חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הכיבוש והגירוש – או על ניכוס הערכים

נושאים פוליטי, תא אופק ב 21.08.08 6:05

הקיצוניות באשר היא גורמת ראייה סטריאוטיפית, מרחיקה מעיסוק בבעיות השעה ומונעת הידברות. על הימין והשמאל להידבר ביניהם ולמצוא את המכנה המשותף הערכי כדי לשנות את הטעון שינוי במציאות הפוליטית הקיימת

מאת: דנה גנאל

יום שישי לקראת צהריים, הדרך לאילת מירושלים, קצת אחרי צומת נחשון. השמש מלהטת כמו בשיר, ושתי נשים מבוגרות, שיער חצי מאפיר עומדות בצד הדרך. הן מחזיקות שלט שחור גדול בצורת כף יד 'עצור' שדורש – "די לכיבוש!".

הרבה יגידו שאלה הם האידיאולוגים האחרונים של השמאל. אני חושבת שהם אלה שמונעים מהשמאל להיות אידיאולוגי. אני כנראה לא אומרת פה משהו חדש, אבל ברצוני להצביע על תהליך כלל ישראלי, שקורה באופן לא מפתיע כל כך – גם בימין.

ד"ר גדי טאוב הרצה לאחרונה במסגרת סדרת מפגשים של תא אופק באוניברסיטה העברית. סדרת המפגשים עוסקת בסוגיית הדו-שיח עם המתנחלים – אלה שהשמאל רוצה לפנות. טאוב סיפר על ספרו האחרון – "המתנחלים". בספרו ובהרצאתו, הוא מתאר ציבור, שבעיני מרביתנו, מהווה מעין פלקט חלול של כיפה על הצד ואבן ביד. דימוי של מיליטריזם חומד אדמות. אלא שהתיאור בספר שונה. לכו לירוחם, ותגלו בני-ישיבות המתנדבים בקהילה ומתיישבים שם. לא השטחים בלבד הם חזיון פניה של הציונות הדתית. זהו ציבור ערכי בעל אמירה רחבה בהרבה מארץ-ישראל השלמה.

המעניין אותי בהקשר הזה הוא הראייה הצרה של שני הצדדים. לא רק הציבור החילוני מביט על תמונה שטוחה חסרת עומק, אלא הציבור הדתי רואה בנו, החילונים, בורים שפסגת תרבותנו היא "כוכב נולד". ואם לא, הערכים שלנו בעיניהם הם כאלו של "שנאה עצמית". לתפיסתם, רצונו של השמאל הוא למוטט את מדינת-ישראל ואת המפעל הציוני.

התמונות השטוחות הללו אינן מאפשרות לקיים דיון, לפחות לא כזה המאפשר החלפת דעות. הפלקטים הללו חוסמים את מרחב-הראייה שלנו. כמו דודי בלסר מעל נתיבי איילון: הדבר מרשים, מעורר אמוציות, אבל ודאי לא בעל עומק, ויש שיאמרו – מוביל לתאונות.

אחת המילים החזקות בשיח הביקורתי הוא "ניכוס". "הוא ניכס לי, ואני לא אתן לאף אחד שינכס לי" כאילו מדובר במאבק של מי מנכס יותר; הציונות הדתית מנכסת לעצמה את הערכיות, את הסולידריות ואת הציונות, ואילו הציונות החילונית -במידה שהיא ציונית, כמובן…- מנכסת לעצמה את כלל ההומניזם ואהבת האדם. ואנו נותרנו במצב בו אף אחד אינו יכול לנכס לעצמו דו-שיח.

המערוך הגדול, שעבר עלינו כחברה, שרידד את כולנו לעובי הפלקט המדובר, הוא נוח. יותר מכך, הוא ממכר – תמיד אפשר להאשים את הצד האחר. אבל, אנחנו מתעלמים מהבעיה האמיתית. אנחנו ממשיכים לרכב על הקרוסלה, כל אחד מושך לצד שלו, והקרוסלה על צירה נשארת. אנחנו לא מתקדמים.

יותר ויותר נשמעת היום ביקורת כלפי השמאל שהוא "שונא את עצמו", או שהוא לא ציוני. ל"שמאלנים" נקשרים כינויים כגון "יפי- נפש", "רוחצים בניקיון כפיהם" ושאר תארים "מחמיאים" כגון אלו. הפניית האצבע המאשימה נובעת מהסתכלות על התוצאה שגישה זו מביאה. התוצאה היא שמאל שעסוק בלחפש נרטיבים אחרים, בלי לבדוק אם גם הנרטיב שלו הוא רלוונטי ולגיטימי. רבות כתבו על איבוד דרכו של השמאל, על ה"לא" כאידיאולוגיה. "זכות הצעקה" של ברנר היא חשובה, אך אינה חזות הכל. אחרי הצעקה בא הדיבור, אחרי הדיבור – העשייה.

אנשי "די לכיבוש" הם ממנציחיו הגדולים ביותר של הכיבוש עצמו. בעיני, זה לא שהכיבוש הוא טוב, אלא הוא אינו התגלמות הרע. בזה שהוא לא מהות כל רע, הוא הופך לפסיק נוסף בעמודים שלמים של דברים שלא היינו מקיימים, אם הייתה לנו מדינה מושלמת. אחזקת השטחים או עזיבתם לא צריכה להיות בגדר "ייהרג ובל יעבור". אני לא מתכוונת למוטט את מדינת-ישראל כי יש הפרטה, אני מתכוונת לשנות.

מעבר לשאלה המהותית של שטחים או לא שטחים, כיבוש או גירוש, השאלה המהותית יותר היא האם אני מקבל את כללי-המשחק, או שבהינתן ערכים, כל כלי-פעולה הוא תקף, גם הפלת המדינה. אמירה כמו "מדינה כובשת היא מדינה בלי זכות קיום", שקולה בעיני לאמירה כגון "מדינה שמפנה את אזרחיה אינה בעלת זכות קיום". "אנרכיסטים נגד הגדר" או "נוער הגבעות" מייצגים אותה אמירה שטוחה, פלקטית, הנעדרת עולם ערכים שלם מאחוריה. כמוה כמו הסקטוריאליות של הצבעה לגימלאים או לעלה ירוק. ואז, עד כמה שנהיה צודקים או לא באותה אמירה ספציפית, לא נוכל להסביר מתוך מה היא נובעת, ולמה אני לא יכול לשתף פעולה עם אנשים שיש לי איתם מן המשותף. לא נוכל להסביר מדוע השמאל הציוני לא יכול לשתף פעולה עם ישיבות המוקמות בירוחם מתוך עיקרון.

בחברה הישראלית פועלים היום שני גושים ערכיים, ואם יוכלו להתאחד סביב ההסכמות שלהם, יגלו כי אולי יש פתרון גם למחלוקות ביניהם. או במילים אחרות, משבר הביטחון מול הרווחה לא מסתכם בתקציב עצמו. כשהמלחמה היא כמו ב"סיפור שלא נגמר" – מלחמה נגד ה"אין", אלו ש"יש" להם, צריכים למצוא את המשותף. בעיקר כשיש כל כך הרבה ממנו.

אבל רגע, מה אם אלו הם הרוב? מה אם אלו הם מי שמייצגים את כולנו? אני טוענת שלא. או יותר נכון, גדי טאוב טען כך, ולי נוח להסכים. הקיצוניים כתמיד, מהווים את הצ'ופצ'יק של עקומת הפעמון. אם הפוליטיקה ה"מלוכלכת" מרחיקה אותנו מלהצביע, הקיצוניים הם שמפנים אותנו להתעסק בשלנו, לעשות לביתנו. שרק לא יזהו אותנו עם האמירה החזקה הזו, החזקה מדי, כל כך חזקה שהיא חסרת שורשים וחסרת עתיד. בשמאל זה כבר קרה. בימין, מתוך קבוצת מבחן של חבריי בלבד, אני חשה את תחילת התהליך.

אבל אולי זה טוב, אולי זה טוב מאוד אפילו. אולי המערוך החברתי ייצר מסננת עתידית, כזו שתאפשר למי משני הצדדים להתאגד סביב תפיסת עולם רחבה יותר, המשותפת לשניהם. אולי אני אופטימית, ובעצם גורלנו כבר קבוע מראש, גורל שבו כל אחד ימשוך כל כך חזק לצד שלו, שהקרוסלה תסתובב מהר מדי מכדי להכיל את יושביה. לשמחתי, יש לי קושי רב עם אמירות דטרמיניסטיות.

יש פה אמירה וקריאה, והיא להתוות בעצמנו, ומתוך הדברים אותם אנו יוצרים, אמירה אחרת. היכולת שלנו לזהות את עצמנו פוליטית כבר מהווה גיבוש תפיסת-עולם. היכולת שלנו לייצג פוליטיקה הנובעת מתוך תפיסת-עולם, ולא מתוך עצמה, כאקט נכון או לא נכון, היא הצעד הראשון. אחר כך גם נחבור זה לזה. אחר כך נצטרך לא רק אלטרנטיבה אלא גם בדק בית. אמירה פוליטית, שאינה שוקעת לקיצוניות חד ממדית, היא האלטרנטיבה בת-הקיימא שאותה אני מבקשת. זוהי אמירה פוליטית שאינה מבוססת על סקטורים אלא על ערכים, כאלה שאחרים לא יוכלו לנכס מאיתנו!

דנה גנאל היא סטודנטית שנה א' בתכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדע-המדינה (פכ"מ). אחראית פרוייקטים בתא אופק.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , , , , ,

6 תגובות

  1. נדב פרץ :

    לא ברור לי קידוש הקונצנזוס שנעשה כאן. בגלל שהרוב חושבים X, אז כל מי שנמצא משמאל ומימין ל-X צריך להיפגש, ללחוץ ידיים יפה ולהסכים?
    לפני 20 שנה, ההורים שלי אמרו 'די לכיבוש'. גם בסביבה השמאלנית שבה חיו אז – קיבוץ – הם הוקעו כבוגדים. אז מה הם היו צריכים לעשות? לעזוב העמדה שלהם, ולהיפגש עם מתנחלים? או שאולי להמשיך לדבוק בדרך שבה האמינו, ולהיות חלק מהקבוצה שהצליחה לשנות את דעתו של הציבור, והביא אותנו למצב שבו אנחנו רואים שלום באופק – גם אם עוד לא הגענו אליו?

    מה גם שהמאמר הזה רואה את השמאל והימין בצורה מאוד פלקטית ורדודה. למה איש מפלגת העבודה, שתומך במפת הדרכים, נניח, צריך להיפגש דווקא עם מתנחל שמתנגד לפינוי התנחלויות? למה שלא יפגש עם איש חד"ש – ערבי, נניח – שתומך במדינה דו-לאומית? כי הוא לא יהודי, ולכן לא בן שיח לגיטימי?

  2. טל :

    מאמר מצוין של דנה. אהבתי לקרוא.

  3. דנה גנאל :

    נדב,
    לא ברור לי על סמך מה אמרת חלק מהדברים. אין פה קידוש קוצנזוס כלל, מה שכן יש זו התנגדות מאוד גדולה לאמירות שטוחות שמסתכמות במשפט.

    אין לי התנגדות למפגש עם איש חד"ש, אבל אין לי כל אינטרס ערכי או אסטרטגי לשאוף לשם. הוא לא מייצג איזה גוש גדול שקיים במדינת ישראל. הוא מייצג זרם קטן מאוד שנמצא בשולי המגזר הערבי עצמו. אז נכון שנורא נוח לחפש עוד נרטיבים שלא שמענו עליהם – אבל השאלה שלי היא קונסטרוקטיבית – האם יצרנו מכך משהו? לשיטתי, לא.
    באופן כללי, השאלה היא מה אנחנו מנסים לייצר ואיך נעשה את זה? והתשובה, בעיני, היא דרך שותפים שפסלנו אותם על הסיבות, שיכולות להיות נכונות, אבל הן לא מספיקות.

    חוסר שיתוף הפעולה בין השמאל הציוני לציונות הדתית הוא לא ברור מאליו, ולא היה קיים תמיד. והשאלה שאני שואלת הוא למה דווקא הם? נוער הגבעות שלהם גם לא מייצג את תפיסת העולם הכוללת שלהם, אז למה להיתפס לזה.

    אם אנשי ה"די לכיבוש" מייצגים את תפיסת העולם של השמאל בלבד, אז זה בעוכרינו בדיוק כמו שנוער הגבעות הם בעוכרי הציונות הדתית.

    הפלקטים שאני מתארת הם מה שהצד השני רואה. ובעיני הם הבעיה ואם נפתור אותה אולי יהיה לנו פתרון.

  4. איתי :

    אני מרגיש שמאחורי המלים עולה פה פרדוקס מוכר.

    דנה (ואני) רואים באנשי הציונות הדתית (ואולי גם בחלק מאנשי שס) שותפים טבעיים למאבק על בנייתה של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, מאבק בהפרטות של שירותי חינוך בריאות ורווחה וכן הלאה. גם אם אין הסכמה במאה אחוז, הם בוודאי שותפים יותר קרובים בציר זה מאשר אישים כביילין, ברק והרצוג. הנכונות של אנשי הציונות הדתית להקריב מטובתם האישית וטובת משפחתם למען מה שהם רואים כטובת הכלל היא מדהימה (לעתים זה עובר את גבול הטעם הטוב – אבל זה קיים גם בצד השמאל הרדיקלי)

    הבעיה היא שהשותפות בציר הכלכלי-חברתי נמנעת בגלל התהום בציר המדיני-בטחוני, ולעתים גם תהום בציר הליברלי-שמרני (= בערך חילוני-דתי).

    אני מקווה שארה"ב ורוסיה ינחיתו על ממשלת ביבי-לבני ועל הפלסטינים פיתרון קבע מדיני, שלאחריו ניתן יהיה לפרק ולבנות את הפוליטיקה הישראלית מחדש על בסיס הציר הכלכלי (ר' גם סיכום מפגש עם מיכאל מלכיאור)

  5. דניאל :

    אני מסכים כי העשייה הציונית צריכה ויכולה להיות משותפת, אולם בגלל המחלוקת האידיאולוגית צריך להתמקד בנושאים עליהם יש קונצנזוס כמו התיישבות נגב וגליל, צמצום פערים וטיפוח הפריפריה. אני סבור שאת המחלוקת האידיאולוגית יש לשים בצד כרגע, גם ככה זה בעיקר תלויי בצד השני.

  6. דניאל חזי :

    דנה יקירתי,
    לדעתי המאמר שלך נפלא ונוגע בנקודות נכונות.
    אני חושב שיש בו מעט זלזול בתפיסות הפוליטיות-ביטחוניות של שני הצדדים.
    לדעתי יש להבין כי הויכוח הוא לא על "כיבוש" ו"ארץ ישראל" כססמאות. את שוכחת כי לאלפי אנשים, זאת שאלה המקיפה את כל תחומי החיים, והאם זה כל כך פשוט לבוא וליצור מצע חברתי-כלכלי משותף, עם מי שיוצר דה-לגיטמציה לזכותם לגור בביתם?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.