חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

בחזרה לדמוקרטיה – או: סוף עידן הפריימריז

נושאים שעת חברה ב 20.05.08 6:06

המעטפות של אולמרט, העמותות של ברק וגולת הכותרת – מאסרו של עמרי שרון, כל אלו מוכיחים דבר אחד ודבר אחד בלבד: שיטת הפריימריז מיצתה את עצמה. בטורו השבועי מרחיב ד"ר אודי מנור על בעיית הפריימריס, ומציע לה חלופה.

מאת: ד"ר אודי מנור

המעטפות של אולמרט, העמותות של ברק וגולת הכותרת – מאסרו של עמרי שרון, כל אלו מוכיחים דבר אחד ודבר אחד בלבד: שיטת הפריימריז מיצתה את עצמה. מיותר לחזור ולשוב על טיעוני המאקרו – שמתרחש פה בישראל חיקוי עיוור של כל מה שיש באמריקה, וליתר דיוק כל מה שדפוק שם – מתכנית ויסקונסין, דרך קונצנזוס וושינגטון ועד היבוא האישי של נגיד בנק. מיותר לציין שהחיקוי העלוב הזה הוא לא "רק" פרי נחלתו של ביבי, שנשם הריח והסניף "אמריקה" בילדותו, בבחרותו ובבגרותו אלא גם רבין, גם ברק, גם אחרים.
בסדר. המשורר ויזלטיר הסביר פעם בתכנית טלוויזיה שאמריקה היא מושא נפשם של כל באי עולם, ולא מאתמול, ואפילו לפני שביבי הספיק לראות במו עיניו את החיילים הבריטיים בירושלים. יש משהו בדברי ויזלטיר, ומי שעוסק בהיסטוריה של המאה ה-19 [בין השאר] יודע את זה.

אז אחרי ששירטטנו נסיבות מקלות מהסוג שנותן פטור גורף וכללי לכל מעריצי אמריקה לדורותיהם, נחזור לענין: שיטת הפריימריז קלוקלת, שיטת הפריימריז משחיתה, שיטת הפריימריז מביאה להגשמת נבואתו של הרצל לפיה השיטה הדמוקרטית מעודדת בינוניות [בפרלמנטים קודם כל, ובהקשר הזה דברי הרצל נאמרו], ובקיצור, שיטת הפריימריז – בניגוד גמור לדימויה העצמי – היא שיטה אנטי דמוקרטית מסוכנת ומזיקה. נשוב ונציין כי הדמוקרטיה סובלת מבעיה מבנית בלתי פתירה. 'שלטון העם' מחייב ייצוג, אפילו אם העם מונה רק עשרות אלפי אנשים. ומכיוון שמדובר בשיטה פוליטית, ופוליטיקה, על מנת שתהיה 'אמנות האפשר', פועלת כך שאדם א' מפעיל את אדם ב' כדי להשיג מאדם ג' חסרון עבור אדם ד' ויתרון עבורו. במלים אחרות, האופי המניפולטיבי של הפוליטיקה הדמוקרטית גוזרת מצב קבוע בו 'הנציג' הוא נציג, עד גבול מסויים, וגם זה במקרה הטוב. חוכמה ידועה ולא-נסתרת היא ההישענות של הפוליטיקה הדמוקרטית על סוגיות ערטילאיות, מדומיינות לא פעם, רחוקות וסמליות, על חשבון סוגיות מוחשיות, ממשיות, קרובות וקונקרטיות. ופתרון סוגיות הוא הוא הרי המניע המרכזי ליצירת שיטה פוליטית המבוססת על ריבונות העם, שיטה חילונית הנמדדת במונחי זמן קצרים ומוגדרים, בניגוד גמור לשיטה הפוליטית המבוססת על מלוכה בשלטון האל, אשר מבחנה הוא נצח או לכל הפחות אורך חייה של השושלת.

ובכן, בעיה בלתי פתורה. על מנת לקיים את שלטון העם יש לצייד את העם בכוח, אך הכוח הזה מתווך על ידי נציגים שמייצגים בדרך כלל דברים שונים ומשונים, לאו דווקא את רצון העם, שממילא ומלכתחילה הוא לא ענין שקל להגדירו או למדוד אותו. אלא שכפי שאמר לינקולן קשישא, 'את קלקלותיה של דמוקרטיה יש לתקן בעוד דמוקרטיה'. לינקולן ידע טוב מכולם שלדמוקרטיה יש גבולות, והוא אף שילם על גבולות הדמוקרטיה בחייו. אך גם לו היה מאריך ימים אין ספק שלינקולן, כמו כל מנהיג בר דעת לפניו או אחריו שפעל במסגרת דמוקרטית, ידע שלשיטה הזו יש מגבלות, חולשות ועיוותים, שאין ברירה אלא להתמודד עימם כמה שרק אפשר טוב יותר. הבחירות המקדימות [כך יש לומר 'פריימריז' בשפת עבר] היוו לכאורה תיקון של קלקלות הועדות המסדרות. במחשבה צלולה ולא משוחדת [אנטי-מפא"י אם לקרוא לילד בשמו], לא ברור מה פסול בשיטת הועדות המסדרות, שהרי לצד האינטריגות והאינטרסנטים הצרים, השיקולים שעמדו לנגד מסדרי הרשימות היו ציבוריים, כלליים, 'ממלכתיים'. לפחות בחלקם. ולפני שהקורא מגחך למקרא דברים אלו, יטרח ויבדוק את רשימות מפא"י בכנסות הראשונות למדינה, ויענה לעצמו בכנות,האם מדובר בפרלמנטרים גרועים בכלל ובפרט. שיפתח את דברי הכנסת ויעיין בפרוטוקולים של דיוני הכנסת, ויתרשם מרמת הדיון, מסגנון הדיבור, מסוג הטיעונים.

אבל כל זה פרה-היסטוריה. הדינוזאורים הלכו לעולמם, כך הועדות המסדרות. אבל גם את הבחירות המקדימות בצורתן הנוכחית יש להשליך לגל הגרוטאות, ואולי יותר מדויק יהיה לומר ברוח זמננו: יש למחזר אותן. למחזר, כלומר להתיך וליצוק מחדש, בתוספת כמה שכלולים ושיפורים. את החומר הבסיסי – השתתפות האזרחים באופן פעיל בקביעת נציגיהם – יש להותיר על כנו. על השיפורים לתת מענה לשאלה הבסיסית האמורה ללוות באופן קבוע ושיטתי את תהליך תיקון הדמוקרטיה: הקטנת הפער בין דימוי למציאות. צימצומו והגבלתו של הספין. קונקרטיזציה של השיח הפוליטי, וכל הגדרה דומה אחרת.

וכרגיל בסוציאל-דמוקרטיה, השאלה היא איך. ותשובה סבירה לשיפור השיטה היא פיצול הייצוגיות לרשימות משנה המרכיבות את הרשימה הסופית של כל מפלגה. פיצול הייצוגיות הן על בסיס של תחום פעילות חברתית-פוליטית וכלכלית [למשל איגודי עובדים, ענפי ייצור וכד'] והן על בסיס אזורי. כך או אחרת, המתמודדים למיניהם אמורים להתחרות ביניהם על אמונם של מספר קטן יחסית של בוחרים. על התהליך להתרחש על פני משך זמן יחסית ארוך, בו ניתן יהיה לברר ברצינות מה אומר מועמד זה ומה עשה מועמד אחר. התלות של המועמדים בממון זניחה או לא קיימת בכלל, שכן אין צורך להגיע לעשרות או מאות אלפי מצביעים אנונימיים. מפלגה סוציאל-דמוקרטית למשל אמורה לפיכך להיות מורכבת מפדרציה של גופי משנה. על אלו להיות מוגדרים בחוקת המפלגה באופן העולה בקנה אחד הן עם הייחודיות של כל אחד מהם והן עם חוקת המפלגה. על פי מפתח אותו יש לקבוע כמובן אך לא באופן 'נצחי' אלא באופן גמיש, כל גוף כזה מקבל הקצאה של נציגים, ואלו נבחרים כנאמר לעיל בתהליך שקוף עניני ודיאלוגי.
לכאורה שיטה כזו מדגישה את האינטרס הקבוצתי או המקומי, על חשבון סוגיות לאומיות כמו בטחון או מאקרו-כלכלה. טיעון זה נכון רק על סמך ההנחה שסוגיות לאומיות אלו הן כספר החתום בפני הבוחר הממוצע ושלכן יש לעבוד עליו בעיניים באמצעות דימויים כמו 'מר בטחון' או 'ראשי המשק'. אין שום סיבה שבשיטה המוצעת, הנציגים למיניהם ינהלו דיון פוליטי [בשונה מניהול קמפיין], שיכלול לא 'רק' את מה שמטריד ישירות את 2500 האנשים המרכיבים את גוף הבוחרים הספציפי הממונה על שליחת שלושה מועמדים לרשימה, אלא גם מה שמטריד את יתר מיליוני האזרחים שרובם אף לא טורחים למלא את הצו הדמוקרטי המינימלי: להיות חבר מפלגה.

נערך על ידי טל
תגיות: , , , , , ,

9 תגובות

  1. א :

    איני מבין מה ההבדל הגדול בין מה שאתה מציע ובין השיריונים הנהוגים כיום בחלק מהמפלגות.

    שיריון מקום ברשימה לנציג מגזר נושא עימו חסרונות חמורים משלו, והדוגמה הטובה ביותר היא השר שלום שמחון, נציג המושבים.

    א. בדיוק כפי שכתבת – הנציג זקוק
    לתמיכה של מעטים כדי להיבחר. לכן הוא יכול לטפס לעמדות בכירות ביותר במדינה כאשר התמיכה בו בציבור הכללי היא אפסית. בכך אין הבדל בין שמחון הנבחר עי מושבניקים ובין לבנת וסילבן שנבחרו ע"י מרכז הליכוד ורוב הציבור ראה בהם מטומטמים לא מזיקים במקרה הטוב וסכנה לציבור במקרה הרע. ועוד לא דיברנו על כך ששחיתות שלטונית שיגשגה גם במקומות בהם אין פריימריס לכל החברים – למשל מרכז הליכוד.

    ב. יתרון אדיר לנציג מכהן על פני מתמודדים חדשים. עפ"י חוקת מפלגת העבודה שמחון היה צריך כבר מזמן להתמודד ברשימה ארצית, אך הוא ממשיך לכופף את החוקה ולהתמודד ולנצח בקלות מול "חגבים" שלא מדגדגים אותו במחוז המושבים.

    ג. שיטה כזו תורמת לדיכוי משמעת סיעתית. כאשר סיעה נדרשת לדיון בו ניצבים מצד אחד אינטרס לאומי (או מצע המפלגה) ומצד שני אינטרס מגזרי, חבר הכנסת או השר פועל לפי האינטרס המגזרי, לעתים תוך חתירה גלויה או סמויה נגד מנהיגות המפלגה הנבחרת.

    ד. הצעתך אינה מתייחסת לבחירת מנהיג/ת המפלגה – שם עדיין יבחרו עשרות אלפים והכסף הגדול ידבר.

  2. נדב פרץ :

    כמו שא' ציין ובצדק, התעלמת מהשלישי מבין סוגי הבחירות המוקדמות הנהוגות אצלנו – מרכזי המפלגות.
    בעיקרון, לכל אחד מהשלושה יש חסרונות אחרים. ועדה מסדרת נותנת כוח אדיר לראשי המפלגה. למרכזים יש נטייה להפוך למרכזי שחיתות, ובפריימריז – כמו שציינת – רק הכסף מדבר.

    ושאלה לגבי הפתרון שאתה מציע: איך בדיוק עמדותי, כחבר קיבוץ וחבר יסו"ד, יבואו לידי ביטוי בשיטת הבחירות שאתה מציע? נניח שאני מצביע אך ורק במחוז הקיבוצים. לכן, כל המועמדים שאצביע עבורם לא יעברו, ונציגי בכנסת יהיו מז'אנר הנוקד\ברגיל, שלא לומר שמחון.

  3. מילואימניק :

    יש עוד שיטה והיא דווקא כן יבוא מאמריקה(לא הכל שם גרוע) וזה בחירות ישירות איזוריות.
    כך כל חבר בפרלמנט מחוייב לאיזורו ואין אפשרות למישהו מחוץ למפלגה לכבוש אותה, כמו שפה מטיפים מדי פעם להתפקד לעבודה ולא צריך להצביע למפלגה שאליה אתה מתפקד.
    כתוצאה מכך יש אפשרות לימין קיצוני להתפקד לליכוד ולהכניס לתוך הליכוד אנשי ימין קיצוני ואותו דבר מהצד השני בעבודה.
    למעשה אין שום דבר שמונע מכמה עשרות אלפי אנשי ימין להתפקד לעבודה(הרבה פחות ממנדט אחד) ולהכניס לכנסת מישהו כמו ליברמן כח"כ של העבודה.

  4. שמחה ניר, עו"ד :

    מי היה מאמין שנתגעגע לשיטות הנלוזות של מפא"י!

    http://www.quimka.net/?l=he&a=8406

  5. דני בלוך :

    הוועדה המסדרת לא היתה כל כך מושחתת כפי שטוענים ולא שרגא נצר אחד קבע בה הכל. היו בה אנשי הסניפים הגדולים וההתיישהות והאיגודים המקצועיים והיא ניסתה לבנות רשימה שתהיה גם אטרקטיבית לכן נכללו בה גם אנשי רוח, צעירים, נשים, עורכי דין, כלכלנים ואנשים מוכרים לציבור. חבל על דאבדין.
    השיטה שאודי מנור מציע היא לא פחות גרועה. במצב הנוכחי נראה לי שאפשר רק לשפר את השיטה ולאמץ שיטה נוסח השיטה האירית שבה אתה לא רק מצביע בעד מועמדים אלא גם יכול לדרג אותם ברשימה כרצונך.
    ניתן גם להנהיג בחירות בשני שלבים: קודם בוחרים פנל של מועמדים ובשלב השני מדרגים אותם.

  6. ענת כנפו :

    שיטה מבוקרת: "מדד האזרח" ובחירות ישירות איזוריות. בחירות ישירות איזוריות מבטיחות את הקשר בין הנבחר ליישום הבטחותיו לבוחריו. "מדד האזרח " הוא כלי שיבחן את המתאם בין הדברים. העם הפשוט צריך להאמין במדד זה, קומץ אנשים מפתחים אותו בימים אלו, וברגע שנוכל לשנות את השיטה, נוכל להציע בקרת אזרחים על הנבחרים. זה ישאיר להם שפיל קטן מאד לשחיתות ומלוכה על העם.

  7. א :

    המפתח בחלק השני של דברייך – הציבור.

    כל עוד הציבור לא מעורב, קונה לוקשים פעם מאולמרט ורפי איתן פעם מברק וביבי ופעם מגאידמק – לא יהיה קשר בין הבטחות ומעשים ולא תפחת השחיתות

    זה לא משנה מה תהיה השיטה בחירות אזוריות או יחסיות

    הבחירות המוניציפליות מקבילות לבחירות אזוריות – מעט מועמדים לפי אזור גאוגרפי מוגדר ולרוב עם אוכלוסיה בעלת מאפיינים דומים

    לא זכור לי שמערכת השלטון המקומי בישראל היא דוגמה ומופת לאיכות השלטון ומחויבות מנהיגים לקיום הבטחות

    ובעניין המדד – שוב אותה בעיה

    גם עמותות מוכרות וותיקות (לא "קומץ אנשים" אנונימי) כמו אומ"ץ והתנועה לאיכות השלטון מחלקות פרסים לאבירי איכות השלטון ונלחמות במושחתים – אבל רוב הציבור לא מקשיב

    אותו דבר יקרה גם למדד הביצוע שלכם לצערי כל עוד לא יהיה בציבור שינוי מחשבתי

    ריכוז סמכות ה"הכשר" בידי קבוצה קטנה כאשר מצופה מן העם להקשיב ולציית בקלפי זו ציפיה לא בריאה ולא דמוקרטית

  8. האזרח דרור :

    הצעה נוספת לתיקון מאמריקה היא בחירות (פריימריז ובכלל) בתקציב מוגבל למעומד

    ההגיון הוא שמועמד שנבחר צריך להתמודד עם תקציב ציבורי מוגבל בהיקפו וצריך להגיע לתוצאות

    אם כן, מדוע לא להתחיל כבר כאשר המועמד הוא בשלב הבחירות ? מי שרוצה להבחר שינסה לגייס כסף – אבל רק עד סכום מסויים – נראה אותו נבחר עם תקציב מוגבל.

    באופן כזה הכוח של ההון מוגבל בהרבה.

    ובכלל גם אם באופן פלאי יבחרו מועמדים נפלאים, עדיין המפלגה תצטרך להבחר בבחירות מול מפלגות אחרות – ושוב מה שישנה הוא לא איכות המועמדים אלא כמות הכסף שההון משקיע במפלגות – אז מה עשינו בזה?

    השאלה היא מה הגורם המרכזי שפעם נבחרו אנשים יותר טובים? האם זה בגלל וועדות מסדרות? האם בגלל שמלכתחילה היו בפוליטיקה אנשים יותר ראויים? האם זה בגלל שלהון היתה פחות דריסת רגל בשלטון ובתקשורת – כך שאנשים יכלו ממש לקדם רעיונות שהם האמינו בהם ולא סתם להיות כלי שרת של כמה מיליונרים?

    וכמובן שיש כאן משוב חוזר מחזק – העם רואה שמה שהוא לא עושה תמיד דופקים אותו -> העם מאבד אמון במערכת הפוליטית -> ולא נכנס יותר לא למפלגות או למעורבות פוליטית ארצית.

  9. ד"ר אוֹרי אמיתי :

    יש דרך אחרת לגמרי לגשת לעניין – מפלגה ישירה.
    לפי שיטה זו תיבחר רשימת מועמדות/ים על ידי ציבור מתפקדים כולו, באופן ישיר. רצוי בהחלט לתת לכל מצביע/ה את האפשרות לתמוך במספר מועמדים, כדי ליצור התפלגות מאוזנת. עד כאן, הדבר זהה לשיטת הבחירות המקדימות של ימינו.
    השינוי הגדול יבוא מכך שלפני הבחירות יפקידו המועמדים מכתבי התפטרות בידי מזכירות המפלגה (חברי המזכירות לא יוכלו להיות ח"כים בעצמם). ח"כ שיסרח יעמוד להדחה על ידי חברי המפלגה.

    לשיטה כזו יתרון כפול:
    (א) תושׂג מידה גבוהה של accountability (איך בעברית? "אחריותיות" לא לגמרי מספק לטעמי), לכשיהיה אפשר לפטר ח"כים מכהנים.
    (ב) בעקבות א' צפויה להתחזק גם מידת המעורבות של המתפקדים/ות. הכל נראה אחרת כשאת/ה יודע/ת שהח"כ אינו דבוק לכסאו באופן כה הדוק.

    כתבתי מסמך עקרונות כללי מאד על השיטה כאן: http://www.yehudemo.org/?p=18

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.