה לאוניברסיטה. אני מביאה בפניך את הנתונים של מרכז אדווה:
http://www.adva.org/default.asp?pageid=1001&itmid=558
.בשנת 2008, רק 44.4% מבני/ות ה-17 בישראל היו זכאים לתעודת בגרות; פירוש הדבר שיותר ממחצית מבני/ות ה-17 – 55.6% – לא קיבלו תעודת בגרות.
2. 13.2% מתעודת הבגרות לא עמדו בדרישות הסף של המוסדות האקדמיים, כך ששיעור הזכאים היכולים להתקבל ללימודים אקדמיים הוא 38.5% מקבוצת הגיל.
3.במבט כולל על גילאי 17 עולה כי רק 79.2% לומדים בי"ב; 44.4% משיגים תעודת בגרות; ורק 38.5% יכולים להתקבל למוסד אקדמי.
4.בפועל, לא כולם יגיעו ללימודים אקדמיים: מתוך מסיימי י"ב ב-2000, רק 31.9% הגיעו לאוניברסיטה או למכללה אקדמית עד 2008.
5.מאז 2005 יש ירידה בשיעור הזכאות לתעודת בגרות. יתכן שחלק מן "הפטנטים" השונים שבהם משתמשים שרי החינוך כדי להעלות במהלך הקדנציה שלהם את שיעור הזכאות – הגרלות והקלות למיניהן – הפסיקו לפעול.
מה הנתונים אומרים? שלרוב התלמידים לא יוצא כלום – לא תעודת בגרות המאפשרת לימודים אקדמאיים וגם לא מקצוע. אז אולי לחלק מהם נאפשר עתיד מקצועי?!
23 באוקטובר, 2011 בשעה 16:08
ערן: יש כאן שתי שאלות שונות. הראשונה היא האם לימודים אקדמאיים הם תנאי הכרחי לפרנסה מכובדת, והשני הוא האם הם צריכים להיות תנאי הכרחי לפרנסה מכובדת.
כמרצה במוסדות אקדמיים, אני מסכים איתך שלא כל אחד צריך ללמוד באקדמיה, וכואב לי הלב על הסטודנטים שיושבים מולי מתוך חוסר עניין מוחלט, כדי לקבל תעודה שתאפשר להם לעבוד במקצוע, שבו בכלל לא יצטרכו את מה שלמדו במכללה (יש לא מעט כאלה, גם אם הרוב לומד בעניין).
מצד שני, הבעיה היא שזה בדיוק המצב היום במשק הישראלי – או שאתה לומד לימודים אקדמאיים, או שאתה נדחק למקצוע עם שכר נמוך ובלי אופק תעשייתי*. כששוק העבודה בנוי ככה, לשלוח תלמידים לחינוך מקצועי זה לדון אותם לעתיד של עבודה בשכר מינימום עד שהגב שלהם ישבר.
יש לי חבר, בחור אינטליגנט ומוכשר אבל מה – לא מתאים לו לימודים אקדמאיים. בישראל, הוא התנדנד בין עבודות ולא מצא את עצמו.
לפני כמה שנים, הוא היגר לדנמרק. שם הוא לומד להיות אופה – עובד כמתלמד במאפייה שכונתית, כשהשכר שלו מסובסד ע"י המדינה, וכשיסיים יוכל להיות אופה – מקצוע לא אקדמי, אבל מכובד.
הבעיה היא שבישראל אין מקצוע כזה, אופה – במאפיית אנג'ל יש פועלי קו יצור או טכנולוגי מזון. או מקצוע לא-אקדמי בלי שום אופק קידום, או אקדמיה.
* ספרו לי שוב על האינסטלטור שמרוויח הון תועפות. הסטטיסטיקה מוכיחה שאין הרבה כאלה.
23 באוקטובר, 2011 בשעה 16:36
נדב,
אז בוא ננסה להבין למה בדנמרק יש ביקוש לאופים והשכר סביר, הרי מדובר במדינות בסדר גודל דומה ועם רמת חיים דומה.
אני מניח שהאופק התעסוקתי של החבר שלך הוא להיות שכיר מומחה במקום שמייצר אוכל גורמה או להיות אופה עצמאי, הוא לא חולם על קו ייצור באנג'ל של דנמרק. אבל אופק כזה קיים גם לבוגרי קורסים בארץ.
יכול להיות שהמצב בישראל דווקא בהקשר למקצוע הזה הוא לא שונה מהותית, ומה שצריך הוא בעיקר "לנער" ולרענן קורס מיובש תקציבית, שכיום יש לו חסרונות בולטים על פני הקורסים היקרים של המגזר הפרטי:
http://www.thecatering.co.il/Article-2259/%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9D
בנוסף, יכול להיות שהסיפור של האופים רלוונטי גם למקצועות לא אקדמיים נוספים שיש להם דרישה בשוק (כשכירים או כעצמאים) ולכן השכר בהם מכובד.
23 באוקטובר, 2011 בשעה 17:41
שושי,
א. יש ישובים/תיכונים שאחוז ההצלחה בבגרות הוא מעל ל 80% גם אם נוריד את אחוז התעודות שלא מאפשרות כניסה לאקדמיה עדיין נשאר עם אחוז גבוה בהרבה מ 44.4% . כלומר שיש לאן לשאוף ולהתפתח.
מה שמטריד אותי בסיפור, שאת התיכונים המקצועיים יפתחו, כצפוי, לא בשוהם אלא בישובים בהם אחוז ההצלחה בבגרות נמוך. ואחוז ההצלחה בבגרות נמוך בישובים אלו – לא בגלל שהאוכלוסיה בהם "לא מתאימה ללימודים אקדמאים" או משתעממת בהרצאות…
ב. (גם לערן..) אני לא טוענת שהמצב כעת הוא אידאלי, אלא שצריך למצוא דרך שלא תקבע לילד בגיל 13 את עתידו, ויש הרבה הצעות מתקבלות על הדעת
23 באוקטובר, 2011 בשעה 17:53
איתי: זהו, שבדנמרק יש מאפיות בתחום ביניים, שהן לא מאפיות בוטיק ולא מאפיות תעשייתיות. סתם מאפיות שכונתיות. ולכן יש את האופציה להיות אופה.
יש כאן גם את העניין של ריכוזיות המשק הישראלי, שעדיף להשאיר בצד כרגע, וגם את העניין של מבנה שוק העבודה. בישראל, למקצוע האופה אין יותר מדי ביקוש. יש ביקוש לפועל מאפייה, ולמהנדס תעשייה וניהול\מהנדס מזון (ואת אותו הקייס אפשר לעשות לגבי מקצועות רבים נוספים).
והנקודה שלי היא בדיוק שכל עוד לא משנים את מבנה שוק העבודה, שינוי ברמת מערכת החינוך יגרום עוול לתלמידים.
איך משנים את מבנה שוק העבודה? תשאל את תמר בן יוסף. זה לא מסובך מדי, אם רק רוצים.
23 באוקטובר, 2011 בשעה 18:18
http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02141.pdf
חינוך מקצועי ברמה טובה הוא תנאי מפתח בחברה מודרנית ומתקדמת. מצד שני צריך תמיד להיזהר מפני הסללה.
מצורף קישור למסמך שכתבתי לדיון בוועדת חינוך ביחד עם עמית מהמרכז לפני כמה שנים. הוא תאר את המצב בארץ ואני את המצב בעולם.
ממליץ מאוד לקרוא בתור רקע בסיסי לנושא.
23 באוקטובר, 2011 בשעה 18:19
הבעיה ×”×™× ×—×‘×¨×ª×™×ª
נדב
אני חושב שיש כאן גם דיון חשוב ברמה הפילוסופית (נוסף על הרמה הפרקטית כפי שכתבתי בתגובה הראשונה שלי וכפי שכתבה שושי).
הבעיה היא לא רק בעיה במערכת החינוך בארץ, היא חלק מבעיה חברתית גדולה יותר (שמאפיינת עוד מדינות מערביות). זה משתקף מהסרט וגם עולה מהדברים שלך ומהדברים של איתי.
השאלה היא על איזה ערכים אנחנו כחברה רוצים להיבנות? והבעיה היא שהיום אנחנו מקדשים ערכים מסוימים באופן בולט מאוד על חשבון ערכים חשובים אחרים שנדחקים לשוליים.
פילוסופים, סוציולוגים ואנשי רוח ודאי יוכלו להציג את הנושא טוב ממני (אני לא מומחה בתחום), אבל חברה צריכה להיות מאוזנת בהקשר של הערכים שאותם היא צריכה לטפח. טיפוח מצוינות אקדמית הוא דבר חשוב, אך גם טיפוח אנשי חינוך מצטיינים, טיפוח מצוינות מקצועית וטכנולוגית, טיפוח אנשי תרבות ואומנות, הם כולם חשובים במידה רבה. אבל לא כולם באים לידי ביטוי במידה מספקת, אם לשפוט על פי המצב בביה"ס (ושם זה מתחיל) או על פי מעמדם החברתי של העוסקים בתחומים האלה (ומעמד חברתי נקבע היום על פי רמת השכר). והמקרה שהצגת מדגים את ההבדל בעניין הזה בינינו למדינות אחרות באירופה.
אם אחד התפקידים של החינוך ושל בתי הספר הוא לעצב את פני החברה, על ידי עיצוב פני הדור הצעיר שבה (ואני סבור שזה אכן אחד התפקידים המרכזיים שלו), אזי החינוך המקצועי טכנולוגי עשוי וצריך לתת מענה לאותו בחור שרוצה להיות אופה מקצועי (אולי אפילו מצטיין) ולכשמותו. ולטפח מצוינות גם בתחומים שאינם אקדמיים.
ודבר נוסף, גם הוא ברמה הפילוסופית. אני חושב שבעשורים הראשונים לקיומה של המדינה ניכר החזון והמטרות המאוד ברורות של המדינה הצעירה, בכל אחד מתחומי החיים שבה. חזון של בנייה והקמה, בניית תשתיות לטווח ארוך, חשיבה יצירתית. האתגר היה להקים מדינה מאפס ועוד במזה"ת (ובדיעבד עמדנו באתגר הזה בצורה מעוררת כבוד). אולם כעת כשהמדינה כבר עומדת יציבה על רגליה, חזון ההקמה והבנייה הרבה פחות רלוונטי, אבל אין חזון חדש שתופש את מקומו ובתחומים רבים נוצר ואקום שמה שממלא אותו בהרבה מקרים הוא הניסיון להידמות למדינות אחרות (גדולות וחזקות ככל שיהיו). אך לא תמיד הניסיון הזה מוצלח בין אם בגלל ש"פה זה לא מתאים" (אנחנו חברה שונה עם ערכים שונים, תרבות שונה וכו') ובין אם בגלל ש"מה שהגדולים והחזקים אומרים או עושים" לא בהכרח נכון. ולעתים אף קורה שאנחנו מחכים גם את הטעויות של אחרים (שהוכחו כטעויות).
23 באוקטובר, 2011 בשעה 18:23
לגליה,
אפשר לחשוב שמה שתלמיד לומד היום סותם את הגולל על מה שיעשה בעתיד. ממש לא. למה עדיף שילמד תקשורת ויגלה שאין לו מה לעשות איתה לאחר לימודים אקדמאיים?
ראי מאמר "מה שווה תואר בתקשורת?"
http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-65025-00.html
עדיף שיהיה לו מקצוע, אולי כזה שיוכל ליישם גם בצבא, יהיה לו תפקיד משמעותי , ירצה ימשיך לא ירצה? תמיד הדרך סלולה להשלים בגרויות אם יש צורך. הרי בלאו הכי זה מה שעושים היום בוגרי התיכונים. הזכאות לבגרות לא מספיקה להם והם עסוקים בהשלמות לאחר הצבא.
23 באוקטובר, 2011 בשעה 18:27
* כמובן שהכוונה "מחקים" מלשון "חיקוי" ולא "מחכים למשיח…" (למרות שכולנו מייחלים לבואו, במהרה בימינו)
🙂
24 באוקטובר, 2011 בשעה 1:01
נדב,
ראשית, כחובב אכילה (בלי תקציב לגורמה) אני דווקא מתרשם שהולך ומתפתח בארץ תחום ביניים כזה, של מוצרי מזון שהם עבודת יד מצד אחד אבל אתה לא צריך להיות בן של טייקון כדי לממן אותם.
ת"א כמובן מובילה בתחום, בירושלים זה מאוד בולט בשוק ובסביבתו, אבל יש גם ב"מגזר" שלך, ולא רק בתחום האוכל
http://www.themarker.com/news/1.652716
דווקא הריכוזיות במשק ותאוות הבצע של בעלי רשתות השיווק גורמת למצב האבסורדי שלחם דגנים תעשייתי בסופרמרקט (שאינו בפיקוח) עולה בערך כמו לחם דגנים עבודת יד במאפייה שכונתית, שאם למדת את שגרת יומה גם תקבל אותו חם מהתנור
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3872472,00.html
אני מאמין (לא בדקתי) שלפחות בחלק מהמקומות המוזכרים בכתבה (לא החרדים) משלמים לשכיר בעל תעודת קונדיטור הרבה יותר מלקולע החלות באנג'ל ויש אופק של הקמת עסק עצמאי קטן.
דבר נוסף – בהמשך לדבריה של שושי על מקצוע התקשורת, אפשר לומר שההסללה בכלל לא מתה היא רק שינתה צורה.
אם פעם קו הגבול היה בין בגרות עיונית (לאשכנזים) לבגרות מקצועית (למזרחים ולערבים), היום הקווים פחות ברורים אבל קיימים:
א. בגרות עיונית איכותית לחזקים ובגרות עיונית לא איכותית לחלשים http://www.blacklabor.org/?p=25630
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4102394,00.html
ב. תואר באוניברסיטה לחזקים תואר במכללה לחלשים, לעתים קרובות במסלול עוקף פסיכומטרי (+ יש לפחות במכללת ר"ג אפשרות לעשות תואר בלי בגרות – חפש בגוגל "תואר ראשון בלי בגרות"). הדרישות מהסטודנט במכללה הן (מהתרשמותי ומשיחות עם מורים) נמוכות מאוד, ולכן סביר שמעסיקים פוטנציאליים יעדיפו בוגרי אוניברסיטה, בייחוד במקומות יוקרתיים (ר' טוקבק של יפעת סולל בקישור בסעיף א).
ג. תארים איכותיים ותארים לא איכותיים.
מילא התואר בתקשורת והשכר המחפיר של עיתונאים. במכללת ספיר יש BA בלוגיסטיקה, מקום שנשמע קורץ אולי לנגדים מהאפסנאות (שרובם לא באו מרמת אביב ג'…).
עם כל הכבוד לרצון לייצר ניידות חברתית, מה הקשר בין אפסנאות לתואר אקדמי? האם הזמינו את המקפלות של ארץ נהדרת לתת סמינר?
האם המצב הזה עדיף על ההסללה המפאיניקית של שנות החמישים-ששים? בכלל לא בטוח.
אם המזרחי מהפריפריה עם הבגרות המעאפנה לקח הלוואות ענק כדי ללמוד משפטים במכללה פרטית לא מתוקצבת ובסוף הוא נהיה בקושי עו"ד-עבד-שכיר ולא מצליח להגיע להכנסה סבירה מינוס, הטענה שהוא "מעמד בינוני" רק כי הוא לא מסגר או מכונאי רכב היא קצת הונאה.