מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פרשת השבוע – פִּינְחָס
אתוס הקנאות, שורשיו היהודיים נעוצים בסיפור של פנחס, אך האם בתנ"ך הקנאות חיובית ומבטיחה פרס?
מאת: אופק בן אבי
על קנאות – 1
היום הוא ה-14 ביולי, "יום הבסטיליה", המסמל את רעיונות החופש והשחרור של המהפכה הצרפתית, ואת הנכונות הקנאית להקריב ולשפוך דם בעבור "חירות, שוויון ואחווה". לא חירות, לא שוויון ולא אחווה צמחו מהמפכה הצרפתית, אשר ראשיה הקנאים חיסלו זה את זה במשך שנות "האימה הגדולה", ותרמו לעולם את המושג "טרור"; ותוצאתה הסופית היתה דיקטטורה חדשה, קיסרות כוחנית חדשה, והשבת המלוכה לצרפת. בתורם, הקנאים בצרפת חזרו על הטעויות של הקנאים היהודים בירושלים בימי המרד ברומאים וחורבן הבית השני, אשר האמינו שטוהר הרעיון והנכונות לשפוך דם (של עצמם ושל אחרים) למענו יבטיחו את הנצחון. מעשי הקנאים כללו הקמת כנופיות (מיליציות חמושות), חיסולים הדדיים, הזמנת התערבות צבאית חיצונית (אדומים), שריפת מחסני המזון של עצמם ושל העיר, הרג המתגנבים החוצה ממנה, רצח הכהן הגדול, התגרות באומות ועוד ועוד. המעשים מתוארים כולם בספר שעל אף שמו הרשמי ("תולדות מלחמות היהודים ברומאים") מוכר בכינוי הממצה "מלחמות היהודים" (בעצמם), והם-הם "שנאת החינם" שהמיטה חורבן וגלות על הקנאים ועל עם ישראל כולו.
אתוס הקנאות הזה, שורשיו היהודיים נעוצים בסיפור של פנחס. פשוטו של הסיפור מובא (כמו כל דבר וגו') בשלושה חלקים. החלק הראשון הוא החטא: "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה א-ג). עם ישראל חטא בשני איסורי יהרג-ובל-יעבור – איסורי עריות, ובעקבות-כך גם איסורי עבודה-זרה – ונענש על כך במגיפה ("וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף", פס' ט). החלק השני הוא התגובה; אולם בניגוד למקרים קודמים, שנוהלו במוסדות ובין אלהים למשה ולראשי העם, הפעם התערב מיוזמתו אקטיביסט צעיר וקנאי, על דעת עצמו: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' ז-ח).
החלק השלישי, התייחסות אלהים לקנאי שלקח את החוק לידיים (במובן המילולי והאלים ביותר האפשרי) הוא חומר-נפץ, מסוכן מכל טקסט אנרכיסטי מאז: "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' יא-יג). בתפיסה המוסרית הבסיסית של שכר-ועונש זוהי תמיכה מובהקת ומפורשת בקנאות. זהו עידוד אנשים פרטיים לעקוף כל סמכות או רשות: להרשיע בעצמם בלא רשות שופטת, להוציא להורג במקום הרשות המבצעת, ולקבוע חוק לעצמם בלא רשות מחוקקת. זהו עידוד לאלימות לא רק כלפי בני-אדם (עד כדי רצח אידיאולוגי), אלא גם לאלימות כלפי מוסדות השלטון – כלומר, מרד. בנוסף, הפרס הניתן לפנחס ושושלתו – תפקיד הכהן הגדול – מעיד לא רק שמרד קנאי כנגד אדם וממסד הוא רצוי, אלא גם שמובטחת לו הצלחה.
—
ברור שאתוס הקנאות אינו בר-קיימא. ברור שאין קבוצה, תנועה, עם או מדינה המסוגלים להתקיים לאורך זמן כאשר ישנו ערך מוסרי חיובי ומובטח פרס משמים לעבריינות, לשימוש באלימות לקידום רעיונות, או לרצח ולמרד כאמצעים לגיטימיים לתפיסת שלטון. התוצאה של עידוד קנאות ואלימות היא בהכרח "תחרות חופשית" של יותר קנאים, אשר ינקטו ביותר אלימות. בתחילה זו תכוון כנגד חוטאים-ממש (אם ישנם כאלה), אך במהרה כלפי כל מי שנתפס כחוטא, או אפילו רק כ"לא קנאי מספיק"; כאשר האלימות לגיטימית ומעודדת, והפרס הוא כוח ושלטון, מהר מאד יחוסלו גם אנשים סתם, וכמובן גם קנאים אחרים וגם הקנאים המחסלים בעצמם. אומרים שהכוח משחית, אבל גם הדרך לכוח משחיתה; וכאשר הדרך לכוח מלכתחילה כוחנית ואלימה, השחיתות כה חזקה ומהירה, עד שתוצאתה יכולה להיות רק קריסה – בראש ובראשונה, קריסתם של האנשים והרעיונות שפנו לדרך הקנאות.
חלומות המהפכות באירופה (ליברליות/סוציאליסטיות/לאומיות ואחרות) המשיכו עוד מאה שנים ויותר אחרי המהפכה הצרפתית – ובכל פעם קרסו בדם ואש ותמרות עשן. בצורה הקשה למדנו ש"הדרך לגיהנום סלולה בכוונות טובות". רק לקראת סוף המאה העשרים רוסן אתוס הקנאות, לטובת מערכות מושלמת מעט פחות, אך אלימות והרסניות הרבה פחות. בכל תנועה, לאחר כשלון נסיונות הקנאות הושקע המאמץ להתחסן מפני סכנות ההשתלטות הקנאות ומפני הפיתוי שבה; עד למצב הבריא בו אידיאולוגיה המטפחת קנאות נחשבת אנכרוניסטית עד כדי מיאוס ודם.
—
גם היהדות ההלכתית, אחרי חורבן בית שני, ניסתה להתמודד עם אתוס הקנאות והסכנות שבה. במקרים אחרים, חז"לינו דווקא השכילו להבין את הבעיה, ולעקר את הדין מפורשות ("עין תחת עין – זה ממון" (בבלי, בבא קמא פג)), ובכך סתמו את הגולל על אתוס הנקמה הפיסית. אבל דווקא לגבי הקנאות האידיאולוגית, ההרסנית ומסוכנת בהרבה לפרטים ולעם כולו, יש רק סייגים משפטיים והתחמקויות ("הלכה ואין מורין כן", "אם פרש זמרי והרגו פנחס, נהרג עליו", "נהפך זמרי והרגו לפנחס, לא נהרג עליו. מאי טעמא? רודף הוא" ועוד, ב"פינחס – על הקנאות 2"). הדין עצמו נשאר – "הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו" – כלומר הקנאות עדיין מותרת; וחשוב מכך, האתוס נשאר. הסיפור של פנחס עדיין מסופר באותו אופן, ומסתיים בכך שהקנאות היא חיובית ומבטיחה פרס – ולכן מובטח לנו שיהיו קנאים שיאמינו שלהם אישית היא מותרת, ושעבורם נכתב הסיפור, ושאם ימצאו את הפרצות בסייגים – להם מובטח הפרס.
אבל האם זהו אכן האתוס הבסיסי: האם בתנ"ך הקנאות חיובית ומבטיחה פרס?
אני סבור שכבר בתנ"ך נמצאת התשובה השלילית – הפרס שהובטח לפנחס על קנאותו בוטל. ההתמקדות בפנחס בן אלעזר הכהן (בפרשת פנחס וקודמתה בלק) היא רק החלק הראשון של הסיפור, שאת המשכו – המהופך לחלוטין – אפשר למצוא בסוף השושלת, בסיפורם של בני עלי הכהן: "וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה'" (שמואל א' א ג). פנחס הראשון ייסד את השושלת במעשה הקנאות, ועל כך זכה: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". צאצאיו של פנחס הראשון היו שושלת הכהנים הגדולים, שהגיעה עד לעלי, בימי המשכן בשילה. עלי קרא לאחד מבניו על שם אביו הקדמון – פנחס – אך בדיעבד היה זה פנחס האחרון, סופה של השושלת. על חפני ופנחס האחרון נכתב "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל" (ב יב): הם ירשו מפנחס הראשון את היוהרה שבקנאות, עם האמונה שלהם מותר מה שלאחרים אסור. הם גם האמינו בפרס האלוהי המובטח לקנאים, ב"ברית כהונת עולם" שהובטחה בתמורה להצלת ישראל מחטא – ולכן הרשו לעצמם לחטוא, ולהחטיא את ישראל.
הקנאות המקורית של פנחס הראשון היתה כנגד עבודה זרה וחילול השם, ובעקבות חטאי עריות. אלו בדיוק החטאים שדבקו בפנחס האחרון: "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד; וְשָׁמַע אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמואל א' ב כב). אין ספק שכוונתו של הראשון היו טובות, אפילו טובות באופן מוחלט – מניעת שתי עבירות של "יהרג ובל יעבור". דווקא כאשר הכוונות טובות וטהורות, קל לבחור באמצעים הלא-נכונים, דווקא מתוך אמונה מוחלטת קל לבחור באמצעים קיצוניים – וגלגולה של השושלת מראה שהתוצאה של בחירה זו יכולה להיות ביצוע בדיוק אותן עבירות שנגדן הקנאות כוונה מלכתחילה.
הסימטריה ברורה גם בהתייחסות לקהל מולו נעשו המעשים. כשם שפנחס הראשון קינא לעיני כל ישראל ("יצאו שניהם תלויים לעיני הכל", מדרש תנחומא במדבר כה סימן כא), כך גם חטאי האחרונים גלויים וידועים לכל: "לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת-דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל-הָעָם אֵלֶּה" (פס' כג). חטאי האחרונים מוצגים כתמונת הראי של קנאות הראשון – אבל הם לא רק הפוכים לקנאות, הם נובעים ממנה. חפני ופנחס ידעו להבדיל בין טוב ורע, ואילו רצו, יכלו לפחות להתבייש ולהסתיר – אך תפיסת החסינות, תוצר הקנאות ויוצרת הקנאות, מנעה מהם אפילו את הבושה.
גם העונש היה בהתאם, מידה כנגד מידה: ברית העולם שהובטחה בוטלה – למעשה, זו הבטחת הברית הראשונה שביטל אלהים (ולא האחרונה, ביחסיו עם עם ישראל ומנהיגיו): "לָכֵן נְאֻם-ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד-עוֹלָם; וְעַתָּה נְאֻם-ה' חָלִילָה לִּי כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמואל א' ב ל). "כהונת עולם" הומרה בביזוי נצחי: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת-זְרֹעֲךָ וְאֶת-זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ. וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר-יֵיטִיב אֶת-יִשְׂרָאֵל וְלֹא-יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל-הַיָּמִים. וְאִישׁ לֹא-אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת-עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת-נַפְשֶׁךָ", (לא-לג). לבסוף, "ברית השלום" הוחלפה במלחמה – בה נהרגו חפני ופנחס שניהם ביום אחד – ובהבטחה להמשך אסונות ומוות לדורות: "וְכָל-מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים. וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל-שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל-חָפְנִי וּפִינְחָס: בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם" (שמואל א' ב לג-לד).
—
סיפור סופם של חפני ופנחס האחרון, וסופה של השושלת, הוא חלקו המשלים וההכרחי של סיפור ראשית השושלת, ועליו להיות חלק הכרחי מתפיסת הקנאות. את פנחס הראשון ואת מעשה הקנאות שלו יש לדון על שום סופו, וכך לראות ששושלת שנוסדה באלימות ובדם (אפילו "למטרה טובה", "על קידוש השם"), ומצאה בהם את הצדקת קיומה, באלימות ובדם נחרבה (וממילא הובילה לחילול השם, ולכל מעשה חטא שמראש נועדה למנוע). סופה היה כשל התנועות המהפכניות המודרניות – שניסו לקדם ערכים נאורים בדרכי אלימות, ונקברו תחתיה, יחד עם ערכיהן, קורבנותיהן ומוביליהן. זו האזהרה מפני תליית תקוות על-טבעיות בהצלחת האמונה, או במאבק אלים כתחליף לויכוח אידיאולוגי – אפילו כאשר הכוונות הן הטובות ביותר, האלימות והקנאות הן הבחירה ההרסנית ביותר לכולם. בימים סוערים אלה בארץ, ובשבת שלפני י"ז בתמוז ושלושת השבועות, הלוואי שנצליח ללמוד את הלקח האמיתי מסיפורה של שושלת פנחס, ולהוקיע את דרכם של הקנאים בדרך פנחס, לטובת דרכם של תלמידי אהרן: "אוהב שלום ורודף שלום".
*"כהני פנחס" הוא ארגון לבן קנאי אמריקאי שהוקם בשנת 1990, על מנת להלחם ביחסים בין-גזעיים בארה"ב, ושיטותיו כוללות רצח, פצצות, ושוד בנקים. מטרותיו התרחבו גם, וכוללות הומוסקסואלים, קליניקות הפלה, ויהודים.
**רבי יעקב הנזיר, אשר טייל בארץ ישראל בשנת 1235, תיאר במסעותיו מקומות קברים רבים בארץ; ביניהם גבעת-פינחס, בדרך משכם לירושלים, אותה הוא מיקם בכפר הפלסטיני עוורתא: "וכפר עוורתא לשמאל העולה לירושלם ושם קברו של איתמר הכהן… עוד יש קבר אחר שם ואומרים שהוא קבר פנחס בן אלעזר הכהן, ויש לישמעאלים מקום להתפלל סמוך לקבר" (מצוטט ב"אוצר מסעות" של יהודה דוד אייזענשטיין, משנת תרפו 1926, כאן: http://www.hebrewbooks.org/2933). בזמננו הוקם היישוב היהודי איתמר מול הכפר עוורתא, ולמרבה הצער רוחו של פנחס הקנאי שורה ביניהם. בחודש מרץ האחרון, שני קנאים-בעיני-עצמם מעוורתא רצחו את ה"חוטאים" לדעתם: זוג הורים, שני ילדים ותינוקת. יהי זכרם ברוך.
תגיות: א. בן-אבי, פרשת-השבוע, קנאות-דתית
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
15 ביולי, 2011 בשעה 13:55
תודה על המאמר המעניין.
גם אני ניסיתי תמיד לקשר בין פנחס הראשון לפנחס השני, ודווקא הגעתי למסקנה שונה. לשיטתי, לא מדובר ב"צדק היסטורי" שנעשה עם זרעו של פנחס (ממילא טיעון זה קלוש, שכן הוא בנו של אלעזר, בן אהרון), אלא דווקא בסכנה הטמונה בקנאות דתית ובעצם קיומה של תיאוקרטיה: אין זה משנה אם אתה אספסוף הסוגד לבעל פעור (קיימת פרשנות מעניינת לפולחן הזה – ע"ע), או אריסטוקרט המתקשר לשושלת מקודשת ומנהל אורח חיים מופקר – הפרת החוק האלוקי זוכה לעונש חד-משמעי ומיידי. באופן לא מפתיע, כל העונשים הללו מופיעים על רקע עבירות בנושא מין, ללמדנו לא רק על הקנאות שבתגובה, אלא גם שופכת אור על חתירתה המתמדת של הדת היהודית לעצב את כל מערכת חייו של הפרט, ובכלל זה גם המין. לדאבוננו, מגמה זו לא השתנתה כלל ועיקר.
בכל אופן, זה ההפך הגמור מעיקרי המהפכה הצרפתית. נכון שבהמשך "המהפכה טרפה את בניה" והקורסיקני הפרנקופיל זנח את הרעיונות הנאורים ופנה לאפיק מונרכי, אבל זה ברובד השטחי. מבחינה מהותית, ובפרספקטיבה היסטורית רחבה, הרעיונות הפילוסופיים של המהפכה, היוו את המסד לסיום העושק התמידי של האצולה והכמורה, הורידו את האל מן המרכז והחליפו אותו באדם ובעיקר, ביקשו למחות כל זכר לקנאות הדתית שחלשה על המדינות הקתוליות מזה כ-1400 שנים.
15 ביולי, 2011 בשעה 15:20
×”×§× ×ות ×œ× ×ª×ž×™×“ זוכה ליחס חיובי
בסיפורו של אליהו (שהמדרשים משווים אותו לפנחס), מופיעים הפסוקים הבאים:
"וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ–עַל-אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ."
לטחא שהרג את נביאי הבעל בכרמל ונמלט מקמתה של איזבל, מזומן אליהו לשיחה עם אלוהים בהר סיני. לאחר הצהרת הקנאות שלו, שהביאה אותו למצבו הנוכחי, הוא מקבל הדגמה מאלוהים. מכיוון שלא הבין אותו וחזר מילה במילה על הצהרת הקנאות, הוא נשלח למנות לו מחליף.
ויש מקום להרחבה, אבל הוא אינו כאן
לבלוג פרשת השבוע שלי: http://pshavua.blogspot.com/
15 ביולי, 2011 בשעה 18:55
מרתק. תודה!
ניתוח מעניין מאוד – אי אפשר לקבל מסקנות רק על בסיס החלק הראשון, צריך להגיע עד סוף השושלת כדי להבין שאדם לעולם לא יוכל לשפוט אחר במקום אלוהים. לא תפקיד ולא מיכולתו
16 ביולי, 2011 בשעה 19:14
×ž×¢× ×™×™×Ÿ מ×וד
תודה
19 ביולי, 2011 בשעה 16:23
×פילוג 3
פנחס בן אלעזר בן אהרן עצמו נזכר שוב בתנ”ך, בספר שופטים (כ כז-כט), בעצם מלחמת האזרחים שאחרי מעשה פילגש בגבעה: “וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בּה’; וְשָׁם, אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים, בַּיָּמִים, הָהֵם. וּפִינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו, בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר, הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם-בְּנֵי-בִנְיָמִן אָחִי, אִם-אֶחְדָּל; וַיֹּאמֶר ה’ עֲלוּ, כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ. וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים, אֶל-הַגִּבְעָה סָבִיב”. על אף שחלפו מעל שלוש מאות שנה (פרשנות הרד”ק: “מפני שלא יאמינו בני אדם כי אותו פינחס היה לפי שיש לו משנותיו עד הזמן ההוא יותר מג’ מאות שנה”) מימי המדבר עד סוף ימי השופטים, שוב נזכר מפורשות כבדרך נס אותו פנחס עצמו – ושוב בהקשר של מלחמת אזרחים איומה, וכסמל להדרדרות המוסרית והחברתית של עם ישראל. גם זו מתוצאותיה של הקנאות: התפרקות הבסיס המשותף, עד כדי מלחמת אחים. מי שהחל בהצלת ישראל ממגיפה ומוות, ובתמורה זכה להבטחת “ברית שלום”, סופו שפעל בדיוק להיפך: הוביל מלחמה בתוך עם ישראל, וכמעט שהכחיד שבט שלם.