מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
בטוח בדרכו ולא חושש מעוד "זובור" – ראיון עם עמיר פרץ
חה"כ עמיר פרץ עונה לשאלות של איתי אשר, בעקבות פרסום עיקרי המצע שלו כאן באתר
עמיר פרץ פרסם את תכניתו 'כיפת ברזל חברתית'
אמש פורסמה באתר האינטרנט של עמיר פרץ תכניתו המקיפה 'כיפת ברזל חברתית', המתווה הצעות לחיזוק מערכות הבריאות, החינוך, הדיור, והתעסוקה לטובת כלל האזרחים, הצעות לנטרול הקשר בין הון לשלטון, והצעות לשלום אזורי במסגרת שתי מדינות לשני עמים
תמצית הדברים:
- היעדים המרכזיים למדיניות כלכלית – דיור ציבורי כפתרון למצוקת הדיור, חינוך חינם מהגיל הרך עד לתואר ראשון, הורדת היקף העוני וצמצום פערים חברתיים, רשת ביטחון לפנסיה, מאבק בריכוזיות ובהפרטה.
- פרץ מציע הגדלה של מספר הבנקים, כחלק מהמאבק בריכוזיות, מתוך תפיסה שהגדלת התחרות ביניהם תיטיב עם האזרח.
- הרחבת תקציב הביטחון אמנם סתרה את מצע המפלגה ב-2006 אך היתה בלתי נמנעת בהינתן המצב הביטחוני.
- דחיפת מערכת "כיפת ברזל" (לצד מניעת הפרטה בתעשיות הבטחוניות) היא דוגמה להגשמת האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית בתוך משרד הביטחון, מהפיכה ששום שר או ראש ממשלה שהוא גנרל במיל' לא הוביל לפניו.
- פרץ מצהיר כי אם יכהן כשר אוצר, אנשי הדרג המקצועי במשרד ייאלצו לקיים את המדיניות שלו, ולא – יש להם תחליפים.
- פרץ מתחייב כי לא יכהן כשר בממשלה של נתניהו. היכולת שלו לדרוש את תיק האוצר בקואליציה בראשות קדימה תלויה במספר המנדטים שתשיג מפלגת העבודה.
כהונה של ממשלה בארצנו היא קצרה, ולכן חייבים סדרי עדיפויות. מה יהיו חמש הרפורמות הראשונות שהיית בוחר להוביל במסגרת כהונה כזו. אשמח אם תתייחס לפחות לחלק מהנושאים הבאים – מדיניות מיסוי פרוגרסיבי/רגרסיבי, מס חברות ומיסוי ההון, הלאמות-הפרטות, שימוש של האוצר בחוק ההסדרים ועוצמתו ביחס למשרדי ממשלה אחרים והכנסת, יחס חוב תוצר והחזר הלוואות ממשלה, כוחם הגדול של הטייקונים, העסקת עובדי קבלן בידי הממשלה, שכר במגזר הציבורי, שוק ההון וקרנות הפנסיה.
תוכנית "כיפת ברזל חברתית" שפרסמתי היא תוכנית עבודה לשינוי המציאות החברתית בישראל. כמובן שיש עוד דברים רבים שניתן וצריך לעשות, אבל התוכנית מייצגת את סדר העדיפויות שלי, מול הכירסום החברתי שמתחולל בישראל בשנים האחרונות, ותופעות כמו שחיקת מעמד הביניים, עובדים עניים ומשבר הדיור, שמשנות את פניה של ישראל לרעה.
- אחת הסכנות הגדולות לחברה הישראלית היא מצוקת הדיור, המצב בו זוג צעיר לא יכול להרשות לעצמו לרכוש כיום דירה, כחלק מהתייקרות החיים בישראל תחת ממשלת נתניהו. זאת הרי תופעה שתתפתח לכך שנראה משפחות של הומלסים ברחובות. תוכנית להחזרת הבנייה הציבורית, והצבת יעד של 100 אלף דירות לשנה, חייבות להיות יעד שנמצא בראש סדר העדיפויות, כדי לעצור את תהליך הכירסום, כמו גם העלאה נוספת של שכר המינימום, קצבאות הזקנה, והוצאה מוחלטת של מושג חברות כוח האדם אל מחוץ לחוק.
- כלי מרכזי בדרך לצמצום פערים בעתיד הוא מהפכה לא פשוטה, אך חיונית לחברה הישראלית, שתעניק לכל ישראלי חינוך חינם, מהגיל הרך ועד לתואר ראשון. זהו מאבק שבוודאי לא יהיה פשוט, אך המהפכה הזאת תהיה משתלמת גם מבחינה כלכלית. השקעה מאסיבית בחינוך תחזיר את עצמה, בהשבחת ההון האנושי ובצמצום פערים אמיתי.
- צריך להציב יעדים לאומיים, התחייבויות של הממשלה בפני הציבור, שיתמרצו עשייה ויתוו דרך. היעד החברתי הלאומי בישראל צריך להיות תוכנית שתוציא מדי שנה 150 אלף איש ממעגל העוני, בו שבויים למעלה ממיליון ישראלים, חלקם הגדול אנשים עובדים, שעובדים מאוד קשה ולא מצליחים להתפרנס ולהתקדם בחייהם. דרושות לא פחות תוכניות לאומיות להגנה על מעמד הביניים מהתייקרויות במשק, שהופכות את החיים בישראל לכמעט בלתי אפשריים, ולצמצום הפערים המגדריים בין גברים לנשים, הגיאוגרפיים בין הפריפריה למרכז, והמגזריים בין בני מיעוטים לרוב היהודי, לצד תוכנית שתתמרץ יציאת חרדים לשוק העבודה.
- יעדים נוספים שצריך להבטיח בדרך לחברה צודקת יותר הם כמובן רשת ביטחון ממשלתית לכספי קרנות הפנסיה, ומאבק חקיקתי בריכוזיות ההון, לצד מאבק המגמות ההפרטה של המשק.
כל אלו הם יעדים ברי ביצוע, אך בוודאי לא קלים לביצוע. קשה להניח שהמחנה הסוציאל דמוקרטי יצליח להשיג את כל יעדיו בכנסת הקרובה, מחכים לנו מאבקים לא פשוטים. גם אם נצליח בכולם, ביצוען של רפורמות רחבות כמו חינוך חינם מהגיל הרך ועד לתואר ראשון ייארך זמן רב ללא ספק. לצד הרפורמות הגדולות, עלינו להציב יעדים שניתן להגשימם כבר מחר בבוקר, וישפרו את חיי האזרחים, כמו למשל הגדלת מספר הבנקים. אין ספק שזהו נושא שתחרות חופשית בו יכולה לשפר את מצבם הכלכלי של האזרחים במדינת ישראל, שהבנקים שולחים את ידיהם לכיסם בצורה עמוקה ולא תמיד ברורה, ורישיונות לבנקים חדשים ניתן לחלק באופן מהיר יחסית, כפי שהממשלה עשתה לאחרונה עם חברות הסלולר החדשות, צעדים כאלה צריכים להיות נפוצים יותר כאמצעי להפחתת הריכוזיות במשק ולהוזלת עלויות המחייה בישראל.
במצע העבודה 2006 הבטחת לקצץ בתקציב הביטחון שמונה מיליארד שח ולהפנותם למשרדים אזרחיים, אבל בישיבתך הראשונה עם המטכ"ל הודעת חגיגית שתהיה "חומת מגן לתקציב הביטחון", ובהמשך אף חברת לתביעות בכירי המערכת להגדלת תקציבים בשווי מיליארדים. מדיניות זו הפכה את טענתך שמשרד הביטחון הוא משרד חברתי למגוחכת ואף מכעיסה בעיני רבים ממצביעיך. איך נוכל לדעת שעם ישיבתך על כורסת שר האוצר לא תאמץ (אולי מחוסר ברירה) את העמדה של המערכת שבראשה תעמוד?
אני ממש לא מקבל את התיזה הזאת, ואת כל ההנחות שמוטמנות בתוך השאלה הזו. מישהו חושב שניתן להימנע מהגדלת תקציב הביטחון בשעה שישראל מופגזת מצפון ומדרום, בשעה שחטיפות חיילים מאיימות להפוך כמעט לדבר שבשגרה, בשעה שאנחנו מותקפים ונכפית עלינו מלחמה? בשעה שמסתבר, חודשיים לאחר כניסתי למשרד הביטחון, שהימ"חים ריקים, שהחיילים לא מאומנים ולא מצוידים? מישהו היה מעז להשאיר את צה"ל במצב שנחשף אז, ללא תוספת התקציב? [הערה – האמירה "חומת מגן לתקציב הביטחון" פורסמה בראשית מאי 2006, לפני חטיפת גלעד שליט ולפני החטיפה בגבול לבנון והמלחמה שפרצה בעקבותיה. אם עמיר פרץ חשב עוד לפני האירועים הללו שאסור לקצץ בתקציב הביטחון, לא ברור מדוע התחייב לקיצוץ כה נרחב במצע של מפלגתו-א"א].
השנים בהן ישבתי במשרד הביטחון היו השנים היפות ביותר מבחינה חברתית בישראל, ורק לאחר שהבטחתי בהסכם הקואליציוני את קיומן של ההבטחות החברתיות של העבודה לבוחריה, העלאת שכר המינימום, הגבלת כוחן של חברות כוח האדם, פנסיה לכל אזרח, והגדלת סל התרופות, נכנסתי למשרד הביטחון. כל הרפורמות החברתיות שהצענו הפכו למציאות, כמובן שלצערי מאז נתניהו הספיק ליצור מצב שונה לגמרי.
גם במשרד הביטחון האג'נדה החברתית היתה חלק ממערכת קבלת ההחלטות שלי, והיא שינתה את המדינה. אני ממש לא מדבר רק על מניעת ההפרטה בתעשיות הביטחוניות, מהלך חסר תקדים של בלימת הפרטה בגוף כל-כך גדול, אני מדבר על שיקולי הביטחון עצמם. מי שלא מבין שמערכת כיפת ברזל, שלא היתה יוצאת לפועל אלמלא הייתי הולך למשרד הביטחון, הרי שרי ביטחון לפני סירבו לאשר אותה, היא מערכת של אג'נדה חברתית, איננו מבין את מדינת ישראל. הרי הצבא לא רצה את המערכת, אישרתי אותה נגד דעתו של המטכ"ל, נגד ראש הממשלה, נגד שר האוצר. היום יש לאנשים בפריפריה של מדינת ישראל מגן, כיפת ברזל שמגינה להם על השמיים, שמבשרת הם שמדינת ישראל לא זנחה אותם.
האם יש בכוונתך להחליף עם כניסתך לתפקיד את מנכ"ל המשרד, ראש אגף תקציבים והממונה על השכר? מיהם הכלכלנים המתאימים בעיניך לתפקידים אלה? האם יש בכלל בארץ קבוצה של כלכלנים מנוסים שמחזיקה באידיאולוגיה דומה לשלך?
אין לי שום כוונה לעסוק בעניינים פרסונליים של עובדי מדינה מעל גבי אתר אינטרנט, זה פשוט לא הגון בעיני. בכירי המשרדים הממשלתיים השונים אמורים לשרת את מדיניות השר, ובכל משרד ממשלתי אליו איכנס ראשית אתן לעובדי מדינה את הקרדיט לכך שימלאו את מדיניות השר, וכמובן שאבחן את תיפקודם בשטח במציאות. בוודאי שלא חסרים במדינת ישראל כלכלנים בעלי השקפת עולם שמאלית, סוציאל דמוקרטית. למעשה, כמה מהכלכלנים המובילים בעולם בתחום זה נמצאים, לשמחתנו, בישראל.
רבים ראו ב"פרשת המשקפת" מהלך מתוכנן של יריביך במערכת הבטחונית ובמערכת הפוליטית שנועד להביך אותך ולהציג אותך כמי שאינו מבין בביטחון ולכן נטול סמכות להוביל מהלכים מדיניים ובטחוניים. האם אינך חושש ממצב שבו בכירי האוצר או בעלי ההון בישראל ינסו להכין לך "זובור" דומה שיציג אותך כאדם שאינו מבין עקרונות יסוד בכלכלה או את הז'רגון המקצועי?
אין לי ספק שניסיון כזה אכן יעשה. הסיבה שאני יכול לומר זאת בביטחון היא שניסיון כזה כבר נעשה בעבר – בעת הרפורמות הכלכליות של 2002-2004, עת ההסתדרות בראשותי הייתה הגורם המשמעותי היחיד שניסה להרוס את הרפורמות הכלכליות ההרסניות שהובילה ממשלת שרון-ביבי.
יש לי הרבה מאוד ניסיון עם נערי האוצר, וגם עם בעלי ההון, שאיימו בזמנו שהעלאת שכר במינימום וחוק עובדי כוח אדם יגרמו לפיטורים של מאות אלפי עובדים במשק. גם אלופי המטכ"ל, שלא לדבר על יריבי הפוליטיים לאורח השנים, לא תמיד ניסו להפוך את חיי לקלים יותר.
זו גם הסיבה שאינני חושש מנסיון כזה – עמדתי בו בעבר, ואעמוד בו גם בעתיד.
אם יוצע לך לשמש שר אוצר בממשלה של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, תסכים?
כפי שהצהרתי בעבר, לא אשב בממשלת ימין בראשותו של נתניהו.
ואם קדימה תציע לך להצטרף לממשלה אך תטיל (שוב) וטו על תיק האוצר, כיצד תנהג הפעם?
בהנחה שגודלה של מפלגת העבודה יאפשר לה לקבל את אחד התיקים הבכירים, לא אכנס לממשלה ללא תיק האוצר. במידה וגודלה של המפלגה לא יאפשר דרישת תיק בסדר-גודל כזה, אדרוש תיק כלכלי-חברתי בכיר ככל שניתן. בכל מקרה, אינני רואה את חלוקת התיקים כדבר המרכזי בהקמת קואליציה. כפי שכבר הוכחתי בעבר, הישגים חברתיים ניתן ליצור גם באמצעות הסכם קואליציוני מוצלח, וכמובן שבמו"מ עתידי להקמת ממשלה, הדרישות החברתיות הן אלו שיעמדו במרכז סדר היום, ולא חלוקת התיקים הפרסונליים.
תגיות: אביגדור-ליברמן, בנימין-נתניהו, בנקים, דיור, דיור-בר-השגה, דיור-ציבורי, הגיל-הרך, הפרטה, הפרטת-התעשיות-הבטחוניות, חברות-כוח-אדם, חינוך-חינם, חרדים, כיפת-ברזל, כיפת-ברזל-חברתית, מיעוטים, מפלגת-העבודה, משרד-האוצר, סוציאל-דמוקרטיה, סל התרופות, עובדים-עניים, עוני, עמיר-פרץ, פנסיה, פריפריה, צמצום-פערים, קדימה, קרנות-פנסיה, ריכוזיות, שוויון מגדרי, שכר-מינימום, תקציב-הביטחון
קישור קבוע
24 תגובות
Email This Post
12 ביוני, 2011 בשעה 7:49
http://www.shatil.org.il/new-update/72924
12 ביוני, 2011 בשעה 13:14
הרבה מלל ×•× ×§×•×“×” ×חת
לצערי ברוב הנקודות עמיר פרץ לא אומר כאן דברים ברורים. התייחסות בכותרת לחברה לבנייה ציבורית היא התווית כיוון. אבל התייחסות לתחום החינוך במושג של "חינוך חובה חינם" היא שטחית מדי לטעמי, וצריכה להיות מלווה באמירה ברורה לגבי השקעה מסיבית במורים ובתשתיות הפיזיות של ההוראה.
לגבי הבנקים, ההצעה שלו חשודה בעיני. בתחום הסלולר שאותו הוא מביא כדוגמא, השוק מתרחב מ 4 לחמישה משתתפים (שאחד מהם תלוי בתשתיות של המתחרים), וזה עדיין לא מודל של תחרות משוכללת, בעיקר בגלל הסדרי הכבילה של הלקוחות (למרות שיש לציין לטובה את התערבות הרגולציה בעניין).
בשוק הבנקים כבר פועלים לפחות חמישה מתחרים, והוא עדיין מתנהל כקרטל.
הצד השני של המטבע הוא שבנק הוא מכונה להדפסת כסף (כמעט פשוטו כמשמעו, ולא ככל עסק רווחי). מתן רשיונות לבנקים נוספים הוא מתן מכונות להדפסת כסף בידי בעלי הון נוספים.
לטעמי הצעד הנכון הוא להלאים את מחדש את אחד הבנקים (המתאים ביותר הוא בנק לאומי, שאת מניותיו ניתן לרכוש מהציבור), או להקים בנק ממשלתי/ציבורי חדש, שיאלץ את הבנקים הקיימים להתחרות בו באמת.
בהנחה שהוא לא מפיץ ססמאות אלא מבין מה הוא עושה, אני תוהה למה פרץ מציע פיתרון הפוך?
12 ביוני, 2011 בשעה 13:56
אבשלום, כהדיוט גמור אני נוטה להסכים איתך.
אני לא יודע לגבי העולם, לפחות בישראל הטענה התיאורטית שככל שיש יותר מתחרים הצרכן מרוויח לא ממש עובדת (גם אם נתעלם לחלוטין מהפגיעה שיוצרת התחרות הזו בזכויות העובדים).
ראשית, המספר הכולל לא בהכרח הדבר הכי משמעותי. תמיד יש הבחנה בין מעט ספקים גדולים לקטנים שלוקחים כ"א פלח קטן (אספקת גז, שירותי אינטרנט וגם בנקאות). לכן גם ה"מהפיכה בסלולר" לא בהכרח תנגוס בצורה משמעותית בפלח השוק של הגדולות.
שנית, עם כבילה או בלי כבילה נדמה לי (לא בדוק) שההוצאות של הצרכן גדלות ריאלית. ראה כמה ישראלי ממוצע משלם על תקשורת טלפוניה בחודש.
נכון שמקבלים היום מחברות תקשורת שירותים מתקדמים שלא היו בימי טלפון החוגה והאסימונים, אך זה אמור היה להתקזז ע"י השיפורים הטכנולוגיים האדירים.
לכן אינני מבין מדוע דווקא סוציאל-דמוקרט מכף רגל ועד ראש כעמיר פרץ מאמץ גישה ניאוליברלית "קלאסית" בהקשר לבנקים ולחברות הסלולר. הוא משרת את יריביו האידיאולוגיים שיקחו את הדברים צעד נוסף הלאה – אם פרץ חושב שתחרות תעודד שירות בבנקים ובשירותי תקשורת, אז למה לא "לעודד תחרות" ברכבת ובחברת חשמל ולהפריט אותן?
נ"ב:
1. מספר הבנקים המסחריים בישראל גדול מ-5
http://www.bankisrael.gov.il/deptdata/pikuah/snifim/snifhanh.htm#1
נכון שלא לכולם סניפים בכל יישוב, אך בעידן האינטרנט זו לא ממש בעיה.
2. להבנתי הפתרון הריאלי להצעתך הוא בנק הדואר ולא בנק לאומי. מי שעוקף את פרץ משמאל הוא משה כחלון.
12 ביוני, 2011 בשעה 13:59
הצעת משה כחלון כחלופה להפרטת ×‘× ×§ הדו×ר
כאן
http://he.likudnik.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5/%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94/%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA/%D7%A9%D7%A8-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9A-%D7%90%D7%AA-%D7%91%D7%A0%D7%A7-%D7%94%D7%93%D7%95%D7%90%D7%A8-%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%A7-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99-.aspx
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3409474,00.html
12 ביוני, 2011 בשעה 14:23
פתיחת בנקים נוספים, חינוך חינם להמונים וכיפת ברזל חברתית.
זה נשמע לי…. לא רציני?
אישית, אני לא רוצה מליארד בנקים (זו תחרות מספיק משוכללת?) שיתחרו בניהם מי ידפוק אותי, אני רוצה בנק אחד שיהיה לטובתי…
חינוך חינם לכולם זה נושא חשוב ואפילו בן גוריון דיבר על זה, אבל הוא לא אמר כלום על הפרטות ורפורמות שמכרסמות במערכת החינוך מכיוון מספקי השירות. האם הוא רוצה לתת לכולם חינוך דפקט בחינם?
כמו שאומרים, קונה בזול – משלם ביוקר.
כיפת ברזל חברתית, זו אחלה ססמא. כמו "חומת מגן ביטחונית" או כל צירוף אחר של ביטוי סמלי ותואר.
הוא לא אמר דבר אחד – מאיפה הוא יביא את כל הכסף לזה?
12 ביוני, 2011 בשעה 20:43
איציק ואבשלום,
שימוע למועמדים אינו "זבנג וגמרנו",
ברור שאחרי כמה שאלות ותשובות עדיין יישארו דברים לא סגורים. אותו הדבר נכון לכל מועמד, וגם לפורומים אחרים כמו חוגי בית.
אתם מוזמנים להמשיך בתהיות שלכם, וגם להפנות שאלות (זהות או אחרות) למועמדים אחרים.
הסבר פה
http://www.blacklabor.org/?page_id=33646
12 ביוני, 2011 בשעה 21:19
לאיתי
אני מסכים עם רוב תגובתיך למאמר זה רק רציתי לומר שיש הבדל גדול בין בנקים ותקשורת אל מול רכבת וחברת החשמל. חלק גדול מהשניים האחרונים הוא מונופול טבעי. מובן שלא יהיו שני פסי רכבת מתחרים בין חיפה לת"א ושעל מערכת פסי הרכבת האחת לא יכולות לנסוע שתי רכבות באותה השעה בדיוק ולכן כל תחרות תהיה מאולצת ולא יכולה אלא לייקר את המוצר, לפגוע בו ולפגוע בעובדים ובספקים. 10 בנקים לעומת זאת יכולים לפעול בקלות במקביל, להתחרות בינהם על ריביות למשכנתא או עמלות והדבר יכול בהחלט להביא לשיפור המוצר והורדת המחיר (בשוק טוב ופעיל).
בקיצור, אני ממש לא בטוח שהגברת התחרות בבנקים על ידי הוספת מתחרים היא הפתרון אבל אי אפשר להשוות זאת להפרטת רכבת או חברת חשמל.
12 ביוני, 2011 בשעה 22:07
לעניין הבנקים, כדאי לדעת שהמצב בישראל של היום הוא די חריג. יש כאן מעט בנקים, והם חזקים מאוד, מה שמאפשר קרטליזציה, כמו שרואים למשל בעמלות.
אני אולי הולך להפתיע אותכם, אבל עמיר פרץ – כמו כל סוציאל דמוקרט – תומך בקיומו של שוק קפיטליסטי, למרות שהוא חושב שהשוק הזה צריך להיות מוגבל ומפוקח.
אז כן, המערכת הבנקאית צריכה להיות, בעיקרון, פרטית. האם צריך להיות שחקן ממשלתי אחד? יכול להיות. כרגע מוצע פתרון רגולטורי, שיביא להגברת התחרות. אם זה לא יספיק, צריך להמשיך ולחשוב.
ולעניין ה'רצינות' – נו, באמת. עמיר פרסם באתר שלו את 'כיפת ברזל', תוכנית מקיפה בכל התחומים. בנוסף, התפרסמו ארבעה פוסטים מיוחדים לעבודה שחורה, שהרחיבו על אלמנטים שונים בתכנית הזו, כולל זה – שמהווה תשובה לשאלות ספציפיות. אין עוד מועמד שהציג תוכנית חברתית-כלכלית כלשהי, בטח שלא ברמת הפירוט הזו.
איציק, אני עדיין מחכה למצע המפורט של יחימוביץ'.
12 ביוני, 2011 בשעה 22:37
ש×לה של עברית
בראשית המאמר יש משפט שאינני מבין: "דחיפת מערכת "כיפת ברזל" (לצד מניעת הפרטה בתעשיות הבטחוניות) היא דוגמה להגשמת האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית בתוך משרד הביטחון, מהפיכה ששום שר או ראש ממשלה שהוא גנרל במיל' לא הוביל לפניו."
אני בהחלט מבין ש"מניעת הפרטה" היא סוציאל דמוקרטית, אבל מה הקשר בין "כיפת ברזל" ל"הגשמת האג'נדה הסוציאל דמוקרטית בתוך משרד הביטחון"? ומהי המהפיכה ששום שר או ראש ממשלה שהוא גנרל במיל' לא הוביל לפניו?
אשמח להבהרות ממי שמבין.
12 ביוני, 2011 בשעה 22:52
אני זוכר כשפורסמו השאלות תומכי עמיר נזעקו כאילו אלו שאלות מכשילות (-: חחח…
הנה עמיר ענה וענה יפה.
ולנדב – עמיר לא תומך "בשיטה הקפיטליסטית" אלא הוא מאמין שזכות הקניין היא חלק מזכויות היסוד של האזרחים וחלק מהחופש האנושי ומנגנון השוק, כשלעצמו, אינו פסול, אבל בישראל שהיא מדינה קטנה מאוד וריכוזית מאוד, אין אפשרות לתחרות פרועה וצריך לחוקק חוקים אשר יהפכו את השוק להוגן, מאפשר תחרות שווה ומחלק את ההכנסות בצורה הוגנת.
זוהי סוציאל דמוקרטיה, העמדה של עמיר ושל שלי. שאר המתמודדים לא רואים את העולם כך.
12 ביוני, 2011 בשעה 22:57
אורי, ההבדל הזה ברור בעיני.
לכן אני מתנגד נחרץ להפרטת הרכבת וחברת חשמל וגם להוצאת חלק נכבד מקווי אגד ודן למכרזים, אבל אני לא חושב שכל הבנקים המסחריים במדינה (או כל ספקיות האינטרנט וכו') צריכים באידיאל להיות מולאמים.
הבעיה היא שרוב הציבור לא מכיר את ההבחנה הזו. לכן כאשר מועמד סוציאל-דמוקרטי מזמר את התיאוריה "יותר שחקנים ויותר תחרות = יותר טוב לצרכן" הוא משרת את "מפלגת ההפרטה".
זאת כאשר כלל לא ברור שיש קשר בין התיאוריה הזו שנשמעת מאוד הגיונית ובין המציאות (בדיוק כמו תיאוריית
השקר "הורדת מיסים מגדילה צמיחה, וזו מחלחלת מלמעלה לכולם").
אתה צודק שהרכבת והחשמל אינן דוגמאות טובות לטיעון שלי.
אז בוא נדבר על הגדלת מספר קופות החולים http://www.blacklabor.org/?p=3980
http://www.themarker.com/misc/1.572928
נדב,
1. אתה צודק שעמיר פרץ הוא זה שהציע את המצע הכי מפורט והכי רציני, גם אם לדעתי יש בו כמה בעיות וחורים. המועמדים האחרים יעשו כן אך ורק אם יופעל עליהם לחץ מלמטה, ואת זה בדיוק הקוראים פה יכולים לעשות.
יש כאן לא מעט קוראים שהם תומכים מושבעים של מועמד/ת מסויימת. בכללי המשחק המקובלים ב"אקטיביזם אינטרנט" תפקידם הוא לייצר טקסטים (מאמרי דעה, טוקבקים, פייסבוק) משני סוגים: התלהבות עיוורת מהמועמד שלהם, ביקורת קטלנית על היריבים. אלה ואלה ברוב המקרים לא ממש משכנעים ואם זה היה תלוי בי הם כלל לא היו מתפרסמים פה משום שהם נוטים לחזור על עצמם.
אני הייתי מעדיף שרוב הפעילים הללו היו עוסקים בהפניית שאלות קשות למועמדים. אם פעילי פרץ יפנו שאלות קשות למצנע הרצוג ויחימוביץ', יהיה מעניין, ואם פעילי יחימוביץ' יפנו שאלות קשות לפרץ הרצוג ומצנע גם יהיה מעניין.
2. יש מעט בנקים גדולים ועוד לא מעט בנקים קטנים הפתוחים לכל (איגוד, אוצר החייל, יהב, פאג"י, ערבי-ישראלי…).
לדחוף בכוח לכניסת עוד שחקנים זה בפועל להכניס תאגידי ענק מחו"ל (נסיונות כאלה נעשו בעבר ברעש גדול ולא הצליחו – נדמה לי סיטיבנק – ראה למטה).
הפתרון הזה של הגדלת מס' שחקנים ושבירת משפחות ההון ע"י תאגידים מחו"ל נשמע דומה למדי לתוכניות של עינת וילף וביבי נתניהו.
כשמוסיפים לבנקים ששייכים למשפחות ההון עוד בנקים ששייכים לתאגידים בינ"ל, לא ברור שזה מועיל למאבק ס"ד, אולי דווקא להיפך.
אם משפחות ההון בישראל עדיין טיפה רגישות לתדמית שלהן בעיני הציבור (ומשלמות לרני רהבים לטפל בזה), לתאגיד חובק עולם שיש לו כוח יותר מלמדינה ממוצעת ממש לא יהיה אכפת. כשייכנס לפה בנק של תאגיד אמריקאי 80% מעובדיו יוכלו להיות עובדי קבלן בלתי מאוגדים ושום ביקורת ציבורית לא תעזור.
אז הבנק הזה יציע חשבון בלי עמלות, ופחות רבע אחוז בריבית המשכנתא. בעיני, זה לא שווה את הנזק.
ובכלל מי שרוצה חשבון עו"ש בלי עמלות ועם ריבית על הפלוס יכול כבר היום לעבור לבנק קטן אחד שלא אציין את שמו, ואין "כבילה" כמו בחברות הסלולר.
אז איך זה שהבנק הקטן לא הופך תוך חודש לבנק הגדול במדינה? כי אנשים לא מתנהגים כמו שלומדים במבוא לכלכלה. ייתכן שזה לא ישתנה אם יהיו פה 20 בנקים ש-15 מהם יציעו פטור מעמלות עוש.
3. אני לא מבין את גישת "קודם ננסה פטיש רגולציה שמגבירה תחרות ואם לא יעבוד ננסה פטיש גדול יותר של שחקן ממשלתי". הרי דווקא היסטוריית הסלולר מוכיחה לנו שהשיטה לפחות בישראל לא עובדת.
מצד אחד, אילו השיטה הזו היתה עובדת, כבר הכניסה של אורנג' לצד סלקום ופלאפון היתה אמורה להוריד מחירים וזה לא קרה. כנל לגבי טלפון קווי (רוב הציבור לא יודע שמלבד בזק והוט יש עוד 4 שחקנים) או שירותי אינטרנט (6 נדמה לי). השיחות לחו"ל מאוד הוזלו אבל כלל לא ברור כמה בגלל שיפורים טכנולוגיים והתחרות עם סקייפ ושירותים דומים, וכמה באמת בזכות זה שיש 6 ספקים ולא 2-3.
מצד שני, אם יש "מספר קסם" של שחקנים שמעביר אותנו ממצב של קרטל למצב של תחרות חופשית, לא ברור בכלל שהוא רלוונטי למשק הישראלי הקטן. האם ישראל באמת יכולה להחזיק 20 חברות סלולר או 30 בנקים מסחריים בלי שאלו יתמזגו, יקרסו, או יקרעו לעובדים שלהם את הצורה? לא ברור.
כותבת תמר בן יוסף
http://tamarbenyosef.com/2010/07/12/%D7%9C%D7%91%D7%98%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%96%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%92%D7%95%D7%A1%D7%98/
"ריכוזיות המשק הישראלי אינה מתכונותיו המלבבות. עובדה. אבל היא מום מולד, תכונה בלתי ניתנת לשינוי. גם זו עובדה. משק קטן יהיה תמיד משק ריכוזי ברוב תחומיו בגלל כלל יסוד של הכלכלה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות יעילות יותר בקנה מידה גדול (כמובן, לא עד אינסוף). הבחנה זו היא שעומדת בבסיס ההתחברות לכפרים, לשבטים, למדינות, ובבסיס המהפכה התעשייתית של המאה ה-18.
מחמת היתרונות לגודל, שולטים בישראל שלושה בנקים גדולים, כמה חברות סלולר, מספר קטן של רשתות שיווק מזון, ומעט מתחרים כמעט בכל תחום – מביטוח ועד ליבוא תרופות. יש לזה פיתרון מבני? כנראה שלא. ולראיה, ממשלות ישראל ניסו למשוך לכאן בנקים זרים והם לא באו. השוק עצמו קובע את מספר הפעילים בו. ובאמת, חמישה בנקים במקום שלושה לא ישנו באופן מהותי את המודל שאינו מודל של תחרות משוכללת לפי הספר. גם עם חמישה בנקים ימשיך לקרות מה שקורה עכשיו: תיאום סמוי או תחרות פרועה ומזיקה."
12 ביוני, 2011 בשעה 23:05
עודד,
המשפט שאתה לא מבין הוא ניסיון לא מוצלח כנראה לתמצת את הפסקה המתחילה ב"גם במשרד הביטחון האג'נדה החברתית היתה חלק ממערכת קבלת ההחלטות שלי"
לכן,
א. האחריות לניסוח הבעייתי אינה על עמיר פרץ.
ב. כדי להבין למה הכוונה יש ללכת למקור
12 ביוני, 2011 בשעה 23:48
לדעתי יש כאן תשובות טובות לשאלות שנשאלו.
גם אני לא מאמין שאפשר ליצור תחרות בתחום הבנקאות ע"י הכנסת כוחות מבחוץ.
יותר מזה פניה לתאגידים בינלאומיים שיצילו אותנו מעונשם של הפועלים/לאומי/
דיסקונט דומה לבקשת עזרה של א' ממשרד התיירות שמופנה אל בני סלע.
אני מסכים עם כל הקולות שאומרים שצריך להכניס בנק ממשלתי לשוק ובנק הדואר נראה אידאלי.
בעולם המערבי בנקים ללא מטרת רווח הם תופעה מקובלת, אולי זה יכול להיות כיוון טוב.
בנוגע ל"כיפת ברזל" כצעד סוציאל-דמוקרטי , מדובר פשוט בהחזרת האחריות על שלום האזרחים לידי המדינה.
כפי שראינו אפילו הצופרים הופרטו והמדינה כבר 20 שנים מציאה לנו לשתות כוס מים קרים כל פעם שנופל טיל בסביבה.
אז עמיר פרץ אנס את מערכת הביטחון ואת משרד האוצר להקצות את הכסף לפיתוח המערכת ויש בזה צעד סוציאליסטי פר-אקסלנס.
13 ביוני, 2011 בשעה 7:31
פ'עסקן מקצועי משופשף בהטחות ×œ×œ× ×›×™×¡×•×™
כל עסקנינו , כדי לא לומר הפוליטיקאים "המקצועיים" … שלנו
למדו שזו הדרך הקלה לחיים טובים ,שפע וכיבודים ע"ח הציבור. הדבר אמור לגבי יוצאי ובאי כל המפלגות…. ופרץ מומחה גדול מכולם בתחום זה, לאחר כל השטיקים שלמד ולימד לדורות הבאים בועדים למיניהם ובהסתדרות…להתחבר ולתמוך במי שיוכל לקדם אתך לקרן השפע….זו דרכו עם או בלי משקפת שדה ….
אני אישית נושא על גבי את תוצאות התחמקותו העקבית לטפל בהפסד זכויות הפנסיה שלי ב"מבטחים" כי מה היה לו להרויח מטיפול בזכויות מבוטח שנותר ללא כלום, לעומת החינגות עם ועדי הנמלים, חברת החשמל והתעשיה האוירית….את אלו הוא צריך לבחירות מדי פעם וגם עתה, אז הזהרו מפרץ , בעיני דוגמה לעסקן שלייי ללא כחל וסרק.
13 ביוני, 2011 בשעה 11:32
התבקשתי להוסיף את תגובתי, אז הנה כמה מילים:
אני מכירה את עמיר פרץ ומוקירה אותו מספיק כדי לדעת שהמצע שהוא מציג עכשיו הוא מצע ראשוני, ובהמשך ייכנס יותר לפרטים.
בעיקרון, דעתי היא כפי שאיתי מצטט בתגובתו מהמאמר שלי. הניסיון להגביר את התחרות בבנקאות בישראל על ידי הוספת עוד בנק לא צלח עד כה, כנראה בגלל מגבלות השוק. הדרך האפקטיבית יותר, להתרשמותי, היא להגביר מחדש את הרגולציה הצרכנית גם בתחום זה. צריך להקים רשות רגולטיבית בתחום הפיננסים – בנקאות, פנסיה וביטוח. מה שיש היום בתחום אינו מספיק. במגזר הבנקאות, בנק ישראל מצהיר בשנים האחרונות במפורש שהעניין המרכזי שלו הוא יציבות הבנקים. הפיקוח על הבנקים עוסק רק במעט בענייני היוםמיום של הציבור.
13 ביוני, 2011 בשעה 12:18
איתי:
1. אין לי בעיה עם שאלות, שאלות המשך ושאלות המשך-להמשך. זה דיון מבורך בין בוחרים לנבחרים (כל עוד זוכרים שזמנם של הנבחרים מוגבל, והם לא יכולים לנהל דיון עד אין קץ…)
יש לי בעיה עם הטחת 'חוסר רצינות' במצע הזה. האם הוא תוכנית עבודה, שאפשר להתחיל ליישם מחר? לא, והוא לא מתיימר להיות כזה. האם הוא ההתייחסות הרצינית ביותר של מי מהמועמדים לנושא החברתי-כלכלי? בלי ספק בכלל.
2. (וגם לתמר) – הגברת התחרות זה לא רק אפשרות לעוד בנקים לפעול במקביל, אלא גם הגבלות על היכולת של הבנקים הגדולים 'לחנוק' את התחרות, הגבלות שכמעט ולא קיימות היום.
זה לא מחייב, אגב, רק תחרות מבחוץ – אנחנו רגילים לחשוב על בנק כמוסד פיננסי ענק, מהגדולים במשק, אבל זה לא חייב להיות המצב.
3. (וכאן זו עמדה שלי ורק שלי) אני חושב שרגולציה על השוק החופשי היא סופר-חשובה. אם אנחנו מסכימים שמצד אחד, אנחנו רוצים שחלק מהתחומים יהיו בניהול ממשלתי, אבל מצד שני – רוצים גם שיתקיים שוק פרטי, אין ספק שאנחנו צריכים רגולציה, והרבה מאוד ממנה. אני לא רוצה להתייחס ספציפית לשוק הסלולר, אבל רגולציה היא כלי חשוב מאוד גם במדיניות סוציאל-דמוקרטית. ואם מישהו שחושב שזה אומר שהשוק החופשי הוא תמיד הפתרון – צריך להסביר לו שלא זו הכוונה.
14 ביוני, 2011 בשעה 2:06
נדב,
אתה מתווכח עם איש קש.
אף אחד פה לא טען שרגולציה חזקה אינה אחד הכלים המרכזיים בארגז הכלים של סוציאל-דמוקרט ליצירת מה שראוי בעיניו ככלכלה טובה יותר.
אבל ברור לגמרי שסוציאל-דמוקרט אמור להבחין בין מקרים שהכלי הזה הוא מתאים ומספיק לבין מקרים שהכלי הזה הוא לא מספיק.
כדוגמה קיצונית, אם מישהו היה מציע שהפתרון לתופעת ההעסקה העקיפה באמצעות חברות קבלן וכ"א הוא רגולציה חזקה על השחקניות בשוק, לא סביר שהיית מקבל זאת כגישה סוציאל-דמוקרטית.
לעומת הרגולציה שהיא כלי סוציאל-דמוקרטי או לפחות אנטי-ניאוליברלי,
זה ברור לגמרי ש"הגדלת מספר השחקנים" היא כלי מרכזי בארגז הכלים של קפיטליסט. לכן זה מפתיע מאוד שעמיר פרץ בוחר להשתמש בו.
זה מפתיע עוד יותר כאשר הכלי הזה נשלף דווקא היא בתחום הפיננסי. שם יש לנו הוכחות ברורות שהשיטה פשוט לא מצליחה, לפחות בישראל הקטנה.
זה לא רק הכישלון בהכנסת בנקים נוספים, זה לא רק שהישראלים לא נוהרים לבנק קטן קיים שמציע תנאים טובים, יש עוד.
למשל, יש היום הרבה יותר שחקנים בתחום קרנות פנסיה וקופות גמל ממה שהיה בשנות ה-70. האוצר מתאמץ מאוד לייצר שם תחרות חופשית ולתת מידע לצרכן. ועדיין – דמי הניהול גבוהים יותר והתחרות מייצרת סיכונים גבוהים יותר.
למשל, יש היום הרבה יותר גורמים שמעניקים הלוואות, כולל אפילו משכנתאות, מ-3-5 בנקים גדולים. האם זה טוב לצרכן? לא ברור.
וכל זה כאמור מתעלם מההשפעה השלילית של "הגדלת התחרות" על העובדים בענף (ע"ע עובדי סלולר).
בשורה התחתונה אני לא השתכנעתי, ואני לא מהפאנאטים. אני מרגיש בתחושת בטן שכלכלנים בעלי השקפה סוציאלדמוקרטית כמו תמר (לא מרקסיסטים רדיקלים) היו מייעצים לעמיר להוריד את הסעיף הזה ואם כבר לשים את בנק הדואר במקומו (וסחתיין לכחלון).
זה מזכיר לי קצת את הכללת נושא הבחירות האזוריות במצע של עמיר פרץ. ממה שקראתי (ד"ר זובידה וד"ר אסיסקוביץ' למשל), זהו צעד שמקרב אותנו לשיטה האמריקאית ולכן נותן יתרון עצום לבעלי הון.
שני הנושאים האלה הם חתיכות שלא מתאימות לפאזל.
14 ביוני, 2011 בשעה 7:16
איתי, 'הגדלת הרגולציה' (או ליתר דיוק, 'שינוי הרגולציה') היא הכלי היחיד שיכול לאפשר לממשלה להרחיב את התחרות. הרי הממשלה לא יכולה לשכנע אנשים להקים בנק – היא רק יכולה ליצור תנאי שוק שיעודדו בנקים קטנים ויתעדפו אותם על פני בנקים גדולים. את זה עושים באמצעות רגולציה. אין הבדל בין 'הגדלת מספר השחקנים*' לבין רגולציה.
ההשוואה שלך לקרנות הפנסיה לא תופסת. יש היום הרבה יותר קרנות פנסיה, אבל קרנות הפנסיה בשנות ה-70 היו ממשלתיות או הסתדרותיות, ולכן לא מדובר על 'הגברת התחרות'.
*בתחומים שבהם אין הקצאת משאב ע"י המדינה, כמו בסלולר
15 ביוני, 2011 בשעה 3:34
יש הבדל. A מכיל את B, B לא מכיל את A.
"רגולציה" מכיל את "יצירת תנאים להגדלת מספר השחקנים".
אבל גם חוק שקובע ש-30% מחברי דירקטוריון של בנק פרטי הם נציגי איגוד העובדים ו-30% מחברי הדירקטוריון הם נציגים של ארגוני צרכנים זה רגולציה.
בהתאם לגישה של תמר, אני מתקשה לראות את ההישגים של הכלי ששמו "יצירת תנאים להגדלת מספר השחקנים" בארצנו הקטנה. אם זה לא עבד בתקשורת קווית ובספקי אינטרנט אני לא אופטימי שזה יעבוד בסלולר ולא קולט למה עמיר פרץ ואתה חושבים שזה יעבוד בבנקים.
נכון בתיאוריה "יותר מתחרים הצרכן מרוויח" נשמע יפה. אבל לניאליברלים יש אלף תיאוריות כאלה שהמציאות לא תואמת אותם.
לעומת זאת כן יש לנו ידע ממדינות אירופה על כך שבנק ממשלתי שאינו למטרות רווח זה פתרון שעובד.
15 ביוני, 2011 בשעה 8:18
נדמה לי שזה מה שטענתי. שהגדלת מספר השחקנים דורשת רגולציה, ולא להיפך.
15 ביוני, 2011 בשעה 14:08
אין בינינו מחלוקת על כך שבשביל להגדיל את מספר השחקנים מהמצב שהתייצב (או אפילו לעזור לקטנים לנגוס בפלח השוקי של הגדולים) חייבת להיות התערבות רגולטורית מלמעלה.
המחלוקת בין תמר וסחבק ובין עמיר פרץ הוא בשאלה אם יש טעם לקבוע בכלל את היעד הזה.
שים לב שוב למה שתמר אומרת –
א. לא יעזור בית דין, אין למשק הישראלי הקטן יכולת להחזיק מספר שחקנים שהוא משמעותית גדול יותר ממה שיש היום.
ב. גם שינוי מ-3 בנקים גדולים ל-5 (משהו שנראה באחוזים מהפיכה של ממש!) לא ייצור תנאי תחרות חופשית שבאמת יורגשו בכיס של הצרכנים. אפשר לעשות קרטל גם עם 5-6 והצרכנים ימשיכו לאכול אותה. בכל פעם הרגולטור יסגור לקונה אחת ברעש וצלצולים (כמו שקרה בקישוריות הסלולר) והקרטל יסתדר בהתאם וידפוק את הצרכן ממקום אחר.
ואני מוסיף
ג. בניגוד להיעדר ההשפעה החיובית של "רגולציה להגדלת מספר השחקנים" על מצבו של הצרכן, אנחנו יודעים היטב מהי ההשפעה של הגדלת מספר השחקנים על מצבו של העובד בענף.
מכיוון שהשחקניות שואפות כל הזמן למיקסום רווחים, והיכולת שלהן לנגוס זו בזו היא מוגבלת מאוד, אחת הדרכים היעילות ביותר היא ניצול העובדים – שכר מינימלי, העסקה עקיפה, שבירת התאגדות וכו'.
עד עכשיו לא קיבלתי תשובה משכנעת למה מה שלא עובד לרגולטור נמרץ ונחוש (כחלון+האוצר) בתחומי התקשורת התקשורת (סלולר, קווי, אינטרנט) אמור לעבוד בתחום הבנקאות.
עמיר פרץ דיבר על כך שישראל מצטיינת בריבוי כלכלנים סוציאל-דמוקרטים שיוכלו לסייע לו לנהל מדיניות כלבבנו.
הייתי רוצה לדעת אם מצב שבו חבורת כלכלנים כאלה חותמת על העמדה של תמר (ומציעה חלופה – סוג אחר של רגולציה, או בנק הדואר, לא משנה) הוא היה משנה את דעתו, כי אם כן אני יכול לנסות לאסוף חתימות.
8 ביולי, 2011 בשעה 18:31
בואו נשפוט את עמיר פרץ לא לפי דיבורים, אלא לפי מה שהוא עשה בעבר.
בזמן שהוא היה יו"ר ההסתדרות הפורטו שירותים חברתיים רבים, נכנסו חברות כוח אדם רבות לשוק וחברות קבלן.
לא זכור לי שעמיר פרץ השבית את המשק בגלל זה.
ההסתדרות לא עשתה שום דבר למען עובדי קבלן של שמירה וניקיון למרות שהיו פניות אליה.
לדבר יפה ולגור בשדרות , זה לא מספיק, צריך לשפוט את עמיר לפי העשייה שלו בעבר. חוץ מזה אני מאמין שההתפקדויות הלא כשרות לעבודה קשורות אליו.
8 בספטמבר, 2011 בשעה 14:01
מי שמ×מין ×חרי שכבר שיקרו לו ×”×•× ×ידיוט
עמיר פרץ כבר הבטיח לא לשבת בממשלה אחת עם איווט ליברמן. זה היה לפני בחירות 2006. אחרי הבחירות בלי למצמץ הוא ישב בממשלת אולמרט לצד איווט, אבי הטומאה הגזענית.
למרות הסימפטיה הבסיסית, אני לפרץ לא מאמין יותר.
7 בינואר, 2012 בשעה 13:49
עוד בנקים רק ייצרו עוד טייקונים ויחזקו טייקונים שאין להם, עדיין, בנק, שיגזלו עוד מהכסף שלנו ויעשו אותנו יותר עניים.
חייבים לטפל, דבר ראשון, בריכוזיות. לפרק אותה לגורמים. לא לאפשר שליטה של אדם אחד (במיוחד לא על בנק) ואם זה לא אפשרי לחוקק חוק – מי ששולט על בנק לא יוכל לשלוט ולהיות בדירקטוריון, הנהלה וכיו"ב של כל חברה אחרת. הוצאת ה"תספורות" אל מחוץ לחוק.