מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
שיקום השמאל הציוני – צריך להחליף דיסקט
רפי ל., מוותיקי המגיבים באתר, משיב לאורי יזהר בדברים מעוררי מחשבה על דרכו המדינית של השמאל הציוני המחייבת עדכון ועל מצע כלכלי שישלב בין שוק חופשי וצדק חברתי
שיקום השמאל דרך תנועה חוץ מפלגתית
כמה דרכים מעשיות מוצעות לשיקום מצבו של השמאל וביניהן הטלת כל כובד המשקל על "תיקון" מפלגת העבודה ובניית מחנה על בסיס חד"ש, אך שתי הדרכים הללו דינן להיכשל. החלופה המתאימה - תנועה חוץ מפלגתית מאת: אורי יזהר
אתר "עבודה שחורה" עוסק בהתמדה בשאלה כיצד לשקם את ה"שמאל הסוציאל-דמוקרטי" בישראל, ומאמרו של אורי יזהר הוא עוד חוליה בשרשרת. אני מודה שאינני קורא בהתמדה כל מה שמתפרסם כאן ובמקומות אחרים בנושא זה, אבל מכל מה שקראתי נובעות המסקנות הבאות:
א. עדיין לא ברור לקוראים ולכותבים כאחד מהי המשמעות האופרטיבית בימינו של "שמאל סוציאל-דמוקרטי" בישראל
ב. עוד פחות ברור שישראל באמת זקוקה ל"שמאל סוציאל דמוקרטי", סקנדינבי או אחר (איזה?!)
ג. מה תהיינה המטרות של "שמאל סוציאל דמוקרטי" בישראל ומי יהיו מבצעיהן?
מבלי שמניחים על השולחן תשובות קונקרטיות, "ברחל בתך הקטנה", לשאלות אלה, הדיון ב"שמאל סוציאל דמוקרטי" בישראל, הופך לשיח-סרק של משאלות לב מנותקות; מנותקות מקונקרטיזציה ומנותקות מהציבור שאליו הן מכוונות.
קטע הפתיחה של אורי מזכיר מושגים מרכזיים נוספים שלא ניתן להבין את מלוא משמעותם ממנו או מהדברים הבאים אחריו. למשל, מהו ימין ושמאל כיום בישראל ומיהו זה שמוסמך לפסוק בכך? אם האוצר הוא התגלמות הרע, כיצד מסבירים את העובדה שהוא פועל עפ"י אותם עקרונות שנוהגים בארה"ב הקפיטליסטית, באירופה הליברלית ובאירופה שלה מיוחסת סוציאל-דמוקרטיה רצויה, ולמעשה בכל המדינות שלהן כלכלות מפותחות?
כיצד מסבירים את העובדה שכל ממשלות ישראל מאז אמצע שנות ה- 80, בין אם היו סוציאליסטיות, ימניות או ממשלות "ליכוד לאומי" כאלה ואחרות, פעלו לפי אותם עקרונות עם הבדלי דגש אישיים של שרי אוצר, ראשי ממשלה נגידי הבנק המרכזי או צרופים שונים ביניהם?
אם לא הממשלות הן שקבעואת המדיניות אלא דווקא "נערי האוצר", ואלה הם תמיד אותם נערי-אוצר (רק שמותיהם מתחלפים), מדוע אנו צריכים תנועה פוליטית חדשה ולא לחץ ציבורי על הכנסת והממשלה, כל ממשלה, לנהל את האוצר ולא להתנהל על פיו? מה תעזור לנו בעניין זה תנועה חוץ- מפלגתית?!
כשל לוגי נוסף כלול בשימוש במושג "השמאל הציוני", משום שלא מתלווה אליו הסבר למהותו של מושג זה. מיהו השמאל הציוני כיום? ברור לכל מי שחי בארץ הזו, שהשמאל הציוני הטיפוסי של מפא"י ההיסטורית נמצא כיום בשלושה ריכוזים פוליטיים שונים: מבחינה מדינית – בליכוד, בקדימה, בישראל ביתנו ובאיחוד הלאומי, ואפילו ימינה משם. מבחינה כלכלית – במר"צ, בשאריות העבודה ובקדימה. מבחינה חברתית – כמעט בכל הקשת הפוליטית, ובעצם, במובהק בשום מקום!
גם בניתוח המנהיגות הפוליטית של ישראל לא תורם קטע זה לתובנה הציבורית שום תרומה חדשה – נתניהו שורד משום שזו הברירה היחידה העומדת לפניו במאזן המפלגתי הקיים. ברק מתפרק, משום שמדינית הוא "בימין", כלכלית הוא במרכז-ימין וחברתית הוא אינו נמצא בשום מקום. ציפי לבני התאהבה בגדר ונאחזת בה בציפורניה, ולמעשה מאז הבחירות האחרונות לא תרמה לשיח המדיני שום דבר חדש, לשיח הכלכלי בוודאי ובוודאי שאין לה מסר לציבור ובשיח החברתי, כפי שנרמז במאמר, קדימה לא ממש מעורבת.
בשאלת יחסי הדת והמדינה, הפרדת רשויות השלטון והמשילות בישראל, בחרו "המרכז" והשמאל" לא לחבור ל"ימין המתון" ובכך קבעו שלא יהיה כל שינוי בנושאים אלה. עצם הצבת תגים מהסוג "נתניהו לחיץ" גם אינה נכונה וגם אינה תורמת דבר לשינוי המציאות או להבנה עמוקה יותר שלה. נתניהו "שריד", ובמאבק המדיני הנוכחי – שבו השמאל נתפס ע"י רוב הציבור היהודי (לפחות) כפוסט-ציוני ברמות שונות, וכאנטי-ציוני במקרים הגרועים יותר, זה הטוב ביותר שהוא יכול להציע.
החשבון האמיתי אינו חשבון של מנדטים, אלא חשבון של דרך ושל תדמית, ומהחשבון הזה מתעלם המאמר כמעט לגמרי. אם "השמאל הציוני" של אתמול רוצה באמת לחזור ולתפוס מקום מכובד במערך הפוליטי של ישראל, בטרם תהיה הדמוגרפיה היהודית לפוסקת האולטימטיבית, עליו להשתחרר מן הכבלים שדחקו אותו לפינה בדור האחרון:
ראשית, אין "שלום עכשיו". שלום יושג כאשר יהיה כדאי לשני הצדדים וכאשר יתפס ע"י שניהם כפתרון הטוב ביותר ליצירת יציבות ולשיפור איכות החיים ולא כחלק מאסטרטגיה שכוונתה להכריע את הצד האחר.
שנית, הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי ומטרתה רכוז רובו ככולו של העם במולדתו ההסטורית. זכותו של העם על א"י אינה ניתנת לערעור, ולכן גם בדיונים על הסדר מדיני עם השכנים, אין לקבל את התנאי של "שטחים תמורת שלום". במו"מ לשלום אמיתי (סיום הסכסוך), מלבד הדדיות, יהיו גם הסדרים טריטוריאליים ואלה יידונו כחלק מההסדר הכולל בעיסקת-חבילה.
שלישית, אין קשר הכרחי בין מדיניות כלכלית של שוק חופשי לבין צדק חברתי*; השאלה היא שאלה של מינון. את המקרו-כלכלה יש לנהל בכללים שימקסמו את הצמיחה והגדלת העושר הלאומי. את הצדק החברתי יש לממש עפ"י כללים חברתיים-מוסריים שיעצימו את הלכידות החברתית, ובכללם :
- תמיכה בחלשים (רווחה)
- צמצום פערים ע"י חלוקה רציונאלית יותר של הגידול בעושר הלאומי
- טיפול אינטנסיבי, שיטתי, וממלכתי בשיפור הביטחון הכלכלי-חברתי של הציבור במקביל לקיום הביטחון הלאומי
- חיסול הבירוקרטיה והעמדת השירות לציבור במוקד ההתנהלות של כל מערכות השירות הציבורי.
כל אלה אינם שינויים של מה בכך, אבל גם אינם בלתי-אפשריים. הם מחייבים "החלפת דיסקים" והשתחררות ממנטרות-עבר. אבל יש בהם מסר עדכני והם תנאי להתחדשות. סביבם אפשר לארגן גם את המסגרות הפוליטיות והארגוניות המכוונות להפצתם בציבור ולהגשמתם בכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותנו.
אם יאמץ ה"שמאל הציוני" לשעבר גישות אלה או דומות להן, יהיה לו גם סביב מה ולשם מה להשתקם.
* הערת העורך: נראה שכוונת הכותב לומר שאין בהכרח קשר בין "שוק חופשי" ובין אי צדק חברתי, ומכאן שהגשמת השאיפה לצדק חברתי לא צריכה להיות כרוכה דווקא במדיניות כלכלית סוציאליסטית.
תגיות: אהוד-ברק, אורי יזהר, בנימין-נתניהו, מדינת-רווחה, מפאי, סוציאל-דמוקרטיה, ציפי לבני, שמאל ציוני
קישור קבוע
17 תגובות
Email This Post
24 בפברואר, 2011 בשעה 8:32
ל רפי
כמה הערות:
1. יש הבדלים מהותיים בין המדיניות הכלכלית של ארה"ב לפחות עד המשבר לזו של אירופה. בישראל פעלו ופועלים לפי המודל האמריקני שנכשל קשות. אמנם לא נפגענו כמעט מהמשבר, אבל ההפרטה האובססיבית נמשכת והפערים אינם קטנים.
2. בכל ממשלות ישראל מאז שנות השמונים לא הייתה אף ממשלה סוציאליסטית. גם לא זו שמפלגת העבודה עמדה בראשן. כולן פעלו לפי המדיניות שעקרונותיה עוצבו במה שנקרא "קונסנזוס וושינגטון": הפרטה, מדיניות מניטרית הדוקה, שמירה על גרעון נמוך, וכד'.
3. כדי ללחוץ על האוצר צריך כוח פוליטי. עד כה לא נוצר כוח רציני שיכול ללחוץ באפקטיביות על האוצר. מותר לקוות לתקומתו של כוח כזה.
4. לא הסברתי במפורש מהו שמאל ציוני כי הנחתי שקוראי עבודה שחורה יודעים במה מדובר ואפשר גם להבין זאת מתוך המאמר. מפלגת קדימה איננה נכללת בהגדרה הזאת.
5. יש קשר הדוק בין מדיניות כלכלית שמטפחת שוק חופשי לבין אי צדק חברתי. רואים זאת בארה"ב, למשל במערכת הבריאות הממוסחרת והגרועה שקיימת שם, וגם אצלנו. השוק צריך להיות מפוקח ומווסת על-ידי המדינה. שוק כזה איננו חופשי במובן שמילטון פרידמן ובנימין נתניהו מתכוונים אליו.
6. כדי לעשות את כל מה שאתה מציע צריכה להתקיים סוציאל דמוקרטיה חזקה. כיצד? על זה ניסיתי לענות בקצרה במאמרי. מאמר נוסף מפורט הרבה יותר נמצא בשלבי ליטוש אחרונים ויישלח לחברי המטה הסוציאל דמוקרטי.
7. יש במאמרך כל מיני נושאים שלא התייחסתי אליהם במאמרי ולכן גם לא אתייחס אליהם בתגובתי.
24 בפברואר, 2011 בשעה 8:35
הבהרה
בהערה 5 לא התכוונתי לכך שמערכת הבריאות
שלנו דומה לזו של ארה"ב, אלא שהמדיניות הכלכלית אצלנו דומה לזו של ארה"ב עד המשבר.
24 בפברואר, 2011 בשעה 11:51
הערות להערות
אורי,
1. בוודאי שיש הבדלים בין מדינות שונות "בעולם המערבי" במדיניותן הכלכלית, אבל במהות כולן קפיטליסטיות ובכולן מרכיב של שוק חופשי הוא אבן יסוד.
2. לא הוכח שהקונספט האמריקני נכשל. קרוב הרבה יותר לוודאי שמערכת ה"איזונים והבלמים" ומערכות הפיקוח נכשלו. שאננות היתה ונותרה אחת מגורמי הכשל המרכזיים בכל תחומי החיים: צבא, כלכלה, חברה, סביבה ועוד. אני מקבל את היסודות עליהם מצביע פרופ פסיג, כאשר באים להבין ולנווט מציאות לטווח ארוך – חייבים להסתכל לעומק ובהתמדה על תהליכים ומגמות; תאוריות וסקרים הם רק עזרים נקודתיים אם עושים בהם שימוש נכון, ואבני נגף אם עושים בהם שימוש-יתר.
3. בוודאי שצריך כוח פוליטי בכדי להתוות מדיניות לאומית-כלכלית ברורה ועיקבית; אבל לא זו השאלה. השאלה היא אם בכדי לשנות גישות באוצר, צריך לבנות ישויות פוליטיות חדשות, שימציאו את הפתרונות (תהליכים קשים וממושכים), או שברור מה צריך לשנות, ושינוי זה ניתן להשיג יותר מוקדם ע"י שינוס מתניים של המסגרות הקיימות וצריך רק להתעורר ולעדכן סדרי עדיפויות?
4. אני חולק על האמור בסעיף 4. נושא זה כלל אינו ברור, משום ששמאל ציוני אינו בהכרח מי שחושב עצמו לשמאל ציוני. שמאל ציוני בחברה כשלנו הוא מי שרוב הציבור רואה בו שמאל ציוני. להערכתי, חלק נכר בשמאל הישראל כיום, נחשב אולי שמאל אבל לא בהכרח ציוני…
5. גם כאן הויכוח הוא בין תאוריה לפרקטיקה. אין במציאות שוק חופשי, אפילו לא בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ואפילו לא קודם למשבר האחרון. יש מינונים שונים במדינות שונות, ומכאן שיש גם פרשנויות מעשיות להגדרה התאורטית. על הפרשנויות האלה ניטש עיקר הויכוח וכך יהיה גם בעתיד. שם, בתוך הויכוח הזה, צריך להתיצב עם "נוסחה" עצמאית המתאימה למציאות הישראלית – לא ארה"ב ולא סקנדינביה.
6. גם בסעיף 6 אנו חוזרים לשאלת המינון ולעובדה שלשאלה זו אין תשובה אחת סטנדרטית בכל תחומי החיים; כל נושא פרטני וההתאמה הייחודית לו. ובכל זאת, אם מסכימים שמעורבות המדינה צריכה להיות מוגבלת, חופש הפעילות העיסקית חייב להיות רחב וכי השוק החופשי פועל טוב יותר ויעיל יותר (קרי: מפיק יותר לכל ש"ח שולי מושקע, ומסיים פרויקטים בלו"ז ובתקציב מיועדים טוב יותר ממוסדות ציבוריים וממשלתיים), אנו חוזרים לשאלת המינון, וטרם נגענו בסוגיות רציניות מאוד של הגלובליזציה והשפעותיה (האם המדינה יכולה ועד כמה היא יכולה לפקח ולנווט פעילות עיסקית-כלכלית בעולם גלובלי?)
אני עדיין מחזיק בדעתי, אותה הבעתי בתשובה הראשונה, שיש צורך חיוני להבהיר מהי הסוציאל-דמוקרטיה אליה חותרים, לא כהעתק המחקה מציאות בלתי-רלוונטית לנו אלא כפתרון ייחודי למציאות הישראלית. יש צורך לקבוע מראש שהקריאה להקמת כלים פוליטיים חדשים אינה נוסטלגיה לעבר, אלא צורך אמיתי של ההווה והעתיד ומדוע כך. שני הדברים מחייבים שינוי דיסקט שכן בלעדיו מדובר בלא יותר מ- More of the same. הואיל והכשלים הנוכחיים נובעים מן ה- same, אין צורך ב- more.
אם נמשיך להתנהל עפ"י המציאות הקיימת, שבה החברה הישראלית שסועה כמעט בכל נושא אפשרי, וביחס לשסעים המרכזיים לא נשכיל לעצב מדיניות-רוב שיש בה פשרות פנימיות בכל הנושאים (קרוב לוודאי שבמינונים שונים), לא נוכל להגיע לתוצאות רצוניות רק על יסוד הקמתם של מוסדות חדשים או מחודשים. אין סיכוי!
הציבור אינו מחפש פתרונות אבסולוטיים ואידיאליים אלא תמהיל של שינויים שיש בו ביטוי לשיפור ריאלי של המצב בנושאים העומדים במוקד תשומת הלב שלו ובזמן רלוונטי.
בתחום הביטחון הלאומי, זו הבטחת הקיום הפיסי (אם הפלשתינאים לא יחזרו לשולחן המו"מ הישיר, יכול הציבור לחיות עם המצב הקיים לאורך זמן, אלא שגם המצב הקיים איננו מצב קיים…).
בתחום הביטחון הכלכלי, הציבור לא יקבל לאורך זמן המשך הגידול בפערי ההכנסות ועיוותים חמורים ברמת החיים.
בתחום הביטחון החברתי והשירותים הציבוריים, אפשר להפריט שירותים (בשכל), בתנאי שינתנו לציבור מקורות ראליים לממן שירותים אלה מימון עצמי. אסור לעשות זאת בקצב שאינו מאפשר הסתגלות של הציבור לשינוי.
בתחום ביטחון הפנים והשחיתות הציבורית, מתחייב שידוד מערכות רציני.
וכך הלאה גם בתחומי יחסי דת ומדינה, יהודי-ערבים, עולים-וותיקים ועוד.
אם המסגרות הפוליטיות הקיימות לא יציעו פתרונות מעשיים לסוגיות אלה, תגדל הנטיה "לפתור" אותם ברחוב, לפתור אותם באמצעות "התערבות" פסולה מבחוץ, לפתור אותם ע"י התאגדויות אד-הוק בלתי-יציבות שאין להן העוצמה ואורך הנשימה הדרוש, או דרך משברים בלתי-מבוקרים. דרך המשברים היא לרוב הדרך היקרה ביותר והקשה ביותר לעמך, וכדאי לזכור גם את אלה.
24 בפברואר, 2011 בשעה 20:30
כלומר, השמאל צריך להיות ימין?
איזו מין דמוקרטיה זו? צריך להיות שמאל סוציאל דמוקרטי וימין ניאו-ליברלי, ככה שיהיה לאזרחים אלטרנטיבה דמוקרטית.
24 בפברואר, 2011 בשעה 20:51
מילי×, מילי×, מילי×, רק מילי×
http://www.atzuma.co.il/bastille
24 בפברואר, 2011 בשעה 23:55
ל×ורי יזהר: "המודל ×”×מריק××™ × ×›×©×œ" ?
נו טוף.
בתי הקברות מלאים במספידי המודל. המודל כבר הרי "נכשל" עשרות שנים, כפי שטוענים "מומחים" למינהם אחרי כל משבר כזה או אחר.
יש הרבה בעיות במודל האמריקאי ואנחנו בישראל לא צריכים לאמצו באופן עיוור אבל, וזה משהו שנביאי השקר של הסוציאליזם לא הצליחו להבין אף פעם, המודל האמריקאי אף פעם אינו מתאבן כמו כל מיני מודלים כלכליים שנמצאים היום בפח הזבל של ההיסטוריה אלא – על אף ואף בגלל משברים מחזוריים – מצליח להמציא את עצמו מחדש בכל פעם.
מעט ענווה מר יזהר.
25 בפברואר, 2011 בשעה 10:35
לדמוקרט
כן, המודל הכלכלי האמריקני נכשל. במדינה שלעשרות מיליונים אין ביטוח רפואי, שהפערים בה עצומים, שהיא צורכת הרבה יותר מכפי שהיא מייצרת ונעשית בעלת חוב עצום לסין, שהנוכלוניות הכלכליות של אנרון ומיידוף הן תופעה נפוצה, שאחת לכמה שנים מתחולל בה משבר שגורם סבל למיליונים (מהמשבר של שנות השלושים ארה"ב יצאה רק עקב מלחמת העולם השנייה), קשה לומר שזו הצלחה גדולה.
העושר האמריקני נצבר בגלל גודלה העצום ועושרה הטבעי העצום של המדינה הזאת וגם על גבם וסבלותיהם של עבדים שחורים, עובדים מנוצלים בשכר רעב בימי הברונים השודדים, וכן הלאה.
המודל הסקנדינבי בעיני הרבה יותר מוצלח.
25 בפברואר, 2011 בשעה 10:59
יש סתירה בין ציונות לשוק חופשי.
מטרת הציונות היא לא לרכז את העם היהודי בא"י,זה אמצעי,מטרת הציונות היא להחיות את העם היהודי,הדרך שנבחרה היא דרך העצמאות והריבונות.
עם הוא לא רק אוסף אנשים אלא גם האתוסים,ערכים,מנהגים ומסורות וקימום העם הוא גם דאגה לאותם ערכים,מנהגים ומסורות(כמובן בגבולות ההגיון,לא נחזור לא להקרבת בעלי חיים ולא למים המאררים).
אם חושבים על עם כישות הרי שהאנשים והמוסדות הם הצד הפיזי ובמקרה שלנו היהדות היא הצד הרוחני.
הדבר החשוב ביותר ביהדות הוא הערבות ההדדית,ערבות זאת לא יכולה להתקיים בשוק החופשי שבו אדם לאדם זאב.
26 בפברואר, 2011 בשעה 0:48
1. תופתעו לדעת שבארצות הברית יש הרבה יותר הסדרה מאשר בישראל.
בכל הנוגע להסדרת היחסים ביחסי היעדר שוויון קנייני (שוכר משכיר, בעית הנציג ועוד) המצב בארה"ב הרבה יותר מוסדר.
יש שווקים, כמו לדוגמא שוק השכירות, שרמת ההסדרה לא שונה מאפריקה – הפקרות מוחלטת.
2. אחרי שאמרתי את כל הדברים לעיל, אני עדיין מסכים עם ל רפי.
אין דבר כזה "שוק לא חופשי" כמו שאין דבר כזה "שוק חופשי", הדיונים צריכים להיות בקונקרטיות הרבה יותר משמעותית.
היעדר הקונקרטיות הוא דמגוגיה עלובה ולא משכנעת וזו אכן בעייה של אנשים המכנים עצמם "שמאל".
לגבי המטה הס"ד אומר שזאת פחות בעייה של ידע ויותר בעיה של ביטוי ויחצנות – ראה לראיה הצעת החוקה לעבודה המלמדת על עומק פרקטי ולא קשקשני דמגוגי.
המטרה צריכה להיות יותר הצעות קונקרטיות ופחות בירבוריזציה.
בבירבורים יש כבר שחקנים מעולים כמו אלדד יניב ורמי לבני
26 בפברואר, 2011 בשעה 16:00
דקל – בארה"ב חלק גדול מההסדרות (כמו שוכר-משכיר), הן לא פדרליות. זה מה שיכול לבלבל לפעמים כשמדברים על ארה"ב.
יש הבדלים עצומים בין מדינות שנחשבות מסורתית לדמוקרטיות לבין אלה שנחשבות מסורתית לרפובליקאיות.
ותראה מה שקורה עכשיו בויסקונסין ונדמה לי שגם באילינוי.
http://www.youtube.com/watch?v=0XlUsoM4ruQ
26 בפברואר, 2011 בשעה 19:51
ל×ורי יזהר - ×תה ×œ× ×œ×‘×“ בתי×וריות שלך על מקורות העושר של ×רה"ב
קבל משאית מדליות זבל – הצטרפת להזויי ומטורפי העולם (ע"ע קדאפי) – גם אלו טוענים שעושרה של ארה"ב "נצבר על גבם וסבלותיהם של עבדים שחורים, עובדים מנוצלים בשכר רעב בימי הברונים השודדים".
באמת, אמירה רצינית ביותר.
למישהו אחר הייתי מביא קצת נתונים ועובדות לגבי אמיתות "כישלון המודל האמריקאי" (ד"א: אין מודל כזה. בתחום התוכנה בו אני עסוק יש מושג שנקרא פולימורפיזם שהוא הקרוב ביותר לתאר את הכלכלה האמריקאית: מודל כלכלי שיכול לשנות את צורתו הבסיסית ללא הרף תוך התאמה לסוגים שונים של תנאים כלכליים).
אבל במקרה שלך יש לי רק שאלת אחת – האם 330 מיליון אזרחי ארה"ב מטומטמים או לחילופין מזוכיסטים ?
האם כמה מיליארדים, כן – מילארדים, שהיו מהגרים מחר לארה"ב הם גם מטומטמים ומזוכסיטים ?
כנראה שכן.
26 בפברואר, 2011 בשעה 20:21
לדמוקרט(11),
אני לא בטוח שאין היחלשות של הרצון להגר לאור המשבר המתמשך של שוק התעסוקה והחוב העצום של ממשלת ארה"ב כלפי העולם.
26 בפברואר, 2011 בשעה 22:43
לדמוקרט
אולי אתה מבין בתוכנות, אבל לא מכיר את ההיסטוריה של ארה"ב, הנשלטת על-ידי ההון הגדול מאז סוף המאה ה-19. אפילו הניו דיל של רוזוולט, עם כל הישגיו, לא הצליח לשנות זאת.
יפה מצדך שאתה מכניס אותי לאותו סיר יחד עם קדאפי. אין מה לומר, הסגנון הוא האדם.
לגבי מי מטומטם: תעשה בבקשה היכרות עם שרה פיילין ועשורת מיליוני תומכיה.
לדקל
לא כל כך הבנתי מה שאתה אומר לגבי המטה הס"ד. אם נראה לך שאנחנו סתם מברברים, אתה לא חייב להגיע לדיונים שלנו. נראה לישאתה לא מבין את פקידה של האידאולוגיה בפוליטיקה ונוטה יותר מדי לביצועיזם קצר טווח. הגישה הזאת כבר הובילה את מפלגת העבודה למקום בו היא נמצאת כיום. לא הצעות קונקרטיות חסרות לה אלא מטרות, רוח לחימה ומטיבציה. אניית מפרש לא תפליג באין רוח וספינת מנוע לא תפליג בהעדר דלק. והמבין יבין.
26 בפברואר, 2011 בשעה 22:49
×ורי ×× ×™ מציע ×©×ª×§×¨× ×ž×” ש×× ×™ כותב
כתבתי:
לגבי המטה הס"ד אומר שזאת פחות בעייה של ידע ויותר בעיה של ביטוי ויחצנות – ראה לראיה הצעת החוקה לעבודה המלמדת על עומק פרקטי ולא קשקשני דמגוגי.
המטרה צריכה להיות יותר הצעות קונקרטיות ופחות בירבוריזציה.
בבירבורים יש כבר שחקנים מעולים כמו אלדד יניב ורמי לבני
אין שום דבר בין מה שכתבתי בתגובה לבין מה שאתה כתבת בתגובה אלי (תוך רמיזות שבאמת לא הבנתי).
27 בפברואר, 2011 בשעה 0:20
אורי, להבנתי דקל התכוון דווקא להחמיא למס"ד בייחסו למטה את הצעת החוקה של יסו"ד.
27 בפברואר, 2011 בשעה 6:31
אם לא הבנתי, אני מצטער.
אבל בכל זאת מה שנראה לי חסר יותר מכל במפלגת העבודה זה לא תקנונים, אלא מטרה חברתית ומדינית ברורה ומוטיבציה לחתור אליה. זה לא יבוא ממסמכים כתובים אלא מרענון פרסונלי ואידאולוגי שפעולת יסו"ד היא חלק ממנה.
את החוקה של מפלגת העבודה צריך לתקן, אבל זה רק צעד קטן ראשון במסע הארוך.
27 בפברואר, 2011 בשעה 9:32
אורי אנחנו בהחלט שותפים לדעה