סגן שר הבריאות, ח"כ יעקב ליצמן, נוקט בצעד חיובי עם החלטתו להעלות את שיעור מס הבריאות ובתמורה להכניס את הביטוח הסיעודי לתוך הביטוח הממלכתי. האוצר "בתגובה פבלובית" מתנגד
מאת: ק. טוכולסקי
עוד כמה סגני שרים מאגודת ישראל לא היו מזיקים
על רקע המהומה התקשורתית שנוצרה לאחר אי מינוי שר בריאות, נשמעת גם דעה אחרת. ק. טוכולסקי טוען שעדיף סגן שר ממפלגה קצת פחות אכזרית כמו יהדות התורה מאשר שר ממפלגה אחרת שרק יחפש איך לקצץ ולהפריט מאת ק. טוכולסקי
זמן לא רב אחרי הבחירות כשבעיתונות נשמעה מחאה על כך שלא ימונה שר בריאות כתבתי כאן טור (ראו תיבה משמאל) שגרס כי סגן שר חרדי זה לא סוף העולם, אולי אפילו מינוי בעל יתרונות. הפרסומים אודות החלטתו של ליצמן לפעול להעלאת מס הבריאות בכדי שיכלול את התשלום עבור ביטוח סיעודי הוכיחו, לי לפחות, שאכן מינוי סגן שר חרדי לא היה הראיון הכי רע. נכון, ליצמן – כמו כל חבר אחר בקואליצית הימין הנוכחית שלנו – אינו ס"ד, אבל ביחס לרוב חברי הממשלה האחרים, ליצמן עושה, לצד הדברים הרעים (חוות דעת נוספת על שדה בריר, פרשת הקברים באשקלון, הוצאות מיותרות על דלתות שבת בבתי חולים), גם כמה דברים טובים. אם יצליח במאבקו זה נגד האוצר ולמען הציבור, יזכר שמו לטובה בהיסטוריה של מערכת הבריאות בישראל.
מס הבריאות בישראל אינו גבוה במיוחד, 4.8% לבעלי הכנסה חודשית שהיא מחצית השכר הממוצע במשק ומעלה, בגרמניה לשם השוואה מס הבריאות למבוטח בקופה ציבורית יהיה בערך 10% מהמשכורת, לכל הכנסה. אבל הכיסוי בישראל, למרות כל התלונות שלנו, הוא מהטובים בעולם.
האמת היא שאם אני הייתי סגן שר הבריאות, הייתי מעלה את הגביה לא בחצי אחוז אלא בכפול מכך – לסביבות ה-6% – וכך הייתי מרחיב את סל השירותים והתרופות ומכניס לתוכו גם את מה שניתן היום רק לבעלי ביטוחים משלימים. אבל אני לא סגן שר הבריאות, לליצמן אין טור כלכלי בעבודה שחורה, אפשר להמשיך במלאכה. כל עוד ימשיך ליצמן להאבק למען הכנסת שירותי הסיעוד לסל, אני אמשיך לציינו לטובה, כל אחד ותפקידו.
משרד האוצר – מתוך קיבעון פבלובי – מיד הצהיר שהוא נגד. הסיבה: משרד האוצר תומך בהפחתת נטל המס ובכלל זה גם בהפחתת מס הבריאות שהוא מס רגרסיבי. מאחורי הצהרה זו מסתתרים שני שקרים ואמת מרה אחת. האמת המרה היא שמשרד האוצר תומך בהפחתת נטל המס הפרוגרסיבי אבל לא בהפחתת הנטל על כיסם של האזרחים. הורדת מס פרוגרסיבי תמיד תפגע בכיסו של האזרח שכן במקום לקחת ממנו באופן מידתי עבור שירותים מסויימים המדינה תשאיר בכיסו עוד כמה שקלים ותאלץ אותו להוציא מיד יותר שקלים בשביל לרכוש בעצמו אותם שירותים בעבור אותם צרכים.
השקרים ברורים כל כך שאני מציע לפקידי האוצר – מתוך דאגה כנה לשמו הטוב של האוצר – לחשוב לפני שהם פולטים שטויות:
א. בזמן שמעלים את המיסוי הרגרסיבי על הדלק לדבר על הורדת נטל המס זה די טפשי.
ב. לטעון שמס הבריאות הוא מס רגרסיבי רק בגלל ששיעורו נקוב באחוזים זה מטומטם, האחוזים נגבים באופן שווה מהכנסתם השונה של משלמי המס, לכן מדובר במס פרוגרסיבי לחלוטין, החלש משלם פחות והעשיר משלם יותר בעבור אותם שירותים.
תעשייה שלמה תעמוד לצד פקידי האוצר ונגד ליצמן, תעשיית הביטוח שהתרגלה למכרה הזהב של הביטוח הסיעודי. כמו כל צורה אחרת של ביטוח גם כאן המחיר לצרכן גבוה והאותיות הקטנות מקשות על מימוש. ליצמן מבקש בהעלאת מס זו לא להגדיל את נכסי המדינה אלא להרחיב את השימוש במס הבריאות ככלי צרכני מהמדרגה הראשונה, מס הבריאות הוא לא בלו ולא מס הכנסה ששימושיהם עשויים להיות עלומים. מס הבריאות הוא למעשה ביטוח קבוצתי של אזרחי ישראל וכמו כל ביטוח ככל שהמבוטחים שחוברים יחדו רבים יותר כך המחיר נמוך יותר. מס הבריאות מאפשר לאזרחי ישראל – שבתחומים הולכים ורבים מתרחקים מהעולם הראשון ומרמת חיים של מדינה מפותחת – רמת נגישות לבריאות המעוררת קנאה בחלקים גדולים של העולם כולל חלקים מהעולם הראשון.
ושוב המון בהצלחה לליצמן, הגדלת מס הבריאות בתמורה להכנסת הביטוח הסיעודי לתוך הביטוח הממלכתי מהווה צעד מהפכני וחשוב שיוריד מהאזרח דאגה אחת משלל דאגותיו. אם וכאשר תהיה לנו מפלגה ס"ד גדולה וחזקה ולצידה מפלגה סוציאליסטית קטנה יותר אבל גם בועטת יותר, כדאי לנו שמנהיגינו העתידיים יאמצו את קו המחשבה הזה של ליצמן, ויפעלו להורדת הנטל הכלכלי על כלל האזרחים באמצעות העלאת המסים הפרוגרסיביים והרחבת השירותים שהמדינה נותנת.
Tags: ביטוח-בריאות, יעקב ליצמן, מיסוי, מס רגרסיבי, מס-בריאות, מס-פרוגרסיבי, משרד-האוצר, משרד-הבריאות, סל-הבריאות
למען הדיוק: מס הבריאות הוא רגרסיבי יותר ממס ההכנסה (ששיעורו הולך ועולה ככל שההכנסה עולה) אבל פחות מהמסים הישירים (מע"מ, בלו וחבריהם) האהובים על אנשי האוצר.
נדב, אם אתה מרוויח 5000 ש"ח אתה משלם 250 מס בריאות, אם אתה מרוויח 10,000 אתה משלם 500 וכך הלאה, זה לא בלו שלא משנה כמה אתה מרוויח אתה משלם אותו דבר וגםלא מע"מ. אז נכון זה לא פרוגרסיבי כמו מס הכנסה אבל זה לא בדיוק מס רגרסיבי קבוע כמו אלו שהממשלה מעלה בשנים האחרונות על בסיס קבוע.
נדב – למען הדיוק מע"מ ובלו הם מיסים עקיפים.
ויקיפדיה "מיסוי יחשב לישיר כאשר משלם המס הוא הנישום (מי שהוא מושא השומה שקבעו רשויות המס). מיסוי יהיה לעקיף כאשר אין הכרח שתהא זהות בין המשלם לנישום, כלומר הנישום יכול "לגלגל" את המס על גורם אחר. ברכישת מוצר משלם כל צרכן ישראלי מע"מ, אך חבות המע"מ מוטלת דווקא על המשווק, המגלגל את המס לפתחו של הצרכן. מכאן שבדרך כלל, מס ישיר מוטל על אדם על פי הכנסתו ולוקח בחשבון מאפיינים אישיים כמו גיל, מצב משפחתי, מצב בריאותי וכדומה. מס עקיף, לעומתו, יוטל בדרך כלל על מוצר על פי מחירו של המוצר ולכן קשה להטיל מס שונה על פי סוגי האנשים שקונים אותם. כאן נוצרת בעיה כאשר מיליונר ועני משלמים מס באותו שיעור על המוצר מאחר שאין התחשבות במצב האישי. מכאן שבדרך כלל מדינת רווחה תעדיף מיסוי ישיר פרוגרסיבי, שבו שיעור המס גדל עם הגידול בהכנסה, בעוד מדינה הדוגלת בקפיטליזם תעדיף להטיל מסים עקיפים כדי שכולם ישלמו אותו שיעור מס, ומשום שמס עקיף נחשב לאפקטיבי מאוד וזול לגביה, מאחר שהנישום (הפורמלי) הופך לגובה המס עבור רשויות המס."
המהלכים האחרונים של ליצמן, הם בהחלט בעלי משמעות רחבה, מעבר להקשר הקונקרטי שלהם. הם מסמנים משהו עקרוני לגבי האפשרויות הפתוחות בפני האג'נדה הסו"ד והכוח הסו"ד החדש, ולגבי השמאל בכלל.
השמאל הישן מת מבחינה פוליטית, מפני שהוא ניכשל גם בחזית השלום וגם בחזית האג'נדה הסו"ד. יש לבנות אותו מחדש, ואם לא עכשיו – אמתי… ויתכן שדוקא עכשיו הוא הזמן הנכון, כשמצב הצדק הסוציאלי בישראל הוא רע מאי פעם, אמנם רע לתפארת מבחינת הנאו ליברליסטים באוצר ובכל המימסד השלטוני.
לעת הזו, דרוש לנו שמאל חדש.
השמאל החדש, אם חפץ חיים הוא, יצטרך לסגל לעצמו דרכים חדשות וחכמות במלחמתו הצודקת היום יותר מאי פעם בעבר בתולדות מדינת ישראל.
אבל המשימה של בנייה של שמאל חדש, שהיא בניית כוח סו"ד משמעותי לא פחות מכוח של שמאל מדיני – כרוכה בהכרח בחדירה לעומק החברה הישראלית לכל רבדיה. השמאל הישן לא זיהה את המשימה הזו כתנאי בל יעבור להצלחתו ולעצם קיומו המשמעותי. השמאל החדש חייב לזהות את המשימה הזו כחיונית וכתנאי מוקדם לעצם היערכותו ופעולתו. בלי זה אפשר לסגור את הבאסטה…
אין זו משימה קלה. ברמה התודעתית והנפשית – חדירה זו מצריכה אומץ אינטלקטואלי, ישרות הבנה והבחנה, רציונליות, ובטחון עצמי. היא דורשת גם נחישות רבה.
ברמה האופרטיבית – חדירה כזו צריכה תכנים משודרגים, היפרדות מדוגמות מיושנות, ולסדר דגשים חכם, פרי הבנה חכמה של המערך החברתי והערכי של רבדי הצבור ושל סדר היום הלאומי. חדירה כזו מצריכה גם שפה מותאמת.
יש לבנות סדר יום לאומי מעודכן ומותאם למציאות המשתנה ולצרכים הסו"ד. את התכנים יש לדעת למסור ולבצע בצורה מושכלת, אסטרטגית וטקטית, מתוך הנחה שכל דרך ארוכה מתחילה בצעד ראשון, ואחריו עוד כמה ועוד כמה, עד שכל אלה מצטברים לחשבון הגדול.
יודגש, שאין הכוונה לוותר, ואסור לוותר בשום שלב – על ערכי יסוד של תפיסת העולם המדינית של השמאל. – והאמת היא שלא קשה היום לדבר על נוסחה מקובלת של שתי מדינות לשני עמים, ובכל זאת לעבור מסך; וברור שיש להתנגד לכל תוכנית מדינית המסכלת מהלך של שתי מדינות לשני עמים.
אבל השאלה היא על מה צריך וכדאי לשים את הדגש בשלב הראשון, ברמה של השיח וגם ברמה של הפעולה האקטיבית והחזקה ביותר. כאן צריך להבין שאי אפשר תמיד לנהוג במנהג 'תפסת מרובה' – כי אז בד"כ התוצאה היא 'לא תפסת'. אפשר וצריך להבין שמטרות מסוימות דינן להיות מושגות, בעקבות נסיבות הזמן והמקום – רק בשלב שני, בשעת הכושר. הדרך חשובה לא פחות מהדיקלום החוזר ונשנה של המטרה הסופית. ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל מוכיחה זאת באופן אכזרי, לגבי האודיסיאה הטרגית של השמאל הישן!
אבל המשימה הזו היא שטר ששוברו בצידו.
כל כוח סו"ד יוכל למצוא שותפים פוליטיים, ועוד יותר מזה – תומכים ומצביעים בפועל – בצבורים בלתי צפויים, משמעותיים מכל בחינה, ולהבנות מהם.
אני מתכוון לא רק לצבורים השייכים למרכז המפה המדינית, אלא גם לימין המתון, צבורים המהווים את עיקר מנינו של העם, צבורים שהיו פעם מעמד בינוני ונשחקו בצורה מסיבית, וגם צבורים שהיו תמיד בתחתית הסולם הסוציואקונומי, והלכו ושקעו בו ללא כל סכוי לצאת ממנו, צבורים שמצביעים היום למרכז וימינה – לשוא.
אבל אני מתכוון גם לצבורים שאף אחד בשמאל הישן אינו סופר אותם בכלל, צבורים שהם מעבר לאופק התודעתי של השמאל, וגם הם משמעותיים מכל בחינה. למשל – הצבור החרדי, אחד מהצבורים שהאג'נדה הסו"ד מתלבשת עליו גם ברמה הרעיונית וגם ברמה של הצרכים המעשיים. ומקרה ליצמן יוכיח – מפני שליצמן אינו יחיד בסוגו ובמגזר שלו.
עם כל ציבור כזה צריך לדעת לדבר, לקיים איתו שיח, ובסופו של דבר לרכוש אותו בבחינת 'קנה לך חבר' – ולא לחשוב שבהכרח צריך גם 'לגייר' אותו מבחינה פילוסופית או דתית.
אנחנו רוצים תוצאות, וזה מגיע לנו, מגיע לחברה ומגיע למדינה.
ואידך זיל גמור.
פרוגרסיבי או רגרסיבי הם לא מונחים אבסולוטיים. כאשר אומרים שמס ההכנסה הוא פרוגרסיבי מקצרים בעצם את המשפט המלא שאומר "מס ההכנסה הוא פרוגרסיבי ביחס להכנסה עצמה". ולכן אי אפשר לטעון "מס הבריאות הוא לא פרוגרסיבי כמו מס ההכנסה…" המס הזה אינו פרוגרסיבי כלל ביחס להכנסה כי אין מדרג (התקדמות, פרוגרסיה). נכון הוא, שהוא גם לא רגרסיבי, הוא פשוט אחיד (לינארי, ישר).
המיסים העקיפים שצויינו, בלו ומע"מ, קשים מאד להשוואה בקריטריון הפרוגרסיביות אל מול ההכנסה. באופן כללי, מדובר במיסים על ההוצאה, אם כולם היו מוציאים בדיוק 100% מההכנסה שלהם המסים הללו היו אחידים לגבי ההכנסה (כמו מס בריאות) קרי, לא פרוגרסיבים ולא רגרסביים. כיוון שמקובל שעניים מוציאים אחוז גדול יותר מהכנסתם לצריכה המסים הללו הופכים רגרסיביים אל מול ההכנסה. כאשר יהי תשלום מע"מ על קניית מוצרי חסכון והשקעה והמיסים על רווחי הון יהיו שווים בדיוק לרווחים על הכנסה מעבודה (או עדיף גבוהים מהם) אזי הבלו והמע"מ יהפכו לאחידים ולא רגרסיביים ביחס להכנסה שכן כולם יוציאו 100% מהכנסתם.
בכל מקרה, כפי שכתבתי בדיון קודם, המערכת, כפי שמתוארת בתגובה של איתי היא מנוונת ומקובעת. גם הס"ד וגם הנ"ל לא קוראים תיגר אמיתי על עיוותים גדולים במערכת המיסוי אשר גורמים לנו להעדיף ניצול (של זרים, של אדמה, של משאבים) על פני עבודה. להעדיף צריכה על פני תעסוקה, התפתחות ואושר.
כל העלאה של מיסים על הכנסה (כולל מס החברות שאוהבים להעלות פה באתר) לטובת הורדה של מסים על הוצאה רק יחריף את המגמות הללו. הפתרונות האמיתיים נעוצים במיסוי אמיתי של הון ופיננסים ובפרוגרסיביות של מסים על הוצאה (ביחס להוצאה עצמה). בטווח הארוך רק שינוי עמוק יוכל להיטיב עמנו ועם ילדינו.
ובנתיים את השוויון הקוסמטי שאתם רוצים להשיג במערכת הקיימת צריך להשיג על ידי הגדלת השיפוע של מדרגות מס ההכנסה ויצירת מדרג במס החברות שיביא בחשבון את מספר המועסקים בחברה.
אהבה שתלויה בדבר,בטל הדבר בטלה האהבה,אם היה יכול לעשות את זה כתקציב ייעודי לחרדים כנראה שהיה עושה את זה.
אני מטיל ספק רב בסוציאליזם של ליצמן וכן חשובים לי המניעים ולא רק הפעולות שהן לכאורה ס"ד.
לתפיסתי המניע הגדול של ס"ד הוא תחושת אחווה וערבות הדדית,האם לדעתכם ליצמן היה הולך לדרך הזאת לולא הציבור שלו היה הציבור העני במדינה? יותר מזה זה ציבור שלא רק שבד,כ לא מגיע לסף המס אלא גם לא כל כך טורח להגיע לסף המס.
תראו את פעולותיו בתור שר בריאות,שני הדברים הס"דים הגדולים,רפואת שיניים לילדים וסיעודי שניהם תומכים בראש ובראשונה בסקטור שלו,האם במהלך כל השנים שבהם היה ח"כ בועדת הכספים טרח לנסות ולהוציא חרדים לעבודה ועצמאות כלכלית או שהגדיל את ההסתמכות שלהם על תקציבי המדינה?
עד כאן המניעים ואולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה?
כנראה ולא,אבל זה עניין לתגובה אחרת.
נ.ב.
לאנשים יש זכות להתפרנס גם ממכירת פוליסות סיעוד וביטוח והתחום ירוויח ממגוון בתחום,המדינה צריכה להבטיח רף תחתון סביר.
כל העניין לא ברור כי השאלה הבסיסית היא מה ראוי שיהיה היקף ההוצאה הממשלתית על בריאות ומה ראוי שיהיה היקף ההשתתפות של כל פרט.
האם ההנחה כאן שההוצאה הממשלתית על בריאות נגזרת רק מתשלום הביטוח לבריאות, ולא מהגביה הכללית?
הרי אפשר לשנות את כל שיטת המיסוי ולקבוע שכל אחד משלם אחוז מסוים על ביטחון פנים ואחוז אחר על בטחון חוץ. וגם את יחסי החוץ צריך לממן, ואת כל הממשלה העצומה הנוכחית לא תקדים ואת חברי הכנסת החוקרים אזרחים.
הדיון כאן מזכיר לי גמרא (לצערי שכחתי את מראה המקום).
השאלה היא האם תלמידי חכמים צריכים לשלם עבור בניית חומה לעיר.
אין שאלה שהם משתתפים בעלות חפירת באר כי הם נהנים כמו כולם מהמים, אז למה דילמה בעניין החומה?
כי אלוהים מגן על תלמידי חכמים והם אינם זקוקים לחומה הזאת בכלל.
רק לאחרונה הועלה המס על הדלק כדי לממן עלויות קואליציוניות. ההעלאה הזאת מושתת בסוף גם על התחבורה הציבורית
כדאי לבדוק מאיזה מקום מתאים יותר ניתן לקחת את החצי אחוז הליצמני ואיך הפתרון הזה מתקשר לשאלת הייבוש הכללית.
חן – מיבשים את החולים
אנומליה א'
מי שיבדוק יגלה שהממשל האמריקאי בתקופת בוש שילם עבור טיפול רפואי כ- 25% מהעלות
וזה כ- 20% ממה שמשלמת ממשלת ישראל שנושאת בכ- 80% מהעלות בישראל.
אנומליה ב'
אם נבדוק את מחיר הרפואה בישראל עם תחילת ההפרטה נגלה כי הממשלה הורידה את חלקה היחסי אבל…(בניית מתח)
משלמת היום יותר.
ההסבר פשוט, עם ההפרטה עולה מחיר הרפואה יותר מהר מירידת ההשתפות הממשלתית וזה תקף עד הפרטה מלאה.
היה:
אנומליה א'
מי שיבדוק יגלה שהממשל האמריקאי בתקופת בוש שילם עבור טיפול רפואי כ- 25% מהעלות
וזה כ- 20% ממה שמשלמת ממשלת ישראל שנושאת בכ- 80% מהעלות בישראל.
צריך להיות
אנומליה א'
מי שיבדוק יגלה שהממשל האמריקאי בתקופת בוש שילם עבור טיפול רפואי כ- 25% מהעלות
וזה כ- 20% ריאלית יותר ממה שמשלמת ממשלת ישראל שנושאת בכ- 80% מהעלות בישראל.
עמית,תוכל להסביר על הגורמים לכך(שמחיר הרפואה עולה?).
יונתן
אני רק יכול לראות את התופעה ולהציע תאוריה שמסבירה אותה.
ההסבר שלי שמופיע כאן – http://redisbeautiful.blogspot.com/2004_12_01_archive.html
הוא:
אירגונים עסקיים עובדים בשביל רווח לא בשביל בריאות, לכן מחיר הבריאות עולה. חלקם של האזרחים בתשלום גם הוא עולה, אלה שיותר ויותר אזרחים אינם יכולים לעמוד בתשלום ולכן המדינה מגדילה את העזרה לנזקקים. בסופו של תהליך אוצר המדינה משלם יותר כסף מאשר במצב בו הבריאות כולה משולמת ע"י הממשלה.
אתה מוזמן למצוא תאוריה אחרת.
עמית ויונתן, העובדה שיש פה חברות למטרות רווח זה רק חלק מהעניין.
גם אם כל הפיתוח והייצור של טכנולוגיות הבריאות וציוד רפואי היה מתבצע בחברות ממשלתיות (כלכלה סוציאליסטית למהדרין), עצם התקדמות הטכנולוגיה משמעה גידול בעלויות.
נכון שישנו חיסכון בעלויות עקב אוטומציה (ולצערנו גלובליזציה) אך זה לא מקזז את הגידול בעלויות מהטכנולוגיות החדשות.
אם רוצים להקצין, תשווה בין עלות של טיפול בכוויות באמצעות צמחי מרפא שמוצאים בשדה ליד הבית ובין עלות של טיפול בכוויות בבית חולים מודרני עם חדר ייעודי לנושא.
הטכנולוגיות החדשות מאפשרות הצלת חיים והארכת החיים לאנשים שפעם היו מתים, ושיפור משמעותי באיכות החיים לאנשים שפעם היו נכים קשים.
כל זה מוסיף עוד המון מטופלים למערכת וכמובן עולה המון כסף.
איתי
כמה עלה לפתח פניצילין? מה הייתה ההשפעה שלו?
כמה עולה לפתח היום אנטיביוטיקה? מי משלם עבור הפיתוח? מה ההשפעה של האנטי החדשה?
אם תרשה לי אחסוך לך חיפושים (הכי כדאי כאן http://www.paecon.net/PAEReview/)
הפקטור העיקרי בעלות היא העובדה שהיום מפתחים תרופות למטרות רווח.
למען הסר ספק:
מס הכנסה – מס פרוגרסיבי (כיום)
מס בריאות – מס נייטרלי (משפיע באותו שיעור על כל בעלי ההכנסות)
מס ערך מוסף / בלו – מס רגרסיבי (משפיע בשיעור גבוה יותר על בעלי הכנסות נמוכות)
עמית, זו הפשטת יתר של הדיון, שמציירת את הסוציאליסט ללא רציני כשהוא בא להתדיין עם מומחים בתחום.
פיתוח הפניצילין היה זול בהרבה מעוד כמה סיבות.
1. עסקו בכך אנשים בודדים – היום בפתוח תרופה אחת עוסקים מאות ואלפים, לכן מלבד הרווח לבעל ההון יש גם עלות שכר.
2. בעידן פיתוח הפניצילין הרגולציה היתה בסיסית מאוד. רופא חושב על משהו, מנסה על עכברים, רואה כי טוב ותוקע לחולים שלו שבכלל לא ידעו שהם שפני ניסיון. היום צריך לעבור המון שלבים של אישורים שדורשים הרבה מאוד נבדקים קודם חיות ואח"כ אנשים, הרבה מאוד עבודה של מומחים משפטיים מול הרגולטור (פטנטים) ועוד.
3. הפניצילין חומר טבעי שמיוצר ע"י עובש וצריך לזקקו. השימוש המוגבר בו במשך השנים יצר עמידות של חיידקים. התחליפים המודרניים הם ברובם סינתטיים או סינתטיים למחצה (שינוי במעבדה של חומר המיוצר ע"י מיקרואורגניזם באופן טבעי). זה עולה יותר כסף.
היבט נוסף של הדיון הוא "מה התחליף"?
נכון, חלק גדול מאוד ממחיר התרופה המודרנית הולך לכיסים של בעלי הון ותאגידי ענק. מה עושים?
בתחום הגז והנפט הסוציאליסט מציע הלאמה או מיסוי גבוה מאוד, בתור פתרון לעניין גריפת רווחים ע"י בעלי ההון.
לעומת זאת, אני לא מכיר מדינה סוציאלדמוקרטית שתעשיית התרופות שלה היא מולאמת.
לצד ההיבטים השליליים מאוד של תעשיית התרופות חייבים להכיר בכך שהתחרות בין התאגידים גם מועילה לבני האדם. איפה המדע הסובייטי התקדם הכי הרבה? במקום שבו היה בתחרות – אטום, חלל.
בשונה מתחומים שבהם יש יתרון להלאמה, בתחום התרופות צריך לדאוג לרגולציה חזקה שתמנע לא רק הפקעת מחירים אלא גם הרבה תופעות שליליות אחרות הנובעות מרצון עז להרוויח.
איתי
אני מצטער אבל אני ממש לא מסכים איתך.
אין צורך להלאים כלום.
ראשית רוב תקציב הפיתוח של תרופות חדשות מקורו ממשלתי גם בארה"ב.
שנית רוב התרופות החשובות, אלו שנועדו למניעה ואלו שנמצאות בשימוש המוני זול לא מפותחות בכלל ויש צורך לפתח את התחום ממלכתית.
כיוון שדיברנו על אנטיביוטיקה אתה יכול לראות כיצד בין 1980-2000 לא פיתחו כמעט אנטיביוטיקות חדשות.
שים לב מה קורה עם תעשיית הבקטריופאג'ים בגלל שהיא לא מסחרית (אבל כדאית מאוד מבחינת בריאות).
בתחום הזה צריך פשוט לחזור ולהשקיע בפיתוח ציבורי, לפי אינטרסים כלליים לא מסחריים.
אתה צריך לדעת שבתקציב בו בת זוגי מפתחת טיפול חקלאי חדשני, חברת מונסאנטו לא מצליחה לכסות הוצאות רכב של סמנכ"ל אחד.
נכון שישנם תחומים בהם אין ברירה אלא להלאים כי החברות הפרטיות לא נותנות לאלטרנטיבה להתפתח.
תחום הבריאות איננו תחום כזה, המרפאה הקדומנית של צד"ל שנמצאת במעלה ההר מעלי, עולה חצי מאסותה ומספקת פי 50 בריאות.
בימים האחרונים קיימתי התכתבות בנושא עם סגן מנהל ביה"ח הנ"ל, כשאתה מבין עם איזה חוסר תקציבי הם מחזיקים מערכת שמתפקדת באופן ממש סביר אתה נדהם.
מס הבריאות כיום הוא 3.1% לשכר של עד 60% מהשכר הממוצע (עד כ-4,000 ש"ח) ו5% לשכר של 60% מהשכר הממוצע ומעלה, ולא כפי שנכתב במאמר.
דבר חשוב נוסף סל שירותי הבריאות ממומן על יד מס הבריאות, תקציב המדינה ודמי ההשתתפות עצמית. אין ספק שיש להעלות את מס הבריאות לשם הרחבת הסל אולם יש מקום גם להפחית משמעותית את דמי ההשתתפות לפחות בתחומים מסוימים ולקבוצות אוכלוסיה מסוימות וגם להעלות את השתתפות המדינה במימון הסל מתקציב המדינה. דרושה כאן חשיבה שונה של האיזון הנכון מכלל המקורות לשם מימון סל שירותי בריאות ראוי.