חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מחאת האוהלים – האם יוכל השמאל להרוויח?

נושאים דעות, פוליטי ב 1.08.11 2:08

 גל המחאה מהווה הזדמנות לשמאל לחזור למפה הפוליטית, אולם כדי שזה יקרה נחוץ מאמץ לקרב אוכלוסיות המזוהות כיום עם הימין

מאת: אורי יזהר 

    כאשר נכתבות שורות אלה הולכת המחאה החברתית ומתעצמת. למחאת הדיור נוספה גם מחאת האמהות על יוקר גידול הילדים, מאהלים נוספים מוקמים, שביתת הרופאים נמשכת ומחריפה, ההסתדרות מצטרפת, וצפויה הצטרפות מגזרים נוספים למחאה. מתל אביב עברה המחאה גם לערים אחרות ואף לפריפריה. ההפגנות רבות המשתתפים שהיו וההפגנות מרובות המשתתפים שבדרך שומרות על המומנטום ומכניסות את הממשלה ללחץ. המוחים והמפגינים כבר אינם מסתפקים בדרישות הממוקדות לדיור בר השגה והקלות שונות, אלא מעלים גם תביעה תקיפה להנהגת צדק חברתי בישראל – חינוך ציבורי חינם, שיקום מערכת הבריאות, בלימת עליות המחירים, התנגדות להפרטות, ועוד – וזאת אל מול ממשלה הדוגלת בעליונות השוק החופשי על כל צורת ארגון אחרת של הכלכלה. אין ספק שעבור כל איש שמאל וסוציאל-דמוקרט זו התפתחות מרנינת לב. סוף סוף שומעים מוזיקה אחרת מזו של נתניהו, שטייניץ ושטרסלר.

    עם זאת אסור להיסחף. פרשנים בתקשורת כבר ממהרים לבשר לנו על מהפכה חברתית בפתחנו, פעילים חברתיים מנסחים ניירות עמדה בעלי ערך, אבל הדרך לכינונו של משטר כלכלי-חברתי צודק, כלומר מדינת רווחה יציבה המעניקה אפשרויות לכל יחיד להתפתחות אישית וגם משמרת את הסולידריות החברתית, עוד ארוכה מאד. מצפייה בטלוויזיה ומקריאת עיתונים ואתרי אינטרנט, ואף מסיור קצר במאהל רוטשילד, מצטיירת המחאה בעיקר כמחאת צעירי המעמד הבינוני הנשחק, שיש חפיפה רבה בינו לבין המגזר החילוני-ליברלי, מה שמכונה בעגה המקובלת בשם "צפונים". ברור שיש גם מוחים ממגזרים אחרים, אבל הם מיעוט ואינם מעניקים למחאה את קולה ואת צביונה.

    הרכב המשתתפים הזה, הדרישות הנשמעות שהן מבית מדרשו של השמאל החברתי, יחד עם האופי הפסטיבלי משהו של השהות במאהל המחאה, נותנים לגורמים בימין אמתלה לטעון שזו מחאה שמאלנית המיועדת להפיל את ממשלת נתניהו ונתמכת, שוד ושבר, על-ידי הקרן החדשה לישראל, השטן התורן החדש שמצאו דוברי הימין. מחאת המפונקים הם קוראים למאהלים, לכו לפריפריה הם מציעים למוחים, שם מחירי הדיור נמוכים בהרבה (כמו גם אפשרויות התעסוקה והשכר, אבל זה לא מעניין את הפרשנים האלה). המוחים מתגוננים וטוענים שמחאתם אינה שמאלנית (כי גם ימניים סובלים ממדיניות הממשלה וחלקם באים למחות), אינה פוליטית (הכוונה אינה מפלגתית), ומסתייגים מכוונות של פוליטיקאים "להתלבש" על המחאה לצורכי רווח פוליטי (ע"ע מירי רגב). מצד שני, יש כבר גורמים בעלי משקל בליכוד שמצדיקים את המחאה, אם לגופו של עניין ואם מפני שחוש הריח הפוליטי שלהם אומר להם לעשות כן. כך גם ש"ס שמביעה תמיכה במחאה, אבל אנשיה כמעט ואינם משתתפים בה.

    למוחים ולשמאל אין מה להתנצל. זו בהחלט מחאה פוליטית, גם אם אינה פועלת בשירות מפלגה מסוימת. כל מאמץ להשפעה על מקבלי ההחלטות במדינה זו פעולה פוליטית, כפי שכבר כתבה פרופ' מיכל שמיר במאמר מאיר עיניים (הארץ 27.7.) במצבה הנוכחי המחאה עשויה להשיג הישגים מסוימים עבור המגזרים הבולטים שבה, אבל שינוי חברתי ממשי, מקיף ועמוק מקפיטליזם חזירי למדינת רווחה אמיתית עוד אי אפשר לראות בה. החברה האזרחית לבדה אינה יכולה לשנות מציאות כלכלת-חברתית כוללת, אלא רק לתקן פה ושם נזקים שגורם הקפיטליזם הבלתי מרוסן. כבר היו מחאות בישראל, כולל מחאת הפנתרים השחורים ב-1971, שעשו רעש גדול והשיגו הישגים קטנים. אפילו מהפכות הסטודנטים באירופה ב-1968, שקראו "הדימיון לשלטון", לא שינו את מבני הכוח הכלכלי והפוליטי במדינות בהן התרחשו. הן היו, יותר מכל, הפנינג אחד גדול שנתן פורקן למועקות, שינו כמה התנהלויות באוניברסיטאות, שינו כמה נורמות חברתיות ותרבותיות והשאירו את האליטות הכלכלית והפוליטית בשלטון. אין כמו הקפיטליזם לבלוע ולהטמיע מחאות חברתיות באמצעו קבלתן המוצהרת ומבלי להשתנות בבסיס. גם למחאה הנוכחית, אם לא תתגבש בדפוסים ארגוניים ועם מטרות ברורות, צפוי גורל של "הר שהוליד עכבר", אירוע מלהיב שנשאר בזיכרון, שאפשר יהיה להתרפק עליו בעוד שלושים שנה ולספר עליו לנכדים, ואף לעשות עליו סרטים בנוסח "כך היינו", אבל לחברה הישראלית לא יבוא ממנה מזור.

    המחאה צריכה לעלות לשלב תודעתי גבוה יותר ולהכיר בכך שהחברה והמדינה זקוקות לתיקון כולל כי אנו מצויים בכשל רב מערכתי. תיקונים חלקיים יהיו כמו טלאים על יריעה מתפוררת. להשגת תיקון כולל נחוצים ראייה כוללת ותוכנית כוללת ופעולה פוליטית אפקטיבית במוסדות המקבלים את ההחלטות המרכזיות, כמו ההחלטה על תקציב המדינה, אופני המיסוי, וכד'. נושא חשוב ביותר שלא עלה עדיין בעצמה במחאה הוא שיקומו של המגזר הציבורי שדולדל, הורעב והוחנק על-ידי ממשלות ההפרטה למיניהן. גם נושא ההעסקה הפוגענית על-ידי חברות כוח האדם למיניהן חשוב ביותר להשגת צדק חברתי. להשגת כל אלה יש צורך בקיומה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית חזקה, שכיום אינה קיימת. על מפלגת העבודה ומרצ של היום חבל להרחיב את הדיבור. מצבן ידוע. להערכתי, גם אחרי הפריימריס במפלגת העבודה, ויהיה מי שיהיה המנצח בהם, לא תצמח ממנה ישועה גדולה. אינני בא להציע כרגע מבנה פוליטי חדש, אבל צריך להיות ברור שבמבנה הפוליטי הקיים הרבה לא יוכל להיות מושג. אמרתי פעמים רבות בעבר ואומר זאת שוב: הבעיה האסטרטגית העיקרית של השמאל הישראלי היא הבקע שבינו לבין השכבות העממיות והמגזר של דוברי הרוסית. הבקע הזה הוא תוצר של הסקטוריאליזציה של החברה הישראלית, ההתפצלות למגזרים בעלי זהות אתנית ותרבותית שונה ועל פי רוב גם מצב סוציו-אקונומי שונה, ושל השתלטות הפרובלמטיקה המדינית-ביטחונית על התודעה והשיח הציבורי בישראל. כך יוצא שרוב המזרחים, המרוכזים בפריפריה החברתית (דרום תל אביב, לדוגמה) והגיאוגרפית (קרית שמונה, לדוגמה), מצביעים עבור מפלגות הימין למיניהן, בעיקר לליכוד ולש"ס, ורוב דוברי הרוסית מצביעים למפלגתו של של ליברמן. יחד עם הדתיים הלאומיים למפלגותיהם והחרדים האשכנזים, יש לימין רוב מוצק כיום.

    יש רבים בחברה הישראלית שגישתם לנושאי חברה וכלכלה היא סוציאל-דמוקרטית, אבל כשמגיעים הדברים להצבעה לכנסת הם מצביעים למפלגות ימין, שהעיקריות בהן, הליכוד וישראל ביתנו, הן גם מפלגות ימין כלכלי-חברתי. במילים אחרות, למען ההתנחלויות הם מוכנים להפקיר את החברה הישראלית לאובססיית ההפרטות של נתניהו ולאהבת הטייקונים של פאינה קירשנבאום. לשמאל אין ברירה אלא להראות לציבור כיצד באופנים ישירים ועקיפים מתחברת המדיניות הימנית בנושאי הסכסוך עם מדיניות ימנית בתחום הכלכלה והחברה. זו לא רק אחדות פרסונלית מקרית – היות ליברמן ונתניהו חובבי קפיטליזם בלתי מרוסן, אלא גם תלות מבנית ופסיכולוגית הדדית. עניין נוסף שנשכח לרגע בגלל המחאה הגורפת הוא המשך המאבק נגד המגמות האנטי דמוקרטיות שבאו לידי ביטוי בחקיקה מתוצרת הליכוד וישראל ביתנו ועוד ידם נטויה. יש קשרים ישירים ועקיפים בין המצב הכלכלי-חברתי של רוב הציבור בישראל, לבין המשך הכיבוש והמגמות האנטי דמוקרטיות. לכן המאבק על עתידה של ישראל אינו יכול להיות ממוקד רק בתחום אחד, אפילו יושגו בו הישגים מסוימים. הוא חייב להיות משולש: על מדינת הרווחה וצדק חברתי, על סיום הכיבוש, ועל ביצור הדמוקרטיה. לשם כך הכרחי גישור על הבקעים שבין השמאל לבין המגזר המסורתי-מזרחי והמגזר הרוסי.

    כיצד לעשות זאת? לכמה מחברי הטובים ביותר יש תשובה: מדינת רווחה וצדק חברתי. אני בעד, כמובן, אבל פרוגרמה סוציאל דמוקרטית נטו לא תביא את השכבות העממיות אל השמאל. מחאות חברתיות פורצות בישראל בתקופות של רגיעה ביטחונית. כך היה ב-1971, כאשר הופיעו הפנתרים השחורים על הבמה הציבורית. שנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת יום הכיפורים וההמשך ידוע. גם כיום יש רגיעה ביטחונית יחסית והדעת מתפנית אל המצוקות הכלכליות-חברתיות. נושא הדיור היה הטריגר, אבל המצוקות הן רבות וקשות. רבים משתבחים בשינוי השיח ממדיני-ביטחוני לחברתי, אבל אם חס וחלילה ניכנס לתקופה של סכנות ביטחוניות ומדיניות חמורות, או אפילו פיגוע קשה סמוך למערכת בחירות, כפי שהיה בבחירות 1988 – כאשר פיגוע ליד יריחו כמה ימים לפני הבחירות, שבו נהרגו מספר ישראלים הביא למעבר מספר מנדטים ממפלגת העבודה בראשות פרס לליכוד בראשות שמיר – הימין שנראה כנחלש היום, יתחזק מחדש וינצח.

    אסור להתמקד רק במחאת המעמד הבינוני ולזנוח את השכבות העממיות, או המעמד הנמוך, שמהווה גם הוא חלק נכבד מהחברה הישראלית. כדי להגיע אליהם כשותפים ולא כאובייקטים לרחמים או להתנשאות, צריך קום כל לדעת כי ההשתתפות והתמיכה הפוליטיים אינם נובעים ישירות מהמצב המעמדי נטו, אלא מתווכות על-ידי גורמי זהות ותרבות. אנשים רבים מאד מצביעים עבור מפלגה הנותנת ביטוי לזהותם ורגשותיהם, גם כאשר המפלגה הזאת נוקטת במדיניות שמנוגדת לאינטרס הכלכלי הישיר שלהם. תחושת הגאווה והכבוד חשובה להם לא פחות ממצבם הכלכלי וסיכוייהם להשיג השכלה גבוהה. "בגין נתן לנו כבוד", אמרו המזרחים שהצביעו עבורו, גם בתקופת האינפלציה המטורפת. מהמערך הם קיבלו כסף, אבל גם התנשאות. אפילו במצבי משבר כלכלי חמור, אין בהכרח התחזקות אוטומטית של השמאל החברתי.

    ייתכן והדרך הטובה ביותר בעת הזאת להתגבר על חולשת השמאל היא בהקמת תנועה חברתית שתהיה מורכבת מארגונים חברתיים קיימים וכאלה שיקומו כתוצאה מהמחאה הנוכחית, אשר תנסח מצע חברתי כולל (חלקים ממנו כבר קיימים בניירות עמדה של ארגונים שונים) ותעשה להנחלתו לחברה הישראלית. תנועה אשר לא תציג רק תביעות נקודתיות, אלא תנסח מדיניות כלכלית-חברתית כוללת ותפעל לממשה באמצעות השפעה על המפלגות ותנקוט עמדות ברורות גם בנושאי מדיניות והגנה על הדמוקרטיה. ייתכן שיהיו מי שלא יצטרפו עקב כך, אבל זהו מחיר שחייבים לשלם אם רוצים להביא תמורה אמיתית ובת קיימא בחברה ובמדינה.  כדי לגשר על הבקע הקיים התנועה הזאת תצטרך לנסח זהות ישראלית מחודשת, שתהיה מכלילה ולא מדירה, תפעל לקירוב כל המגזרים למדיניות הנכונה. פרוגרמת התיקון הכולל עשויה לאחד סביבה אנשים משכבות ומגזרים שונים. בעתיד הרחוק יותר אפשר גם לדבר על הקמתה של מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה או על גרימת שינוי מקיף בשתי מפלגות השמאל הקיימות.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , , , , ,

5 תגובות

  1. דליה :

    סטנלי פישר אמר שדרכו של נתניהו נכונה. (נו באמת, מה אפשר לצפות ממנו. הרי הוא ארכי ניאו ליבראל כמו חברו ביבי שמינה אותו). פישר אמר שאפשר לדבר רק על שינויים בשוליים. זה גם מה שאתה אומר אורי, ואתה צודק. מחאה אינה יכולה להביא לשינוי מהותי, אלא מפלגות שקיבלו את קולות רוב הבוחרים, וקיבלו סמכויות התווית מדיניות וביצועה.

    המשמעות האופרטיבית היא לשכנע את אנשי האוהלים לתרגם את מאבקם למאבק פוליטי ולהצטרף למפלגות.

    נראה שהמחאה הארצית הזאת היא סנונית ראשונה, ונקווה שהאביב הס"ד יגיע בעקבותיה.
    לא ברור לי אורי, מדוע אתה פוסל את מפלגות העבודה ומרצ, ובמיוחד העבודה. אינך מנמק במאמרך את סיבות הפסילה. נראה שקל להיבנות מן המפלגות הקיימות יותר מאשר ממפלגה חדשה שתקום בעתיד.
    לעניין המעמדי, הרושם שלי הוא שמחאת האוהלים המתקיימת בערים הגדולות ובערים קטנות בצפון ובדרום, כוללת אוכלוסיות שונות ומגוונות. לא אוכלוסיה של "צפונים" בלבד, כמו שאתה כותב. היא כוללת ערבים, דרוזים ויהודים, יהודים ממוצא רוסי ואתיופי. מגוון רחב של אוכלוסייה. היא כוללת מעמד ביניים ומעמד נמוך.

  2. "האג’נדה האנטי-ציונית קפצה לה החוצה" | מאבד תמלילים - הגלוב :

    […] בטחוני נשמע בשבועות האחרונים פעם אחר פעם. אורי יזהר כתב ב"עבודה שחורה": מחאות חברתיות פורצות בישראל […]

  3. מאיר :

    שכחת את הפן היהודי

    וזה העיקר. השכבות "החלשות" הן בעלי אוריינטציה יהודית והשמאל עם כל הרצון הטוב, רחוק מאד מאמונה ומזהות יהודית ואף ההפך… הבעיה נעוצה בנקודה היהודית שהשמאל שכח, באופן מובנה.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    השמאל המדיני והשמאל הכלכלי הם מאוד מאוד תמימים

    רוצים רמת חיים קפיטליסטית עם תנאי עבודה סוציאליסטים.
    משהו באמת רוצה לחזור לימים שקו בזק הייתה צריך להזמין חודש מראש?
    משהו רוצה לקבל בכל תחומי החיים שרותים ברמה של ביטוח לאומי?
    יש מפה קצרה שלכל צד של המטבע שי מחיר.

  5. אוהב ציון :

    ועל זה נאמר, wishful thinking

    העם רוצה שינוי בחלוקת העוגה. זה נכון.
    העם רוצה את השמאל, כדי שיחלק מחדש את העוגה? ובדרך יחלק את הארץ? לא!!!
    והציבור לא מטומטם עד כדי כך, הם הבינו שהמחאה איננה העיקר מבחינת ראשיה, זו הסיבה שתלך ותתפוגג.
    ניפגש בסוף אוגוסט, ב"ה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.