מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הקו הדק בין עוזי ארד למשה קצב
בין קצב לארד עובר קו דק של חשאיות בלתי סבירה ההופכת את השיח הציבורי בישראל לשיח נטול חופש המוקנה לציבור מכוח היותה של המדינה מדינה דמוקראטית המאפשרת חופש מידע ושיח ציבורי
מאת: מנחם לוריא
משה קצב (יליד 1945): עבריין מין רצדביסט שהורשע בסדרה של מעשי אינוס ומעשים מגונים נדון ל – 7 שנות מאסר. עד להחלטה אחרת בעינינו הוא אדם חופשי ששב לביתו וממתין לבירור דינו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים.
עוזי ארד (יליד 1947) עד לא מכבר ראש המועצה לבטחון לאומי. לבקשתו הופסקה עבודתו כראש המועצה לבטחון לאומי והוא פרש לעניניו הפרטיים. כרגע נמצא בארה"ב בשליחותו האישית של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשבידו דרכון דיפלומטי.
בעינינו של משה קצב פסק בית המשפט העליון שהנאשם ישאר בביתו עד לבירור עתירתו ולא יחל ברצוי עונש של 7 שנות מאסר הוטל עליו על ידי בית משפט בישראל, משום שהוא עומד בקריטריונים המשפטיים המאפשרים זאת.
בעינינו של ד"ר עוזי ערד: מדובר באזרח מן השורה שהפך להיות כזה לאחר שהיתפוטר בשל הדלפת פרטים על יחסי ישראל ארה"ב בתחום האטום, וכאמור משמש כרגע כשליחו האישי של ראש הממשלה בעניין לא ברור.
על פי חוקי מדינת ישראל האזרח קצב הינו עבריין מורשע הממתין לבירור דינו והאזרח ארד הינו אזרח המדינה שלכאורה כשל בלשונו ולכאורה הסב נזק ליחסי החוץ של מדינת ישאל אולם מעולם לא נענש שלא לדבר על לקיחת אחריות שלו ושל הבוסים שלו למעשיהם.
לכאורה מדובר בשני אזרחים של המדינה אשר אין להטיל ספק בכך שהינם אזרחים רגילים בעלי זכויות וחובות כאחד האדם.
לכאורה?
נשאלת השאלה מה הקשר בין האזרח קצב לאזרח ארד? הרי ,הראשון, הינו עבריין הממתין לבירור דינו והשני הינו אזרח נורמטיבי שביקש להפסיק את שירותיו למדינת ישראל ולפרוש כדי לעשות לביתו. האם כך פני הדברים?
דיון:
החוק מפלילי ,והחוק בכלל, מתייחס לכל אזרחי המדינה באופן שיוויוני. כל מי שלא מפר את החוק חי את חייו באין מפריע, כל מי שמפר את החוק נאלץ להוכיח את חפותו ולעמוד בפני בית משפט ולקבל את עונשו אם הוכח שביצע את העבירה המיוחסת לו: הענישה הפלילית איננה שיוויונית והיא לגופו של אדם ולגופו של עניין וטוב שכך.
כאשר עניין פלילי (לעינינינו אינוס ופגיעה ביחסי החוץ של המדינה בהתאמה) מושלך לפיתחה של המערכת התחיקתית היא מתייחסת באופן שיוויוני לגופו של עניין. כך עשה בית המשפט העליון בעינינו של האזרח קצב וכך נהג היועץ המשפטי לממשלה בעינינו של האזרח ארד – וטוב שכך.
בטרם אטען את ראיותי לקו הדק שבין שני האזרחים המדוברים נאמר: המערכת המשפטית איננה מתייחסת להלכי רוח בציבור כשהיא באה לבחון האם ישנן ראיות לקיומה של עבירה פלילית כלשהי, ובנוסף: איננה מתייחסת להלכי הרוח ההציבוריים בבואה להרשיע אדם או להחשיד אדם (בהתאמה לענינינו) במעשה או במחדל פלילי. וגם כאן – טוב שכך.
הראיות שהושמעו במשפטו של האזרח קצב עדיין חוסות תחת צו איסור פרסום ועדיין לא ניתן ללכת לבית המשפט ולעיין בפרוטוקולים של המשפט ובפרטי הכרעת הדין שכן ישנם חלקים של הפרוטוקולים ושל פסק הדין שלגביהם חל איסור פרסום. המשפט עצמו ,ברובו, התנהל בדלתיים סגורות והפרוטוקלים שפורסמו ,מישיבותיו הסגורות של המשפט. פורסמו בצו שיפוטי בלבד.
המעשה או המחדל של האזרח ארד לא שזפו את עין הציבור ולמעשה מה באמת עשה או מה נמנע מלעשות, באיזה חלק של יחסי החוץ של מדינת ישראל הוא פגע או נמנע למנוע פגיעה את זה לא נדע משום שהעניין נחשב לעניין ביטחוני רגיש ולא ישזוף את עין הציבור.
נזכיר, לכאורה מדובר בהדלפה של האזרח ארד שבה הוא פרסם את טיב היחסים של מדינת ישראל עם ארה"ב בנושא של אנרגיה אטומית. באותה נשימה נזכיר שהבוס של מר ארד בחודש מרס 2011 בכלי תקשורת אמריקאי שנקרא CNN דיבר על מחשבותיה ושיקוליה של מדינת ישראל לגבי יצירת חשמל מאנרגיה אטומית ובכך לכאורה, התיר את מעשיו של משרתו – האזרח ארד – הלא כן?
זוהי זכותו האלמנטרית של ציבור אזרחי המדינה להביע שאט נפש ממעשיו של האזרח קצב ושאט נפש ואף דאגה לנוכח המעשים המיוחסים לאזרח ארד, אולם ,בשני המקרים, המידע המלא שעל פיו יכול הציבור לקבוע את עמדתו נחסך ממנו בשל חיסיונות ,של האחד, והשני בשם ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה. אף על פי שבית המשפט ומערכת אכיפת החוק אינם נציגיו של הציבור בבואם להאשים ו/או להרשיע את פלוני בעבירה פלילית השיח הציבור טוב שיעשה כשהמידע גלוי וברור ולא מוסתר ואלמוני. בשני המקרים ניתן באופן חוקי ובלא להזיק להליך הפלילי ולמתלוננות (במקרה של קצב וראה בהמשך…) וליחסי החוץ של המדינה (במקרה של ארד) לפרסם את החשדות להעמידם לעין הציבור ולשיח הציבורי.
נציין שנושא האנרגיה האטומית ליצור חשמל מעולם לא הועלה לשיח הציבורי וכל מה שנעשה בעניין (ונעשה ראה הראיון של נתניהו ב CNN והחשדות לכאורה כנגד מר ארד) מעולם לא עלה לדיון ציבורי ונעשה במחשכים ומבלי לשמור על האינטרס הציבורי הכללי הנהוג מכללי הצדק, חופש המידע וחופש הדיון וגם פוטנציאל ההרס שטמון בדבר.
נציין שבתיקי אינוס אחרים פרוטוקול בית המשפט מפורסם במלואו, בחלק מהמקרים בצו שיפוטי מושמטים פרטי המתלוננות. כמו כן נציין שישנם תיקי אינוס שעדויות המתלוננות נשמעות בדלתיים סגורות ,חובה לעשות כן אם הן היו או הינן קטינות, אך ,למעט במקרה ומדובר בקטינה, אין הכרח חוקי לעשות כן.
הינה כי כן בין קצב לארד עובר קו דק של חשאיות בלתי סבירה ההופכת את השיח הציבורי בישראל לשיח נטול חופש המוקנה לציבור מכוח היותה של המדינה מדינה דמוקראטית המאפשרת חופש מידע ושיח ציבורי פתוח בענינים המטרידים את מנוחתו של הציבור – אף על פי שאותם ענינים עברו את הביקורת המשפטית הנדרשת ויש להניח שעברו בהצלחה ובהוגנות המתבקשת.
למען האיזון הנדרש נאמר שיתכן ובשני המקרים ישנה הצדקה לחיסיון המתקיים אולם , ובהנחה ואכן ישנה הצדקה כזו, היה על המעורבים בדבר ,בית המשפט והיועץ המשפטי בהתאמה, לפרסם את שיקוליהם באופן פומבי וברור. מאחר ולא עשו כן אפשר לטעון שהחיסיון משמש בשני המקרים להסתרת מידע שפוגע בחופש השיח הציבורי, ואינני מתעלם מפורנוגרפיה המניעה את הסקרנות בעינינו של האזרח קצב ומה"פרונוגרפיה התקשורתית" מענינו של האזרח ארד הנובעת מכך שהבוס שלו בעצמו העלה את הנושא ואף התראיין על כך… חלילה לא בכלי תקשורת ישראלי איפה שהדברים האמיתיים נסגרים ומוחלטים.
… ונמתין בסבלנות לנאומו המדיני של מר נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית של אמריקה.
מוגש כחומר למחשבה.
תגיות: דיון ציבורי, דמוקרטיה, משה-קצב, עוזי ארד
קישור קבוע
תגובות