חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

על טהרנות, נוסטלגיה והבחירות הקרובות

נושאים פוליטי, שעת חברה ב 1.07.08 6:06

השיח הציבורי הכללי לוקה בפסימיות, הנובעת מראיית המציאות בצבעים של שחור-לבן. בטורו השבועי כותב ד"ר אודי מנור כיצד סוציאל-דמוקרט אמור להתייחס אל המציאות בימינו, ומהן המסקנות הנובעות מהסתכלות זו

מאת: ד"ר אודי מנור

לא שיש לי מידע פנימי. אינני יודע מתי תתקיימנה בחירות ואוסיף גילוי נאות – אני שייך למיעוט זעיר שסבור שטוב יהיה אם הממשלה הטובה הזו תמשיך עד סוף הקדנציה. לא. לא מלחמת לבנון ובוודאי לא פרשיית ההבל של 'השחיתות' הן סיבות לפירוק הממשלה. אבל זו דעתי הפרטית והיא חשובה או לא חשובה כמו דעתו הפרטית של כל אחד אחר. מה שאולי מעט חשוב יותר הוא ענין אופן המחשבה. כיצד לחשוב פוליטיקה בכלל וסוציאל-דמוקרטיה בפרט.
אולי הדרך הנכונה גם כאן היא דרך השלילה. לא נוסטלגיה ולא דוגמטיות. או בדרך החיוב: כן לחזון אך כן להכרעה הפרוגרסיבית הקונקרטית הנכונה. מה שמוביל ל'כן' השלישי והאחרון: כן למוכנות להבין שהסוציאל-דמוקרט, אולי יותר מכל בעל עמדה פוליטית אחרת, נדון לעשות טעויות. כל שיש לו לקוות שהוא לא יעשה רק טעויות, אלא גם טעויות, ושלצד הטעויות הוא גם יפגע 'בול' מדי פעם, ושבכל מקרה כדאי שהטעויות תהיינה פחות מזיקות.

בחזרה לדרך השלילה.מה היא נוסטלגיה? ההנחה שפעם הסוציאליזם תפקד לו ברוב נחת ושופי, בנה את העולם מהריסותיו, והצליח לגייס אחריו את רוב אם לא את כל ההמון, וכוווולם מהבוקר עד הערב חיו נשמו וחשבו סוציאל-דמוקרטיה, מה שבא לידי ביטוי הן בקלפי והן במציאות של השיכון, הרווחה, התעסוקה, החינוך, המטבע, הרבית וכן הלאה וכן הלאה.לא דובים ולא יער. גם כאשר הסוציאל-דמוקרטיה, הישראלית, או האנגלית, או הסקנדינבית או האחרות, הצליחה לבנות את המציאות באופן פרוגרסיבי, וגם כאשר היתה לה תמיכה ציבורית יציבה בקלפי, לרגע אחד לא מדובר היה במובנות-מאליה. במלים אחרות, כאשר הגל הניאו-ליברלי החל צובר תאוצה והישגים בקלפי ובמישור המציאות, הוא לא נפל יש מאין, אלא דווקא צמח מתוך הנהנים הראשיים של הסוציאל-דמוקרטיה ומתוך אלו שהנהיגו אותה. להניח אחרת זה לטמון את הראש בחול הנוסטלגיה.
במונחים ישראלים, מ'תולדות הישוב' ועד למהפך של 1977, ניתן למצוא גורמים פרוטו-ניאו-ליברלים בתוך תנועת העבודה, והדברים ידועים. ואם באדומים נפלה שלהבת מה יגידו לבני וכחולי הקיר? את שלהם הם אמרו בקול רם למשל בבחירות המקומיות של 1951: "תנו לחיות בארץ הזאת". כל מלה נוספת, מיותרת. 'הגבול הוא בלב כל חיל' שר המשורר, ואם זה לא ברור, אומר במפורש: הגבול בין הסוציאל-דמוקרטיה לניאו-ליברליזם לא עובר באיזה שהוא מקום בין מכון שלם לאוניברסיטת חיפה, אלא ניתן לזהותו בקלות אצל כל תנועה, מפלגה או אזרח. ועל זה נאמר: 'ילדים היזהרו מעצי הבאו-בב' [ומנחום גוטמן למדנו ש'באו-בב' פירושו 'עץ העבדים', ודי לחכמיא].

באשר לדוגמטיות. גישה זו עולה כפורחת במצבים הנתפסים כמצבים של משבר. או במלים אחרות, אצל כאלו שנוטים להציג את המציאות כשחורה עד בלי די, סביר להניח שתתפתח דוגמטיות. הא בהא תליא אמרו חזלי"נו וגם לזה מן הסתם הם התכוונו. כי ממה נפשך. אם המציאות מורכבת, ממילא יש בה אור וצל, ולכן עצם המאמץ להבינה ולתארה אינו יכול להיות אלא במונחי אפור.הנה למשל מספר לנו סבר פלוצקר במוסף הכלכלה האחרון של ידיעות אחרונות [27.6.08], על מאבק שקט אך חשוב המתנהל בין המדען הראשי לבין, איך לא, פקידי האוצר. מה הסוגיה? השתתפות הממשלה בהשקעות בתחום ההייטק. מה עמדת המדען הראשי? "תנו לי להשתמש במעט הכסף שאני מייצר". מה עמדת האוצר? ניחשתם. כרגיל. "לקצץ לקצץ לקצץ", כך פלוצקר שהפנים חלק ממטבעות הלשון הנכונות. ובכן, באותה ממשלה ניאו-ליברלית כביכול מתנהל מאבק איתנים, אמנם רחוק מהזרקורים אבל בכל זאת, בין … ועכשיו, איך נגדיר זאת? בין אולטרא-קפיטליסטים לאולטרא-אולטרא-קפיטליסטים? זה הרי מה שלמדנו מהויכוח אודות 'הזהות היהודית'. הרי כולם אורתודוכסים, כאילו. ואז ישנם אורתודוכסים-שאינם-מקיימים, אורתודוכסים-המקיימים מעט, אורתודוכסים-שמקפידים, אולטרא-אורתודוכסים ולאחרונה יש כבר דיבורים על אולטרא-אולטרא-אורתודוכסים. אז מתוך הגיון דומה אולי נחלק את הממשלה הניאו-ליברלית למקיימים ולשאינם מקיימים ולאולטרא ולאולטרא-אולטרא.
אפשרות אחרת, זו שאיננה דוגמטית, היא להבין את מדיניותו של המדען הראשי, שנתמכת לא 'רק' על ידי רוב ענף ההייטק אלא גם על ידי העורכים של ידיעות אחרונות, כביטוי ל"שיקול דעת סוציאליסטי", מהסוג שליווה למשל אחד פרנקלין רוזוולט בארבע כהונות רצופות כנשיא של רפובליקת בננות אחת מעבר לאוקינוס האטלנטי.

ומרוזוולט, פלוצקר והמדען הראשי, בחזרה לנושא. מה המחיר של דיון אפור במציאות אפורה? ויתור על השחור והלבן. כן? ממש לא. אבל ככה נוח להציג זאת מסיבות השמורות במערכת של הדוגמטים. כי עצם השימוש במטאפורה של 'אפור' מניח שחור ולבן, שהם האמא והאבא של האפור כידוע, ובמשפחת אפורי ישנם ילדים לרוב, כל אחד מגוון מעט שונה מאחיו מימין או משמאל. ומדוע בכל זאת נוח להציג את המציאות לא כאפורה אלא כשחורה-לבנה? כי ההיסטוריה הפוליטית של העת החדשה [שהיא התקופה היחידה בתולדות האנושות בה הפוליטיקה לא רק מורכבת מאד כי כוללת בתוכה המון גורמים וכוחות, אלא כי היא פוליטיקת המון המבוססת בין השאר – ויש היאמרו שבעיקר – על התקשורת ההמונית, על יתרונותיה המעטים וחסרונותיה הרבים], מלאה בדוגמאות של דוגמטיזם. הוא תמיד עובד. תמיד תיווצר קבוצה של לפחות כמה עשרות, לפעמים אלפים ומאות אלפים של אנשים נאמנים לדרך, למטרה, ללא פשרות. הללו תמיד, אבל תמיד יחפשו לא את המכנה המשותף [המשתנה תדיר כמובן בהתאם לסוגיה הקונקרטית שעל הפרק] אלא את המפריד, את הברור, את המובהק, את הבוהק, את הלבן. מול השחור.
מנקודת המבט הזו מסתברת בקלות הזיקה בין ניתוח המציאות הדיכוטומי, הדוגמטיזם והנוסטלגיזם: היום הכל רע. כולם סוג של אולטרא או אולטרא-אולטרא רשעים. פעם הכל היה טוב. או לפחות היה מחנה ברור של טובים, ועכשיו יש להקימו מחדש. כי הכל הרוס. כולם משתפים פעולה עם הסדר החדש, שהוא כל כולו נגוע ומושחת, מהסכמי העבודה של יו"ר ההסתדרות ועד למעטפות השלמונים של ראש הממשלה.
אולי מיותר להוסיף מה הנזק של גישה כזו לא רק לפוליטיקה הקונקרטית של מדינת ישראל בפרוס הקיץ של 2008: ממשלת קדימה-עבודה בראשות אולמרט או לבני, או ממשלת ליכוד-ימין בראשות נתניהו. זו, חברים יקרים, השאלה שעל הפרק. ומי שרוצה לומר, כי כך נוח לו, שאין הבדל בין אולמרט, לבני, ברק או נתניהו, 'כי כולם ניאו-ליברלים', נגוע במה שגורדון כינה פעם 'עיוורון מוחלט ומיסטיקה'. אבל הנזק כאמור הוא לא 'רק' לימים הפוליטיים הקרובים, כי אם לימים הפוליטיים הבאים עלינו כי הם תמיד באים עלינו כי פוליטיקה, אבל עוד יותר מתל אביב, היא לחלוטין ללא הפסקה. גישה כזו מחנכת אנשים לוותר על ההבחנה בין עיקר לטפל. ומה יש לתבונה האנושית – שהיא כזכור מגש הכסף עליו לנו ניתנה הסוציאלדמוקרטיה – ללא הבחנה בין עיקר לטפל?

אסתכן במתן דוגמא קונקרטית: לפני כעשר שנים הציעה ממשלה אחת בישראל רפורמה במיסוי על ההון. במסגרת התכנית הזו התכוון האוצר למסות גם את קרנות ההשתלמות של העובדים. יו"ר ההסתדרות דאז התנגד לכל המהלך מתוך הגיון הגיוני של יו"ר איגוד עובדים, והמהלך כולו נפל. העובדים שמרו על הגרושים, והרבביון העליון שמר על המליארדים. סוג של צדק. חלפו עברו עשר שנים, ושוב ממשלה אחת בישראל, הציעה רפורמת מס. הפעם הכוונה היתה פשוטה בתכלית. 'ריד מיי ליפס' הכריז נשיא אחד באותה רפובליקת בננות, בדברו אל קהל שונאי-מיסוי. אלא מה שהוא הבטיח ולא קיים, רצו פקידי האוצר בישראל לקיים בלי להבטיח. שהרי לא הם עמדו למבחן הקלפי. למרבה הפלא, השר שמעליהם הכריז על התכנית ללא תאום עימם. כאמור, הגבול הוא בלב כל חייל ובתרמילו של חייל יש שרביט של גנרל, וכך הלך שר האוצר והכריז על התכנית ששוב כללה מרכיב של מיסוי קרנות ההשתלמות. שוב נזעק יו"ר ההסתדרות והכריז על סכסוך עבודה ואיים להשבית את המשק כולו. התכנית נפלה. המשק ניצל? עוד לא. אבל התכנית לקצץ באופן דרמטי במסים, קיצוץ שפירושו פחות שרותים לאזרח, הוקפאה. הרבביון ממשיך לשלם קצת יותר מס, העשירונים התחתונים ממשיכים לא לשלם מס, המדינה ממשיכה לספק את מעט השרותים שעדיין היא מספקת.
לכאורה שני מצבים אותו סיפור. זה, רק אם קוראים את המציאות במונחים דוגמטיים ונוסטלגיים. במונחים ריאליים, בסיפור הראשון מאבק הירואי תרם לשימורה של חלוקת הכנסות רגרסיבית [זה מה שקורה כשאין מיסוי על ההון]. בסיפור השני מאבק הירואי תרם לשימורה של חלקות הכנסות פרוגרסיבית. ללא ספק לא מספיק פרוגרסיבית, אבל בלי אותו ספק יותר פרוגרסיבית. זה מה שקורה כשכן מפרידים בין עיקר לטפל. ומיותר לציין, שבפרק השני, כלומר כיום, הדמויות הככל-הנראה-יותר פרוגרסיביות [אלא, שוב, אם כולם כאן אולטרא, או אולטרא אולטרא וכו'] פועלות במציאות נחותה בגלל מה שלצורך הענין נכנה טעות פוליטית שנעשתה לפני כעשור.

לסיכום. בשלב 'הכן' הצעתי את המרכולת הבאה: כן לחזון אך כן להכרעה הפרוגרסיבית הקונקרטית הנכונה. מה שמוביל ל'כן' השלישי והאחרון: כן למוכנות להבין שהסוציאל-דמוקרט, אולי יותר מכל בעל עמדה פוליטית אחרת, נדון לעשות טעויות. כל שיש לו לקוות שהוא לא יעשה רק טעויות, אלא גם טעויות, ושלצד הטעויות הוא גם יפגע 'בול' מדי פעם, ושבכל מקרה כדאי שהטעויות תהיינה פחות מזיקות.
קשה לי לראות מה לא סביר בהצעה הזו. החזון? מדינת אזרחיה הסוציאל-דמוקרטית [וכדי לחסוך טעות: מדינת ישראל היא מדינתם של רוב אזרחיה היהודים ומיעוט אזרחיה הלא יהודים. אלו, אלו וכל תושביה, כולל אלו שאינם-אזרחיה, ראויים לחיים טובים ואידף זיל גמור]. ההכרעה הפרוגרסיבית הקונקרטית? כרגע: ממשלת קדימה-עבודה. בבחירות הבאות, נראה. טעויות? קטן עלינו. העיקר שלא נשכח להבחין בין עיקר לטפל. אלא אם המטרה היא להיות צודקים וטהורים.

נערך על ידי טל
תגיות: , , ,

תגובה אחת

  1. אלעד הן :

    הסיפור על החלוקה הפרוגרסיבית מדבר על התמיכה של עיני בהורדת מס החברות אני מניח?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.