מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
המאבק על ההשכלה הגבוהה, כתולדה של חזון לחברה הישראלית
המאבק על ההשכלה הגבוהה אינו שייך אך ורק לסטודנטים ולמרצים – אלא לכלל החברה הישראלית, ואיך היא רואה את עצמה בעתיד. עמוס כץ, חבר בתא אופק וסטודנט למדע המדינה ומנהל עסקים, מתאר את המפה הערכית, בכתבה ראשונה בסדרה
המאבק על ההשכלה הגבוהה, כתולדה של חזון לחברה הישראלית
-כתבה ראשונה בסדרה-
סרטוט המפה הערכית
המאבק על ההשכלה הגבוהה הוא מאבק מורכב. הוא מבטא התנגשויות של חזון, של סדרי עדיפויות שונים, ושל המון אינטרסים של אישים וקבוצות בחברה בישראל. הוא אינו מאבק נקודתי – אלא צומת של מספר מאבקים חברתיים-פוליטיים. על כן, אזרח מן השורה עלול למצוא את הדי המאבק אשר מגיעים לתקשורת מבלבלים אם ינסה להגיע לעמדות בנושא תמיכה או הסתייגות מהמלצות ועדת שוחט, ניהולו של מאבק הסגל הבכיר, מאבק הסטודנטים וכו'.
על כן אנסה, בקיצור ובהפשטה, לנתח את הגורמים השונים אשר מרכיבים ביחד את התמונה הגדולה. ראשית ראוי לבחון, מנקודת מבט רחבה של כלל החברה הישראלית-
מהם הייעוד והמטרה, שמערך ההשכלה הגבוהה בישראל, נועד לשרת ולממש? ומהי הדרך הראויה לקבוע יעדים אלו בחברה הדמוקרטית שלנו.
ובכן, יש את המטרה הכלכלית–קיומית: ישראל, דלת המשאבים הפיסיים, מתקיימת כלכלית, בעיקר, על תעשיות עתירות ידע. למערכת ההשכלה הגבוהה תפקיד עיקרי בפיתוח כח האדם שיעבוד בתעשיות אלו בצדדים המחקריים, התפעוליים או הניהוליים. כמו כן, בפיתוח הידע עצמו, הנדרש לתחומי עולם העסקים והכלכלה – בייחוד בתעשיות עתירות ידע – תפקידה משמעותי ומכריע.
התפתחות החברה כמטרה: התפתחות בטכנולוגיות, בגישות ובשיטות בהמון תחומי חיים מקורן באקדמיה או בעסקים, מנהל ציבורי ועמותות שאנשיהם צמחו ויונקים ממערכת ההשכלה הגבוהה. בין השאר: בתחומי הבריאות והתברואה, פיתוח התשתיות, וטכנולוגיות חדשות, כגון התפלת מים או אנרגיה חלופית, טיפול בפסולת או טכנולוגיות מחזור ועוד אלפי דוגמאות לתרומה אדירה להתפתחות החברה הישראלית ולהתפתחות העולם בכלל. ישנה התפתחות בהמון תחומים אשר חשיבותם הקיומית והחיונית גדולה אף מתרומתן הכלכלית של התפתחויות אלו.
כמו כן, למערכת ההשכלה הגבוהה גם תפקיד תרבותי משמעותי: כל האומנויות, מדעי הרוח ומרבית מדעי החברה – הם מסד ומשענת למפעלי האומנות, המוסיקה, תעשיית הסרטים המקומית, משוררים וסופרים, עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי חינוך והיסטוריונים, אנתרופולוגים, סוציולוגים ופילוסופים ועוד ועוד- הם מעניקים ערך מוסף חשוב לחברה הישראלית. בעניין התפקיד התרבותי אציין גם את חשיבות פיתוח הידע ותרבות הידע- הניכרים במדעים המדויקים ובתחומים המוכוונים בצורה יותר ישירה לתעשייה ועסקים.
משסקרנו את תפקידיה ויעדיה העיקריים של מערכת ההשכלה הגבוהה, נבחן את הצמתים הערכיים-חברתיים-פוליטיים של המאבק והדיון הציבורי אודות ההשכלה הגבוהה.
הצומת הראשונה היא – איזה משקל מעניקים לכל אחד מהתפקידים המוזכרים לעיל: כלכלי, התפתחותי או תרבותי? ובתוך תחומים אלו עולות שאלות מהותיות נוספות: האם אנו כחברה מציבים יעדים תרבותיים לעצמנו, ואם כן, מהם? מהם יעדי הכלכלה? ובאילו תחומים אנו כחברה רוצים להתפתח ע"י השקעה במחקר? כל אלה ועוד הן שאלות של אידיאולוגיה חברתית.
צומת נוספת הנובעת ומתלווה לצומת הראשונה היא: מי אמור לקבוע את סדרי העדיפויות בשלושת התחומים שציינתי לעיל, וכיצד הן יקבעו. האם הכנסת, אמורה לקבוע הכל ע"י הכרעת נציגי הרוב?או הממשלה? או שמא לא צריך שתהיה כאן הכרעה ריכוזית – אלא דווקא להתיר בחירה מבוזרת ע"י בחירה חופשית. למשל של חוקרים במה לעסוק? של סטודנטים לאלו תחומים אקדמאיים להצטרף? או של תורמים באלו תחומים הם רוצים להשקיע את כספם?
אולי דווקא רצוי לעשות שילוב בין גורמי ההכרעה? אם כן – כיצד ראוי שיראה מנגנון שילוב זה?
הצומת הערכית-חברתית-פוליטית האחרונה שאציין במסגרת הזו היא: מכיוון שאנו מכירים בהשפעה האדירה של מערכת ההשכלה הגבוהה על ענייני כלכלה, ובתוכם סיכויי הפרנסה והקידום של העוברים דרך המערכת הזו, כמו גם על מקומם בחיי החברה התרבות של ישראל, אזי יש להתייחס להשכלה הגבוהה כמשאב ציבורי ראשון במעלה. כמו שאר המשאבים הציבוריים עולה מאליה השאלה: מהי צורת החלוקה הצודקת של משאב זה בקרב היחידים והקבוצות המרכיבים את החברה הישראלית?
מאחורי שתי שאלות יסוד אלו: שאלת ביזור-ריכוז ההכרעות ושאלת מהו הצדק החלוקתי, נמצאים ערכים, סדרי עדיפויות, וחזונות לחברה הישראלית העומדות, לעתים קרובות, בסתירה זו לזו. סביב שתי שאלות אלו, וסביב השאלה איך מרחיבים את השפעתה החיובית של מערכת ההשכלה הגבוהה על הכלכלה, הקידמה, והתרבות של ישראל – נסוב המאבק על ההשכלה הגבוהה.
תגיות: השכלה-גבוהה, צדק-חברתי, תא-אופק
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
17 בספטמבר, 2008 בשעה 7:29
מעניין; בעיני זו באמת התשתית התיאורטית לדיון.
כמו בכל נושא, גם כאן כאשר מדיניות הממשלה אינה ברורה ואחידה, כוחות שונים מעצבים הדיון במציאות נוכח השקפתם.
התופעה המדאיגה ביותר היא עליית קרנם של מוסדות השכלה גבוהה פרטיים אל מעל לאלו הציבוריים, בעיקר במקרה של 'המרכז הבין תחומי' בהרצליה אל מול האוניברסיטאות המובילות.
17 בספטמבר, 2008 בשעה 13:55
אהלן חברות וחברים,
אני רוצה להתחיל ולברך את עמוס על נקודה חשובה וטובה שהוא מעלה.
כמו כן, יש שני גילויים נאותים. הראשון, אני תוצר מובהק של מערכת ההשכלה הגבוה הישראלית/אמריקאית (אני בוגר אוני, ת"א ואוניסרסיטת ניו יורק. כמו כן, אני חבר סגל בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי.
כך, שעמדתי המאוד אישית מושפעת מכל אלו כמובן.
ההשכלה הגבוה בישראל נכשלה כשלון חרוץ, למרות ההשקעות המסיביות (תהליך זהה מתרחש בימים אלו לנגד עינינו עם בית המשפט), מערכת זו תוכננה בעיקר על מנת לשרת אוכלוסיה מסוימת ולהתעלם מהיתר.
בעקבות מהלך זה, ועם תחילת עידן המכללות, אנו עדים לזליגה הולכת וגוברת של המערכת האקדמית לכיוון הפריפריה. אך אין בכך לשנות את מסלול המערכת. לצערי הרב, המכללות רק מקבעות ומשעתקות את המצב, פרטיות וציבוריות כאחד.
בעיני רוחי האקדמיה הינה מרכז חברתי כלכלי פוליטי מחקרי ועוד, עיקר תפקידה הוא להיות חלק מהחברה לקיים אינטראקציה מתמדת עם כלל חלקי האוכלוסיה, ולהוות גשר.
למגינת ליבי, אני חיים בעולם שבו ערכים אלו נמוגים אל מול עיננו, והצער הגדול ביותר שלי הוא שמחלקות באוניברסיטאות במקום לנסות ולהילחם בדפוס זה מקדמות אותה. כנראה שהמשפט הידוע מחרבייך ממך יצאו, לא נחקק לשווא.
באקדמיה הישראלי כבחברה הישראלית נדמו הקולות הללו, וכיום אל מול השבר שאנו עומדים אינני רואה כיצד צומחת מתוך אותם מקומות בשורה אלטרנטיבית.
לסיכום עמוס, חשובות ככל שיהיו שאלותיך, לצעיר אני חושב שקודם יש לשקם את ההשכלה על מנת שהן יהפכו שוב לרלונטיות.
בברכה
הני
17 בספטמבר, 2008 בשעה 14:34
הני, הדברים שאתה אומר עצובים מאוד.
הייתי שמח אם היית מסביר יותר למה כוונתך במלים "לשקם את ההשכלה" – משתמע שאתה רואה את חברי הסגל ולא את הפוליטיקאים כמי שיוכלו להוביל שיקום.
17 בספטמבר, 2008 בשעה 15:35
הי איתי,
אכן כן, גם אני עצוב מאוד מהדברים ומהמצב.
בחירתי בבינתחומי נעשה מתוך המקום שאני רואה את חשיבות הסגל בקביעת סדר היום. אני מוצא את עצמי לא עם שואל מה קרה כאן.
לפוליטיקאים יש אג'נדות שלא בהכרח מתישבות עם קידום תפקידי האקדמיה בחברה, למגינת ליבי הם זכו לשיתוף פעולה עם חלק מהעולם האקדמי אם בשתיקה ואם במעשים שהביא אותנו למצב עגום זה.
לדעתי הפתרון הוא בקריאה מהסגל האקדמי לשינוי ומסע לחצים בשיתוף ציבורי נרחב, ולא בהמתנה לישועה מפוליטיקאים.
בברכה
הני
21 באוקטובר, 2008 בשעה 17:35
אני לא מסכים עם הקביעה של הני שההשׂכלה הגבוהה *בארץ* נכשלה.
נכון שהקשר עם החברה כולה, שצריך גם לדעתי לעמוד בלב העניין, לוקה מאד בחסר. אך זו מחלה כלל-עולמית.
מאידך, כמי שמצוי במסדרונות מגדל השן, אני יכול לבשׂר שהניצנים הראשונים של השינוי כבר נראים, גם אם יקח להם עוד זמן לפרוח ולתת פרי.
למרבה הצער, הנסיון המתמיד של אבירי הסדר הימני-קפיטליסטי לחנוק את הסימנים המעודדים מתגבר והולך. נראה לי שלפחות דבר אחד ברור כאן לכולם/ן – המאבק על ההשׂכלה הגבוהה הוא מאבק על פני החברה כולה.