חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

שיקום השמאל דרך תנועה חוץ מפלגתית

נושאים דעות, פוליטי ב 23.02.11 3:30

כמה דרכים מעשיות מוצעות לשיקום מצבו של השמאל וביניהן הטלת כל כובד המשקל על "תיקון" מפלגת העבודה ובניית מחנה על בסיס חד"ש, אך שתי הדרכים הללו דינן להיכשל. החלופה המתאימה – תנועה חוץ מפלגתית

מאת: אורי יזהר

התמונה הפוליטית העכשווית אינה מבשרת טובות לשמאל. רוב הציבור היהודי בישראל הוא ימני – לאומני, מסורתי-דתי, חרדי, וכו'. הדמוקרטיה אינה בראש מעייניו של הציבור הזה. רובו ככולו אינו רוחש אמון לערבים לכל מדינותיהם ופלגיהם ונענה לתעמולת ההפחדה של נתניהו וליברמן. למרות מסע הדלגיטימציה והקיזוז בחלק מדרישותיהם, הטייקונים והאידאולוגיה הניאו-ליברלית של האוצר ממשיכים לשלוט בתחום הכלכלי-חברתי. המגזר החילוני-ליברלי, המעמד הבינוני המשכיל, מעוזו של השמאל הציוני בעבר הולך ומתרכז במפלגת קדימה, או במפלגה דומה לה אם תקום, ששמה את הדגש בתחום המדיני ורק משלמת מס שפתיים לתחום הכלכלי-חברתי. נתניהו מסתמן כמנהיג חלש ולחיץ שליברמו מקרקס אותו בקלות במהלכו להיות המנהיג המרכזי של הימין הישראלי ובהמשך גם ראש ממשלה.

מול התחזית הלא נעימה הזאת השמאל הוא על הפנים, או על הקרשים, מה שתרצו. הבעיה האסטרטגית המרכזית של השמאל היא הנתק בינו לבין השכבות העממיות והמגזר של דוברי הרוסית. רובם הגדול מצביעים למפלגות הימין למיניהן ומעניקים להן את הרוב הפרלמנטרי. אין בשמאל כל חשיבה אסטרטגית רצינית כיצד לגשר על הבקע הזה.

עם פרישת ברק וחבורתו ממפלגת העבודה נוצרה אופוריה מסוימת בין הנשארים ונרשמה התפקדות מחודשת של אלף עד אלפיים חברים למפלגה. אבל ספק אם התנועה הזאת תהפוך לתנופה של ממש, של התחדשות רעיונית ואנושית מלאה. נבחר יו"ר זמני, מיכה חריש, שאמור לשקם את המפלגה, אבל ביוזמתו או באישורו נקבע שבספטמבר ייערכו פריימריס לראשות המפלגה. מאחר והזמן קצר, שישה חודשים בלבד, תיכנס המפלגה למשטר של התמודדות, שכמוהו ידענו בעבר, והשיקום האמיתי ממנה והלאה. וגם אם ייבחר ליו"ר מישהו מבין שמונת חברי הכנסת, או מישהו חיצוני מאלה שבאים בחשבון, שיקום אמיתי וחזרה למעמד של מפלגה מובילה לא יהיה כאן. לאף אחד מאלה אין שיעור קומה של הנהגה אמיתית.

מרצ, כאמור, עדיין על הקרשים וכפי שניתן להתרשם, היו"ר שלה, ג'ומס, שהוא איש טוב, מנסה שוב להוציא לאור מהדורה חדשה של הכישלון של 2009. זו עדיין מפלגה "צפונית" שברכבה הנוכחי ובהתנהלותה אין שום סיכוי לגשר על הבקע בו מדובר.

הארגונים החברתיים, למרות כל העבודה החשובה שהם עושים, אינם מהווים אלטרנטיבה פוליטית לימין השולט וברובם גם אינם  מוכנים להיכנס לזירה הפוליטית.

ההצלחה היחסית של עיר לכולנו (15.2%) בבחירות האחרונות לעיריית תל אביב וההצלחה היחסית של דב חנין (34.2%) בבחירות לראשות העירייה הביאה חלק מפעילי השמאל למחשבה שחד"ש היא האלטרנטיבה לימין השולט. מסקנה זו מלמדת על חוסר הבנה בסיסי של הפוליטיקה הישראלית. המניעים להצבעה במישור המוניציפלי שונים במידה מכרעת מאלה של ההצבעה במישור הלאומי. בבחירות לכנסת ב-2009, קיבלה חד"ש רק 2.3% מהקולות. מארבעת המנדטים שלה, רק כחצי מנדט נתרם לה על-ידי מצביעים יהודים. אין מה לעשות: חד"ש, שאינה מזוהה כמפלגה השייכת למחנה הציוני, נשארה בעיני הציבור הרחב היהודי, שבלעדיו אין כוח פוליטי של ממש, מפלגה ערבית עם "זנב" יהודי. ככזו אין לה סיכוי להיות מפלגה מובילה בתחום הכלכלי-חברתי ובתחום המדיני. הסולידריות הלאומית, הדתית והמגזרית חזקה יותר מהסולידריות המעמדית. זו עובדה שצריך להתחשב בה בכל התארגנות פוליטית אפשרית של השמאל.

אינני שולל המשך פעולה במפלגות הקיימות וניסיון להעלותן על הדרך הנכונה, אבל המבט המפוכח על המערכת הפוליטית מוביל אותי למסקנה שבשלב הנוכחי המאמץ העיקרי של אנשי שמאל הרוצים בהתחדשותו צריך להיות חבירה לשם הקמת גוף או תנועה חוץ מפלגתית חזקה, שגם תקדם את האג'נדה הסוציאל דמוקרטית למרכז השיח הציבורי וגם תשפיע על המפלגות בכיוון הרצוי. המטה הסוציאל דמוקרטי עוסק בכך כיום והכנס רב המשתתפים שהיה לפני מספר שבועות בסמינר הקיבוצים הוא רק התחלה. המשך יבוא ויגיע לידיעת כל המעוניינים.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , ,

10 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    אורי אתה עומד בראש המטה הס"ד שהוא הגוף החוץ פארלמנטרי אולי לא הגדול ביותר אבלהרציני ביותר וגם הגוףהזה לא מצליח בעצם להרים שום אלטרנטיבה. אין ספק שיש מקום לתת דרך המטה עוד דחיפה במטרה להפוך אותו לפלטפורמה שתוכל לחבור או להשתלט על מפלגה קיימת או להוות בסיס ליצירת גוש חדש בשמאל עם השאר השאלה היא רק שאלה של זמן. להערכתי יותר מדי אין, אז או שעושים משהו עכשו או שפונים לעשייה בתוך המסגרות הקיימות כדי להגשים את אותה המטרה.

    אי אפשר לדעת מה יקרה במרצ אם אילן גילאון ישתלט זה יהיה יופי,אי אפשר לדעת מה יקרה בעבודה עד שיחימוביץ ופרץ לא יקברו גרזנים ויסתערו על השליטה.
    חד"ש היא לא באמת אלטרנטיבה אבל היאתמיד ברירת מחדל טובה להצבעה עד שתהיה אלטרנטיבה. אז יאללה לעבודה

  2. ל רפי :

    זיהוי נכון של הבעיה קודם לפתרון

    האתר עוסק בהתמדה בשאלה כיצד לשקם את ה"שמאל הסוציאל-דמוקרטי" בישראל, ומאמרו של אורי יזהר הוא עוד חוליה בשרשרת. אני מודה שאינני קורא בהתמדה כל מה שמתפרסם כאן ובמקומות אחריםבנושא זה, אבל מכל מה שקראתי נובעות המסקנות הבאות: א. עדיין לא ברור לקוראים ולכותבים כאחד מהי המשמעות האופרטיבית בימינו של "שמאל סוציאל-דמוקרטי" בישראל; ב. עוד פחות ברור שישראל באמת זקוקה ל"שמאל סוציאל דמוקרטי", סקנדינבי או אחר (איזה?!); ג. מה תהיינה המטרות של "שמאל סוציאל דמוקרטי" בישראל ומי יהיו מבצעיהן.
    מבלי שמניחים על השולחן תשובות קונקרטיות,"ברחל בתך הקטנה", לשאלות אלה, הדיון ב"שמאל סוציאל דמוקרטי" בישראל, הופך לשיח-סרק של משאלות לב מנותקות; מנותקות מקונקרטיזציה ומנותקות מהציבור שאליו הן מכוונות.
    קטע הפתיחה של אורי מזכיר מושגים מרכזיים נוספים שלא ניתן להבין את מלוא משמעותם ממנו או מהדברים הבאים אחריו. למשל: מהו ימין ושמאל כיום בישראל ומיהו זה שמוסמך לפסוק בכך? אם האוצר הוא התגלמות הרע, כיצד מסבירים את העובדה שהוא פועל עפ"י אותם עקרונות שנוהגים בארה"ב הקפיטליסטית, באירופה הליברלית ובאירופה שלה מיוחסת סוציאל-דמוקרטיה רצויה, ולמעשה בכל המדינות שלהן כלכלות מפותחות? כיצד מסבירים את העובדה שכל ממשלות ישראל מאז אמצע שנות ה- 80, בין אם היו סוציאליסטיות, ימניות או ממשלות "ליכוד לאומי" כאלה ואחרות, פעלו לפי אותם עקרונות עם הבדלי דגש אישיים של שרי אוצר, ראשי ממשלה נגידי הבנק המרכזי או צרופים שונים ביניהם.
    אם לא הממשלות הן שקבעואת המדיניות אלא דווקא "נערי האוצר", ואלה הם תמיד אותם נערי-אוצר (רק שמותיהם מתחלפים), מדוע אנו צריכים תנועה פוליטית חדשה ולא לחץ ציבורי על הכנסת והממשלה, כל ממשלה, לנהל את האוצר ולא להתנהל על פיו? מה תעזור צלנו בעניין זה תנועה חוץ- מפלגתית?!
    כשל לוגי נוסף כלול בשימוש במושג "השמאל הציוני", משום שלא מתלווה אליו הסבר למהותו של מושג זה. מיהו השמאל הציוני כיום? ברור לכל מי שחי בארץ הזו, שהשמאל הציוני הטיפוסי של מפא"י ההסטורית נמצא כיום בשלושה ריכוזים פוליטיים שונים: מבחינה מדינית – בליכוד, בקדימה, בישראל ביתנו ובאיחוד הלאומי, ואפילו ימינה משם. מבחינה כלכלית – במר"צ, בשאריות העבודה ובקדימה. מבחינה חברתית – כמעט בכל הקשת הפוליטית, ובעצם, במובהק בשום מקום!
    גם בניתוח המנהיגות הפוליטית של ישראל לא תורם קטע זה לתובנה הציבורית שום תרומה חדשה – נתניהו שורד משום שזו הברירה היחידה העומדת לפניו במאזן המפלגתי הקיים. ברק מתפרק, משום שמדינית הוא "בימין", כלכלית הוא במרכז-ימין וחברתית הוא אינו נמצא בשום מקום. ציפי ליבני התאהבה בגדר ונאחזת בה בצפורניה, ולמעשה מאז הבחירות האחרונות לא תרמה לשיח המדיני שום דבר חדש, לשיח הכלכלי בוודאי ובוודאי שאין לה מסר לציבור ובשיח החברתי, כפי שנרמז במאמר, קדימה לא ממש מעורבת… . בשאלת יחסי הדת והמדינה, הפרדת רשויות השלטון ו המשילות בישראל, בחרו "המרכז" והשמאל" לא לחבור ל"ימין המתון" ובכך קבעו שלא יהיה כל שינוי בנושאים אלה. עצם הצבת תגים מהסוג "נתניהו לחיץ", א. אינה נכונה, ב. אינה תורמת דבר לשינוי המציאות או להבנה עמוקה יותר שלה. נתניהו "שריד", ובמאבק המדיני הנוכחי – שבו השמאל נתפס ע"י רוב הציבור היהודי (לפחות) כפוסט-ציוני ברמות שונות, וכאנטי-ציוני במקרים הגרועים יותר, זה הטוב ביותר שהוא יכול להציע.
    החשבון האמיתי אינו חשבון של מנדטים, אלא חשבון של דרך ושל תדמית, ומהחשבון הזה מתעלם המאמר כמעט לגמרי. אם "השמאל הציוני" של אתמול רוצה באמת לחזור ולתפוס מקום מכובד במערך הפוליטי של ישראל, בטרם תהיה הדמוגרפיה היהודית לפוסקת האולטימטיבית, עליו להשתחרר מן הכבלים שדחקו אותו לפינה בדור האחרון: ראשית, אין "שלום עכשיו". שלום יושג כאשר יהיה כדאי לשני הצדדים וכאשר יתפס ע"י שניהם כפתרון הטוב ביותר ליצירת יציבות ולשיפור איכות החיים ולא כחלק מאסטרטגיה שכוונתה להכריע את הצד האחר. שנית, הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי ומטרתה רכוז רובו ככולו של העם במולדתו ההסטורית. זכותו של העם על א"י אינה ניתנת לערעור, ולכן גם בדיונים על הסדר מדיני עם השכנים, אין לקבל את התנאי של "שטחים תמורת שלום". במו"מ לשלום אמיתי (סיום הסכסוך), מלבד הדדיות, יהיו גם הסדרים טריטוריאליים ואלה יידונו כחלק מההסדר הכולל בעיסקת-חבילה. שלישית, אין קשר הכרחי בין מדיניות כלכלית של שוק חופשי לבין צדק חברתי; השאלה היא שאלה של מינון. את המקרו-כלכלה יש לנהל בכללים שימקסמו את הצמיחה והגדלת העושר הלאומי. את הצדק החברתי יש לממש עפ"י כללים חברתיים-מוסריים שיעצימו את הלכידות החברתית, ובכללם : תמיכה בחלשים (רווחה), צמצום פערים ע"י חלוקה רציונאלית יותר של הגידול בעושר הלאומי(טיפול אינטנסיבי, שיטתי, וממלכתי בשיפור הביטחון הכלכליח-חברתי של הציבורב מקביל לקיום הביטחון הלאומי), חיסול הבירוקרטיה והעמדת השירות לציבור במוקד ההתנהלות של כל מערכות השירות הציבורי.
    כל אלה אינם שינויים של מה בכך, אבל גם אינם בלתי-אפשריים. הם מחייבים "החלפת דיסקים" והשתחררות ממנטרות-עבר. אבל יש בהם מסר עדכני והם תנאי להתחדשות. סביבם אפשר לארגן גם את המסגרות הפוליטיות והארגוניוןת המכוונות להפצתם בציבור ולהגשמתם בכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותנו.
    אם יאמץ ה"שמאל הציוני" לשעבר גישות אלה או דומות להן, יהיה לו גם סביב מה ולשם מה להשתקם.

  3. איתי :

    אמרת 3 דברים נכונים:

    1. הציבור הרחב מנותק מהשמאל ולא מקבל את ערכיו הבסיסיים ביותר: ערכי דמוקרטיה ושלום.
    2. מפלגות השמאל/מרכז הציוניות במצב על הפנים וחד"ש אינה אופציה לאותו הציבור הרחב.
    3. הפתרון – תנועה חוצת מפלגות.

    אף על פי שאני תומך נלהב ברעיון של תנועה כזו, לצד פעילות במישור מפלגתי, קשה לי מאוד להבין את הקשר בין 1 ל-3.

    אתה כותב על נתק בין השמאל ובין רוב רובו של הציבור. גם אם כל הפעילים של עמיר פרץ, של יחימוביץ', של מלכיאור, של גילאון ואפילו של חנין ובארכה יהיו חברים פעילים במטה הסוציאלדמוקרטי, זה לא יעזור הרבה לבעיה בסעיף 1 ולכן זה לא יעזור להגדלת כוחו של השמאל.

    זה לא יעזור כי נקודת המוצא הבסיסית היא של התנשאות – אותה התנשאות שגורמת לציבור הרחב לשנוא את השמאל ומשמשת כדלק מעולה להסתה מצד ימין.

    קח לדוגמה את הטקסט שלך:

    "רוב הציבור היהודי בישראל הוא ימני – לאומני, מסורתי-דתי, חרדי, וכו'. הדמוקרטיה אינה בראש מעייניו של הציבור הזה. רובו ככולו אינו רוחש אמון לערבים לכל מדינותיהם ופלגיהם ונענה לתעמולת ההפחדה של נתניהו וליברמן… הבעיה האסטרטגית המרכזית של השמאל היא הנתק בינו לבין השכבות העממיות והמגזר של דוברי הרוסית."

    עכשיו שים את עצמך בנעליו של "לא שמאלני" ותראה איך הוא קורא את הטקסט שלך וטקסטים דומים שכתבת בעבר (סליחה מראש על הבוטות וההגזמה, זה בכוונה כדי לזעזע):

    א. דוסים רוסים ומזרחים (הקרויים כרגיל בלשון נקייה "שכבות עממיות", שמובחנים מ"דוברי רוסית" שאינם עממיים)
    לא אוהבים דמוקרטיה כמונו הנאורים.

    ב. דוסים מזרחים ורוסים הם זומבים שטופי מוח שמאמינים לכל דבר הסתה מימין, בניגוד אלינו האנשים החושבים.

    ג. דוסים מזרחים ורוסים מצביעים בצורה שבטית בניגוד אלינו הנאורים (כאילו שהצבעה אוטומטית לעבודה ולמרצ אינה תופעה נפוצה מאוד).

    ד. דוסים מזרחים ורוסים הם גזענים שונאי ערבים בניגוד אלינו הנאורים.

    אם זו הגישה כפי שהיא נראית לאדם מבחוץ, מהו הסיכוי שהמטה הסוציאל-דמוקרטי יכלול ברבות הימים ייצוג נאה של דוסים מזרחים ורוסים? מהו הסיכוי שהשמאל יצליח אי פעם לקבל תמיכה רחבה בקרב קהילות אלה?

    אולי אותה "חשיבה אסטרטגית" שנדרשת כדי לצבור כוח מתחילה קודם כל בשבירת הקונספציות וההכללות שמופיעות פה, אותן קונספציות שהיה להן חלק גדול בנפילתה של תנועת העבודה בשנות ה-70 (קץ שלטון האחוסלים – קימרלינג).

    אולי תנועת שמאל חברתי רחבה יכולה להצליח רק אם יהיו בה סובלנות וכבוד אמיתי לאורח חיים מסורתי לדתי ולחרדי?

    אולי תנועה רחבה יכולה להצליח רק אם לא תתייחס לרוסי ולמזרחי על בסיס תיוג עדתי, בדיוק כפי שאינך מתייחס לנטיות ההצבעה של בני "העדה הפולנית" ו"שבט יוצאי רומניה"?

    אולי תנועה רחבה יכולה להצליח רק אם תהיה בה יכולת להכיל גם יונים וגם ניצים, ובלבד שיהיה ביניהם מכנה משותף סביר בתחום הכלכלי?

    נ"ב: מוזר שאתה מתייחס לג'ומס הרי הוא כבר מזמן הודיע שהוא יוצא לפנסיה. המועמדת המובילה לרשת אותו (לפחות לפי התקשורת) היא זהבה גלאון, שלוקחת את מרצ לכיוון מובהק של שמאל ליברלי (זכויות אדם, מאבק חילוני, מאבק פמיניסטי, קהילה גאה).

  4. דקל-דוד עוזר :

    פול גז בניוטרל

    המטרה של פעילות חוץ מפלגתית היא צבירת כח עד למציאת פלטפורמה פוליטית מתאימה.

    היום יש הזדמנות במפלגת העבודה לייצר השתלטות ולכן זה הצעד הנכון, אם זה יצליח – מצוין. אם לא, נחזור לגדר כדי לצבור כח שם.

    היום, כשהמפקד לעבודה מסתיים ביולי, להמשיך לשנן את מנטרת הגדר זה לא פחות מסתם מוזר.

  5. אלון מרום :

    מאמצים מבורכים

    אורי והמגיבים נוגעים בגרעין הבעיה / האתגר.
    לטעמי יש לפעול בכמה נתיבים במקביל:
    1. מציאת סדר יום משותף, בעיקר בתחום הכלכלי. על האג'נדה להיות ברורה, עדכנית, ולענות אחת לאחת על הטענות שמעלה הזרם הנאו-ליברלי הפוסט-מודרניסטי (השלט כיום) כנגד הס"ד.
    2. להקים מנגנון ארגוני בר-קיימא, שיפעל להפצת, התאמת והטמעת סדר היום לכל רבדי האוכלוסיה, בעקביות ולאורך שנים.
    3. התפקדות למפלגת העבודה ותמיכה בשלי יחימוביץ'. פשוט כך!
    אנו מצויים בעיתוי מצויין להתחיל ועשויים להיות מופתעים עד כמה הדרך תהיה קצרה!
    כל טוב לכולם,
    אלון

  6. לקסי :

    תשובה (חלקית) לל רפי

    לפני כשנתיים נוסח במטה הסוציאל דמוקרטי מסמך שכותרתו: מה רוצים הסוציאל-דמוקרטים (קיצור הצעת המצע הכלכלי-חברתי).
    לפני כחדשיים העתקתי תמצית מהם כאן:
    http://www.blacklabor.org/?p=25707#comment-322591
    וראה בהמשך גם את תגובותיו של איתי ואת הנוסחים שהוא מציע.

  7. אורי יזהר :

    ל רפי – תשובה להשגותיך בתגובה למאמרך שהוא כמעט זהה לתגובתך כאן.
    לאיתי- המאמר הוא פנימי. הצגת ציבורים מסויימים כימניים וכד' היא עובדתית. כיצד להגיע אליהם – אתייחס לכך במאמר נוסף, שנמצא בשלבי עיבוד אחרונים ויישלח לחברי המטה.
    לאלון – בהמשך לשיחתנו ובתגובה לתגובתך: אינני מתנגד להתפקדות למפלגת העבודה, אבל אני בספק אם עוד כמה אלפי מתפקדים ישנו הרבה. לגבי שלי יחימוביץ – אמרתי בכנס ואני חוזר ואומר: אני מתנגד ל"משיחיות" בפוליטיקה. חשוב לבנות את היסודות. הגג יבוא אחר כך.

  8. דקל-דוד עוזר :

    אז עכשיו שלי יחימוביץ היא המשיח?
    וואלה הגיעו ימים טובים.

  9. ל רפי :

    לאיתי, אורי וכו':

    לאיתי:
    שלושת המשפטים הראשונים של תגובתך מייצגים היטב את תוכן הדברים שכתבתי בתגובה למאמר של אורי.
    איני נוטה ליחס לשמאל ערכים מוחלטים משום סוג שהוא, פשוט משום שהדברים אינם עומדים במבחן המציאות.
    השמאל לא המציא את הדמוקרטיה ולא את השלום ונסיונות לנכס לעצמו ערכים אלה, הוא חלק מהבעיה עליה הצבעתי. על הפרשנות שנותן השמאל לערכים אלה, קיים ויכוח בציבור הישראלי, השמאל איננו בהכרח הצודק.
    עם המשפט השני אני מסכים, כמובן, אבל לא לכך כיוונתי. כיוונתי בעיקר לסיבות למצבו של השמאל וטענתי (לא בפעם הראשונה) שמבלי להבין את הסיבות ולהתחשב בהן, סיכויי השיקום קלושים.
    אינני יודע מהי תנועה חוצת מפלגות. אם הכוונה היא לקונגלומרט ארגוני חדש, שיהיה בו ערב רב של דעות יריבות שאינן מסוגלות להגיע לפשרה ולשיתוף פעולה בינן לבין עצמן באף נושא מהנושאים המרכזיים של חיינו – אינני מאמין בפתרון זה. במוקדם יותר מאשר במאוחר ישוב ויתפרק. אם מדובר בארגון פוליטי, שיקום על בסיס של מצע קונקרטי שיש בו הצעת עקרונות לתכנית לאומית בכל התחומים המרכזיים, ואם ישכיל גם לגייס לכך אנשי ביצוע ראויים, אזי כן. זה יכול להיות צעד חשוב בכיוון לפתרון. אבל, בל נשלה עצמנו. הדבר קשה לביצוע כקריעת ים-סוף. ארגונים כאלה מתפתחים לרוב במשך זמן רב ועוברים תהליכי סינון פנימיים רציניים לפני שהם הופכים לתנועה עממית ברת-קיימא שיכולה להשפיע. לחילופין, הם קמים בעיתות משבר, מייצרים מעין-מהפיכה, שוברים מסגרות קיימות במחיר יקר מאוד לציבור ונעלמים לתהום הנשיה של ההיסטוריה… .
    חברים, אתם רשאים כמובן לחלום על סוציאל דמוקרטיה אוטופיסטית, שמקובלת אולי על השמאל הקיצוני בישראל, אבל לא על רוב הציבור. פרסום מצע כזה או אחר ברוח זו אינו משנה דבר, משום שלא ברור איזה חלק ממנו יהיה משותף לכל הפלגים שירכיבו תנועה חדשה, ברמה של מחוייבות מוסרית וציבורית מוצהרת, ומי יוביל שם ולאן.
    הציבור חלוק בארבעה נושאים מרכזיים: חוץ וביטחון, כלכלה וחברה, דת ומדינה, יהודים וערבים.
    רוב הציבור אינו מקבל מדינה פלשתינאית בגבולות 67 ומה שדורשים הפלשתינאים בנוסף לכך. רוב הציבור סקפטי לגבי כוונותיהם האמיתיות של הערבים כלפי ישראל כמדינת הלאום היהודי ומכאן גם לגבי הסיכוי לשלום וסיום הסכסוך (אתם רשאים לבחון את סקרי "מדד השלום" ב- 10 השנים האחרונות, כדוגמא). רוב הציבור אינו שואף לחזור ל"שלטון הממשלה וההסתדרות במשק", אבל גם אינו מקבל גישה של "קפיטליזם חזירי". קראתי לכך …"שיטה כלכלית שתמקסם את הצמיחה והעושר הלאומי ותחלק אותו, ובעיקר את תוספותיו, בצורה שיוויונית ומוסרית יותר. רוב הציבור אינו מוותר על ישראל כמדינה יהודית, רואה את סדר הדברים הרשום במגילת העצמאות – לאמור: יהודית ודמוקרטית – כסדר עדיפות נכון ומחוייב המציאות.
    מדינה יהודית אינה יכולה להיות מדינה שבה קיים ניתוק בין החברה למורשת הלאומית שלה. מי שבוחר להתנתק, ואני סבור שיש להתיר זאת, צריך גם להבין ולקבל שיש לכך מחיר – זה התנאי. בויכוח האינסופי (שהוא לטעמי גם ויכוח סרק) בין יהדותה של ישראל (יהדותה ולא דתיותה) לדמוקרטיותה, ההכרעה תעמוד תמיד לזכות יהדותה, משום שזו סיבת קיומה הראשונית. דמוקרטיות לא יהודיות יש רבות ואין צורך בעוד אחת. מדינה יהודית היא מטרת-על לאומית; דמוקרטיה היא שיטת מימשל. בפרשנות המורחבת שהשתלטה על השיח הדמוקרטי ביובל האחרון, נתפסת הדמוקרטיה גם כגישה אפשרית – לאו דווקא הכרחית, עדיפה בכל או צודקת – להתנהלות חברתית. בהתיחסות להרחבה זו, מדינה יהודית (ורק היא) צריכה להעדיף תרבות יהודית, מסורת יהודית, הסטוריה יהודית, שפה יהודית ועוד על כל חלופה אחרת.
    יהדות היא גם דת וגם לאום ואין דרך להפריד בין השנים. מי שמציב מדינה דמוקרטית לפני יהודית, כמו למשל בקונספט "מדינת כל אזרחיה", מעמיד בפני ישראל דרישה שאינה מתקיימת באף מדינת לאום אחרת (כולן מזוהות עם לאום מרכזי אחד) וחמור מכך, דוגל למעשה בשלילת זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו עפ"י דרכו. עפ"י דרכו, משמע: אין להעדיף פרשנויות זרות על הפרשנות הייחודית שלנו ביישום הדמוקרטיה במדינה יהודית!… ודמוקרטית.

  10. אורי יזהר :

    ישראל לא תתקיים כמדינה יהודית אם לא תהיה דמוקרטית. כל העולם הדמוקרטי יפנה נגדה ואויביה ינצלו זאת. דרום אפריקה הייתה מדינה לא דמוקרטית והשתנתה. אצלנו, אם לא תהיה דמוקרטיה המדינה לא תשתנה, היא תתחסל. מי שלא מבין זאת לא מבין היכן הוא חי.
    דמוקרטיה אינה רק שיטת ממשל. לומר זאת זו גישה שטחית ביותר. דמוקרטיה היא תרבות של חיים ביחד בכל רובדי החברה, כאשר למיעוט יש אותן זכויות יסוד כמו לרוב. סביר להניח שהיטלר היה זוכה ברוב בגרמניה ב-1938, אם היו נערכות אז בחירות. אז אפשר לומר שגרמניה במקרה כזה היית דמוקרטית?
    אתה אומר שאי אפשר בעם היהודי להפריד בין דת ולאום. אנייהודי לאומי ולא דתי בכלל. גם הורי, שעלו לארץ כחלוצים, היו כאלה. איך זה מסתדר עם הסכמה שלך?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.