מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מחאת האוהלים, קונפליקטים, סיבות ופתרונות
על מעמד הביניים, שכבות מצוקה, מזרחיות ואשכנזיות במאבק האוהלים, שפע קונפליקטים שפתרונם הסימולטאני הוא הכוונת המאבק אל מדינה של רווחה אוניברסאלית
מאת: דודי נתן
למה לגעת בזה? (בשאלות שבכותרת), כי זה קיים, זה אמיתי, ומכיון שזה פחות מפרק (בינתיים?!) ממה שאפשר לחשוש, זו הזדמנות לגעת בנושא באופן מקדם.
מנואל טרכטנברג, אנחנו הנציגים האמיתיים של המאהלים
קבוצה של דיירי-מאהלים מכל רחבי הארץ מערערת על יציגותה של הנהגת המחאה וקוראת לועדת-טרכטנברג שלא להתייחס לצוות המומחים שהקימה. להלן המכתב ששלחו
אמת דיברה.
אפשר להגיד יותר מזה, גם היום להרבה אנשים משכבות הביניים לא אכפת משכבות המצוקה, ומאלה שאיכפת להם – עדיין הרבה מאד נוהגים להאשים את אותן שכבות מצוקה במצוקתן.
דוגמא: אני מנחה – בשרות התעסוקה – סדנאות חיפוש עבודה למובטלים (לא ויסקונסין חו"ח). רוב המנחים המקבילים אלי מדגישים את אחריותו של המובטל למצבו.
מה אגיד עליהם – גם אצלי זה עולה באופן טבעי בתוך הסדנא כאשר אני רואה את החולשה, את מה שנראה לפעמים כחוסר רצון ממש להזיז את עצמך, כחוסר מוכנות להתאמץ.
אני פועל על עצמי באותו רגע "לתרגם" את הנאמר לחולשה, למוחלשות עקב מוראות החיים ומיעוט הסיכויים.
ומה עיצבן במה שמרגול אמרה: התרגום של הכעס המוצדק לדעה קדומה על דפני ליף ושותפיה. והרי אנחנו איננו יודעים, וגם מרגול אינה יודעת כלום על המוחים. זה הגלגול המעצבן של נתון סטטיסטי (רוב המעמד הבינוני מתעלם/מתנשא/מחליש במכוון את שכבות המצוקה) לביטוי של דעה קדומה כלפי יחיד (בטוח ש"הם – המוחים" הם כאלו).
נעבור עכשיו ל"צד השני" – למעמד הביניים עצמו – מה הוא יכול לעשות עם הכעס שאני חושב שהוא מוצדק?
אז מה? שיפגין בשביל החלשים? לא ממש כדאי, יש כאן סכנה של פטרנליזם.
שיפגין למען עצמו ויתעלם?
הפתרון הנוכחי הוא הטוב ביותר – שימשיך להלחם למען מדינת רווחה אוניברסאלית, כי ממנה ירויחו גם שכבות המצוקה וגם מעמד הביניים.
ובהזדמנות זו, שיבטיח כל אחד לעצמו שלא להתנתק יותר. שלא לאבד את הסולידריות אל המוחלש.
גם כי זה לא הומני ולא מוסרי, וגם כי לוקח לזה כמה שנים וזה מגיע אליך…
הנה מצאתי פתרון, וזה הפתרון שבמילא הולכים איתו, אבל המצב עדיין קשה, יש מתח, יש שפות שונות במאהלים ובין המאהלים, יש חשדנות ועוד.
וצריך גם להגיד – קשה לעבוד עם חלק מהמאהלים של המוחלשים. יש שם אולי יותר חשדנות, קשה יותר לשתף פעולה…
קודם נבין את המתח הזה ואח"כ קצת רעיונות איך להתקדם איתו.
חלק מהקושי והמתח נובעים מצורת החיים של המוחלשים, שנסיונה בחיים ראה מספיק ניצול, אי-אמינות, שימוש לרעה וכו' ולכן הקושי בשיתוף-פעולה, בנתינת אמון, וגם יותר קושי בהתארגנות דמוקרטית..
חלק מהקושי קשור לענין הזהותי, שמתבטא בתחושה ש"לא שומעים אותי מספיק".
ובענין הזהות כדאי להרחיב קצת. לכולנו יש מרכיבי זהות "חיצוניים" (אשכנזי..גבר..), אלא שבד"כ בקבוצות המיעוט החלקים הזהותיים האלו תופסים חלק גדול יותר בעיסוק הזהותי ולכן זה עולה שוב ושוב גם במאבק שבו האינטרסים ממש הולכים יחד.
ההסבר פשוט – מי שבמשך חייו נאלץ (בגלל התייחסויות הסביבה) לעסוק הרבה במזרחיותו ואיך הוא מרגיש איתה – העיסוק הזה תופס מקום גדול יותר בתחושת הזהות.
לעומת זה אני, שהתקבלתי לכל מקום בלי שעסקו בצבע שלי ובמוצא (למרות שבטוח שזה השפיע לטובה על התקבלותי..) לא עסקתי בזה – ולכן זה יכול פתאום להפתיע ש"יש ענין בזה בכלל".
כלומר, הענין הזהותי של המוחלשים יעלה עוד ועוד.
ומה לעשות עם כל הנ"ל:
א. לתת מקום בולט לזהויות השונות
ב. לאפשר לדברים לצוף, לא לפחד, דווקא ההשתקה של השוני מגבירה את הפחד שתחזור ההתעלמות
ג. לא לתת לטיפשים/אינטרסנטים להגביר את השוני עד כדי פירוק. בזה מרגול טעתה בטיפשות. האינטרסנטים הם ביבינוקיו ולליפוטין.
דודי נתן, חבר ביסו"ד, מרצה בתחומי קונפליקטים חברתיים בישראל ובעולם, מנחה קבוצות בביה"ס להכשרת מנחים בגישת "מסעות זהות" של "קולות בנגב.
נערך על ידי לקסיתגיות: אוכלוסיות מוחלשות, אשכנזים, מדינת-רווחה, מזרחים, מחאת-האוהלים, מעמד-בינוני
קישור קבוע
תגובות