מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
המהומה במצרים – האם תהיה שם דמוקרטיה? לאו דווקא
לאן מובילה המהומה במצרים – שכבר הביאה להודעת מובארכ על אי הצבת מועמדותו לבחירות בסתו הקרוב – האם לדמוקרטיה בנוסח מערבי? האם לחידוש הדיקטטורה הצבאית, או להשתלטות האחים המוסלמים? ומה חלקה של ארה"ב? יעקב בן אפרת, במאמרו ב"אתגר", מנסה להנהיר את העמימות
…
דרישה המאחדת את כל העם המצרי היא שמובארכ יעזוב את השלטון מיד. הפרוגרמה הבסיסית הזוכה לקונצנזוס רחב ביותר היא "דמוקרטיה וצדק חברתי". והרי הפרדוכס: דמוקרטיה וצדק חברתי לא תמיד הולכים ביחד. גם אם נכון שצדק חברתי לא ניתן להשגה בלי שינוי דמוקרטי, הרי המשטר הדמוקרטי, כפי שמרבית העולם חווה אותו היום – גם אנחנו בישראל – אינו מבטיח בהכרח צדק חברתי. והרי מה שהניע את העם המצרי לצאת לרחובות הוא דווקא המצב החברתי שהותיר דור של צעירים ללא עתיד, עבודה, ללא דיור הולם ובלי אפשרות להקים משפחה.
פרשנים ומדינאים אשר עקבו אחר הנעשה במצרים כבר ניבאו לפני יותר מעשור כי משטרו של מובארכ על סף קריסה. הניתוק המוחלט בין המשטר, ואטימותו לסבלם של האזרחים בישר את מה שאנו עדים לו היום. העובדה שהמוני אנשים מכל שדרות העם איבדו את מחסום הפחד בבת אחת ובאופן ספונטני מוכיחה לא רק שמצבם הגיע לנקודת שפל, אלא גם כי הגיעו להכרה שהמשטר הזה אינו מתפקד ושעליו ללכת. הנסיון של מובארכ להוריש את השלטון לבנו גמאל, וזיופן של הבחירות לפרלמנט אשר מחקו כל נציגות לאופוזיציה היו הקש ששבר את גב הגמל.
תגיות: בחירות, הפגנה, הפיכה, מחאה, מצרים
קישור קבוע
12 תגובות
Email This Post
3 בפברואר, 2011 בשעה 14:36
מאמר חשוב.
1.השאלה שאי אפשר לדחוק יותר – האם האסטרטגיה הישראלית של שמירת כלהביצים בסל אחד לא היתה חסרת אחריות.
2. מעניין הקטע הבא:
"תנועת ה-6 לאפריל מבטאת את המחשבה הפוסט מודרנית אשר השתלטה על הנוער בעולם כולו והיא ההימנעות מהפוליטיקה וזאת כמובן גם חולשתה העיקרית. מאחר ופוליטיקה נחשבת למשהו מושחת ומלוכלך מנסים צעירים רבים להימנע מללכלך את ידיהם. הם מסתפקים במחאה, אלא שמחאה אינה פרוגרמה פוליטית".
3 בפברואר, 2011 בשעה 14:41
××™×–×” סל
לחן (1)
האם את מתכוונת לסל המצרי ובו רק מובארכ
או לסל האמריקאי (שבו לא רק קלינטון ושעל הצדיקים בוש ורייגן לא נדבר כאן משום כבוד האכסניה) לעומת סל אירופי ואחר.
3 בפברואר, 2011 בשעה 21:34
המהפכות של שנות ה-50 בעולם הערבי היו מהפכות סוציאליסטיות מודרניות.
עם הזמן חלה רגרסיה לכיוון שלטון רודני עם סממנים שטחיים של ייצוג הציבור.
הטרנד שהחל בשנות ה- 70 של המאה העשרים ע"ע "העיקר שלנו יש עוגות מה איכפת לנו מלחם להמונים", הגביר את הפערים.
למדיניות הזאת קמה רק אלטרנטיבה אחת איסלם חברתי.
חשוב לקחת בחשבון גם שהשתלטות התרבות המערבית, הזלזול בתרבות המזרחית, והגזענות הבוטה נגד האיסלם לא מעודדים חיבה כלפי ארה"ב ואירופה (והמשרתת החרופה שלהם).
4 בפברואר, 2011 בשעה 1:21
אני אשתדל לענות לך בקיצור נמרץ, בתנאי שלא תבקש פוסט (פקטום, רקטום, מורטום, WHAT EVER :-), נא לקבל ברוח טובה).
כאשר אנשי הימין בישראל, משטייניץ ועד ליברמן ועד בכלל, ירדו על מובארכ, מי כאן קפץ להגנתו כנשוך נחש?
יוסי את יוסי, למשל?
השלום עם מצרים הוא ברסטרוספקטיבה, אף בטרם התחילו המהומות, לא העיקר. עובדה -גם בגבול הסורי לא נהרגים אנשים.
האתגר הקשה לפיצוח הוא למשל העובדה שיוסי את יוסי אינם מסוגלים לנהל דיאלוג מכל סוג שהוא עם רוב האינטלקטואלים בעולם המוסלמי, לא החילוניים ולא הדתיים.
רק מיעוט קטן ביותר מקרב האינטלקטואלים בעולם המוסלמי (כולל ערבי) רואים בעובדה הזאת ביטוי סימפטומאטי לטרגדיה של העולם הערבי והמוסלמי.
שאלה :כמה מחשבה הושקעה בישראל לצורך התמודדות עם הבעיה הזאת? (התישרות עם העמדה האינטלקואלית המקובלת בעולם המוסלמי לא יכולה להיחשב להתמודדות עם הבעיה).
לצורך המחשה הנה קישור לדברים של נגיב מחפוז שהופנו בעיקר לאחים המוסלמים, אבל לא רק להם
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=873201&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
לצורך העניין אומר שהשאלה שאני מעלה כאן נשאלת מנקודת מבט ציונית (ויש הרבה הגדרות לציונות, שלא ניכנס אליהן עכשיו).
חן – מיבשים את החולים
4 בפברואר, 2011 בשעה 1:23
רטרוספקטיבה 🙂
4 בפברואר, 2011 בשעה 7:18
חן: מה שאת אומרת הוא קצת ציני, בהתחשב בעובדה שהסיבה העיקרית שכל המוחים אינם חברים במפלגות היא, את יודעת, העובדה שמוברק ריסק את כל מפלגות האופוזיציה באגרוף ברזל. באילו מפלגות הם אמורים להיות חברים בדיוק?
עמית: אני ממליץ לקרוא את המאמר המעולה של סלבוי ז'יז'ק בגרדיאן (תרגום לעברית כאן, שבו הוא טוען שהסיבה שאנחנו בטוחים שהסיבה היחידה שהאסלאם הוא אופציה היא שאין תנועה שהיא גם שמאלית וגם רדיקאלית.
אני גם מציע לזכור שהאירועים במצרים הם מחזה שלא נצפה בעבר – מהפכה חברתית במדינה ערבית – ולכן כל נסיון לפרש אותם על סמך נסיון העבר הוא מוגבל מטבעו.
4 בפברואר, 2011 בשעה 8:00
לחן – מיבשים את החולים.
[מכיוון שלא קיבלתי את התנאי שלך (כל סוחר יודע שמחירים נקבעים לפני שמספקים את הסחורה) אין לי כל מניעה, לא של הסכם ולא של הסכמה, להמשיך ולהציק לך ככל שאעלה על דעתי (הנחשבת או הבלתי נחשבת בעינייך). עד כאן תשובה בסגנונך ל"תנאי" שלך.]
מתייחס כאן רק למשפט אחד מתגוביתך (4):
"השלום עם מצרים הוא ברטרוספקטיבה, אף בטרם התחילו המהומות, לא העיקר. עובדה -גם בגבול הסורי לא נהרגים אנשים."
כאילו אין הבדל… הבדל בכל זאת יש!*
המחויבות, שיצר סאדאת והמשיך מובארכ, המחויבות של no more war היא היוצרת את ההבדל. ציניקנים יאמרו שנוכח הבעיות שכן קיימות בגבול עם מצרים (מהברחות של נשק לחמאס, עבור דרך הברחת נשים וכלה בהסתננות של פליטים ואחרים מממזרח אפריקה) עדיף מצב אי-לחימה-אקטיבית עם סוריה מבעיות של שלום בגבול עם מצרים, אז שיאמרו!
השלום עם מצרים הוא אבן יסוד באיסטרגיה הישראלית ובאיסטרטגיה המצרית.
הדאגה הישראלית מהעתיד הלא ברור של אבן היסוד הזו היא היוצרת כאן את כאבי הבטן ואת החששות.
ובהפרת נוספת של ה"תנאי" שלך: האם בך אין חשש כזה מקנן?
_____________
* ותודה לסמי גרונימן שכתב ולנתן אלתרמן שתרגם.
4 בפברואר, 2011 בשעה 14:13
נדב – אני לא בטוחה שהבנתי את התגובה שלך.
למה (LEMA ) בדברים שלי אתה מתיחס?
מה שייך הנתק המוחלט שבין מחנה השמאל הישראלי לבין השיח האינטלקטואלי בעולם הערבי, למה שאתה אומר?
השיח שאני מתיחסת אליו אינו מוגבל תחת הצנזורה באף מדינה ערבית. ניתן לפגוש אותו בכתוב ובדיבור בכל מקום בעולם, ובכל השפות כמעט.
לקסי – הדאגות שלי נמצאות בתחתית סולם סדרי העדיפות בנוגע לנדון כאן.
(דאגות בכלל ומוחצנות מדי בפרט, עלולות לפעמים להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה), זה לא העניין (אני מכירה אדם קרוב מאוד אלי שיגיד לך שאני בכלל לא דוגמא כי אני ממילא טיפוס דאגני מדי :-)).
הבעיה היא שהשלום המצרי לא היה קר כך סתם. מדובר בחוגים של סופרים למשל שהחרימו את ישראל , גם בירדן וגם במצרים. וזו כידוע רק דוגמא. מחפוז, בעל פרס נובל לספרות, סופר שביצירתו מרבה הוצא מאגודת הסופרים המצריים כי תמך בשלום.
אולי הוא נחשב ליבראלי מדי, מודרני (מערבי מדי) עבור האינטלקטואלים המצרים והערבים.
השאלות האלה נידונות במחוזותינו רק בחוגים "מזרחניים" ואם הטרידו את חוגי השמאל ואת מחנה השלום, או מה שוטורי מכנה המחנה הדמוקרטי, הרי שחוגים אלה היטיבו להסתיר דאגתם זו.
נסיונות פאתטיים שלי להעלות את השאלה הזו לרמה פוליטית אי פה אי שם נגמרו, כפי שהתחילו, באופן פאתטי.
חן – מיבשים את החולים.
4 בפברואר, 2011 בשעה 17:12
לחן – מיבשים…
מסכים עם מה שרמזת.
כמה יהודים צעירים בארצנו לומדים ערבית?
4 בפברואר, 2011 בשעה 17:26
פורמלית לומדים. גם טריגונומטריה לומדים.
השאלה היא איך לומדים.
חוץ מזה לצורך העניין אפשר גם בלי ערבית. לא חסר למשל חומר באנגלית, יש די והותר.
4 בפברואר, 2011 בשעה 17:54
למעשה יש רק פתרון ×חד ×פשרי
הפתרון האחד והיחיד שיש להתפרקות שלון ההון, תופעה מחוייבת המציאות שתתרחש גם בישראל (יש אומרים שכבר מתרחשת) היא שינוי משטר הקניין.
זה יכול לבוא במגוון צורות.
אחת היא קומוניזם מוחלט – שזה בעצם ביטול של זכות הקניין והלאמה מלאה.
זה יכול לבוא בדרך של שלטון מרכזי חזק שמווסת את השוק באופן אקטיבי, כאילו הוא הבעלים, על ידי שילוב הגבלות על השקעות חוץ בהון המדינה (נדל"ן ומשאבים) ועידוד משמעותי של יזמות פנימית על ידי השתלטות על ידע שנמצא במדינה (הפרה מוחלטת חד פעמית של זכות הקניין הרוחני).
השאלה היחידה עם איזה נורמת בסיס, הידועה בשם "דת" (תפיסת עולם בלתי ניתנת לערעור) זה יבוא:
האם הערעור הכלכלי יגיע עם אמונה מטופשת בספר הנחיות שנקרא "תורה"/"קוראן"/הברית החדשה"/you name it או שהוא יבוא עם אידיאולוגיה שמעמידה את האדם הפרטי והחברה במרכז (סוציאל דמוקרטיה)?
זה כבר תלוי אך ורק בדבר שנקרא "כח" – מי יהיה האדם האחד והיחיד שיצליח להשליט מרותו על הצבא המצרי.
להערכתי זה יהיה עומר סולימאן.
4 בפברואר, 2011 בשעה 19:02
נדב תודה על המאמר.
לזה בדיוק התכוונתי.
אבל צריך לדעת שבשנות ה-50 כן הייתה אופציה שמאלית אם כי לא דמוקרטית, והיא זאת ששלטה במדינות ערב שונות לאורך כמה עשרות שנים.