חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

התארגנות השמאל לאחר פרישת ברק: חסרה רגל מסיימת

נושאים פוליטי, פוליטישוק ב 23.01.11 6:06

פרישת אהוד ברק ממפלגת העבודה הניעה מהלך שכמעט הביא לתזוזה המיוחלת בשמאל ולצמיחתה של מסגרת ארגונית חדשה ורעננה – אבל רק כמעט.

מאת תמי זנדברג

השבוע ראינו טיפה ממה שיש למערכת הפוליטית להציע: אקשן והפתעות, מדיניות ואידיאולוגיה מעורבבים באגו ויצרים, הימורים וסיכונים והרבה תהפוכות ואי-ודאות. החיסרון היחיד במפץ שהתחולל השבוע הוא שהוא לא היה מספיק גדול. כמו קבוצת כדורגל שמניעה את הכדור לכיוון הנכון, אולם חסרה לה רגל מסיימת שתבקיע את הגול, כך המערכת הפוליטית השבוע עשתה את הסימנים הנכונים, אולם כשלה להשלים את המהלך.

בבחירות לפני שנתיים השמאל המאורגן ספג מפלה ברורה. שתי המפלגות שייצגו אותו בקונסטלציות משתנות במשך עשרות שנים – העבודה ומרצ – קרסו לשפל חסר תקדים. אולם אנו, פעילים פוליטיים מכל המפלגות והארגונים הרלוונטיים, לא התייאשנו. להפך. קריסת העבודה ומרצ סימנה עבורנו הזדמנות. קודם כל מפני שחשבנו – בלא מעט תמימות – שגרוע מזה לא יכול להיות; אבל גם מפני שהיה לנו ברור שקיים עיוות משמעותי באופן בו המפלגות הללו מייצגות את המציאות הפוליטית. במשבר של 2009 ראינו הזדמנות לתקן את העיוות, לסגור את הפער בין המציאות לייצוגה הפוליטי.

מבחינתנו, הציבור שהצביע לקדימה לא קנה ספין שקרי. הוא פשוט לא קנה את הסחורה שסיפקנו לו, וכנראה שבצדק. היה לנו ברור שמכאן יהיה שינוי. אלא שעברו שנתיים וההפתעה היתה לא מה שקרה אלא מה שלא קרה. ולא קרה כלום. קדימה שמרה על כוחה בסקרים, העבודה נשארה בממשלה, ומרצ נותרה צל חיוור של עצמה.

ביום שני השבוע, יום הטלת הפצצה הפוליטית של ברק, נדמה היה שהתמונה מתחילה להתבהר. ברק הצליח אמנם להקדים את חבריו המהססים והלך על אקזיט מוצלח מבחינתו האישית, אולם כמו באותה אגדת עם נורדית על הספן שמכר את נשמתו לשטן תמורת חיי נצח – ונדון לשוט הלוך ושוב בלימבו חסר תוחלת – כך נותר ברק כבול לנתניהו ותלוי בו לחלוטין. וכפי שאיבחן יוסי שריד השבוע – בפוליטיקה מי שתלוי באחר חשוב כמת.

המהלך של ברק ניער לרגע את עמיתיו השרים ובפרץ של חזרה בתשובה הניע אותם להתפטר מהממשלה דקה לפני שנתניהו פיטר אותם ביוזמתו. אולם, חבל שאת הגרעין האידיאולוגי האמיתי במפלגת העבודה לא תקפה אותה הארה. לקבוצה השפויה במפלגת העבודה – זו שהתנגדה לכניסה לממשלה ולישיבה בה – היתה שורה של הזדמנויות לפרוש ולזעזע את המערכת הפוליטית בשנתיים האחרונות. שורה מקבילה של היסוסים ופחדנות סיכלה זאת בעבר. בינתיים, פינס התפטר, תמיר עזבה, בן סימון התהפך מספר פעמים, פואד ושמחון רבו עם ברק והשלימו איתו, עד שהגיעו למצב שברק יזם מהלך משלו והפתיע אותם.

אמנם, מפלגת העבודה נפלה על הרגליים, אבל מי שמכיר את המנגנונים הפנימיים במפלגות הוותיקות שקרסו יודע שזה לא צפוי להחזיק זמן רב מדי. מנגנון משתק, פרוצדורות שגוברות על מהות, היעדר מוחלט של מנהיגות ושיח פוליטי לא רלוונטי הרי לא נולדו עם ברק ולא ייעלמו עם עזיבתו.

אם היה מנהיג או מנהיגה שביקשו להוכיח לכולנו כי הם קורצו מחומר אחר וכי בכוונתם להתעלות ולהעלות את המערכת הפוליטית שמשמאל לקדימה על פסים חדשים – הרי שהשבוע היתה הזדמנות פז לעשות זאת. אולם איש לא הרים את הכפפה. "צריך לחכות" אמרו אחדים. "לתת הזדמנות להתייצב", דיקלמו אחרים כמי שכפאם שד. בסוף השבוע שוב נשמעו הקולות המוכרים לעייפה המחפשים את הנסיך הלבן התורן – שיגיע כמובן מחוץ למערכת הקיימת. מילא חוסר האמונה העצמית שנלווה לחיפוש הנואש הזה, אבל כמה עוד נסיונות שווא מזויפים צריכה המערכת לספוג, כדי להבין שזה לא הפיתרון?

המפץ שהתרחש השבוע הוא צעד בכיוון הנכון, אבל צעד קטן מדי. חבל מאוד ששילוב של פחדנות וקצרות רואי הוביל את כל נציגי דור הביניים בפוליטיקה הפרוגרסיבית, שאף אחד מהם לא השכיל לנצל את הרגע, להימנע מלתפוס מנהיגות ולהוציא לפועל את מה שכולם יודעים שצריך לקרות – רי-שאפל עמוק ואמיתי בשתי מפלגות השמאל, פירוקן והרכבה מחדש של המולקולות המרכיבות אותן לכדי גוף שייצג נכונה את השינויים שחלו במציאות הישראלית בעשור האחרון לפחות.

ידידי בועז גאון איבחן לאחרונה את "אקסיומת הבריכה" של השמאל הישראלי: אף מנהיג לא רוצה לקפוץ לבריכה, כי הוא חושב שאין בה מים, ואף ציבור לא ממלא את הבריכה במים, כי הוא לא רואה אף מנהיג עומד על המקפצה. שורה של פוליטיקאים פספסו השבוע את ההזדמנות. עכשיו זה הזמן שלנו למלא את הבריכה – מישהו מאיתנו כבר יעלה על המקפצה.

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: , ,

24 תגובות

  1. ליאור :

    מחפשים מנהיג

    מדברים על חיבור בין מרצ+חד"ש+חלק מהעבודה,מתוך הגדרה
    שכולם שמאל, הבעיה היא שלא כולם אותו שמאל,וישנם פערים שלדעתי לא ניתנים לגישור בין חלק "מהשמאל".

    אני רוצה מפלגה שבסיס שלה יהיה שמאל כלכלי
    (סוציאל דמוקרטית)+ויונה פוליטית
    (ציונית).
    ישנם הרבה אנשים שמדינית הם שמאל
    (אם זה שמאל?)אבל כלכלית הם במרכז
    ימינה.

    אם נוכל להתאחד תחת הדגל הראשי והוא שינוי סדרי העדיפות.
    כלומר קודם כלכלה,רווחה,חינוך-ואחרי זה שלום,וכו.
    אולי תהיה תקומה למפלגה הזו.
    כאשר יחדדו את המצע ימצאו גם את המנהיג.

  2. ק. טוכולסקי :

    נכון, השמאל הישראלי לא הגיב על הרגע ולא נולד מנהיג כוכב חדש. ככה זה שמאל מערכת דמוקרטית לא ליברמנית ולא מוכוונת שרות לאוליגרכים כמו קדימה, אלא מערכת שמקדשת דיון ותהליך, לפעמים גם יותר מדי. נקווה שבשבועות הקרובים דברים יקרו, מרצ תתפצל בין חדש והעבודה או תתאחד עם העבודה, הירוקה מימד תצטרף, כל מי שנשאר יישר שורות עם חדש, ויהיו לנו 2 מפלגות/תנועות שמייצגות את זרמי הסוציאליזם.

    לגבי דור הבינים והדור הצעיר, בעבודה יש דור בינים גם ברמצ, בין שלי יחימוביץ ואילן גילאון יש לנו מנהיגות טובה ומוכרת, להצניח אנשים שגילם הוא הדבר היחיד שיש להם להציע בצד רזומה לא מרשים במיוחד זה לא הדבר הכי חכם.
    אי אפשר מצד אחד לצפות מהמערכת לתגובות מותאמות לעידן המדיה שלנו קרי מהירות ואז לחבל במהירות באמצעות התעלמות מהצורך הנוסף בעידן המדיה שלנו, מנהיגות מוכרת.
    ג'ומס הולך הביתה, גם פואד סיים קדנציה (זה יקח לו קצת זמן להבין, אבל זה קורה). השאלה מכאן והלאה היא לא שאלה של גיל אלא של מהות ולשמאל היום צריך להציע מהות.

  3. אלי סתוי ציר העבודה :

    נזכר כולנו לרגע, במומנטום הגדול שיצר ח"כ עמיר פרץ אם היבחרו לראשות מפלגת העבודה,הקהלים החדשים שהביא איתו למחנה הסוציאל דמוקרטי בישראל במו ידיו ובעבודה קשה,שהצליחה להדליק את הישראוליגרכים הממנפים עצמם בקשרי הון ושלטון,
    ואז לפתע פתאום נגמר למעשה הגיבוי המועט יחסית אותו מסוגלת היתה הנבחרת שלו שעמדה בראש המחנה להעניק למנהיגו,
    ותמונת המשקפת האטומה ועוד נאום עילג באנגלית מתפזר ברשת האינטרנט כמו אש בשדה קוצים ,ניפצו את תדמית המנהיג כמעט לרסיסים כאשר מחנהו לא משכיל לגבות
    את מנהיגו היחידי עד כה שנותן סיכוי אמיתי, להשגת מהפך שלטוני בישראל ושקרא תגר על תפקיד ראשות ממשלה בישראל עם סיכויים מפחידים מבחינת הטייקונים ,השליטים האמיתיים בישראל, להגיע ולכבוש את ההר הכלכלי ,חברתי ,דמוקרטי בישראל.

  4. ק. טוכולסקי :

    אלי עמיר פרץ עשה וואחד מומנטום ואז דפק במו ידיו את כל מה שהוא עשה. הוא לא טיהר את המפלגה ולכן היום 5 שנים אחרי שהוא נבחר היא נמצאת במצב גרוע יותר ועם כל הבעיות שהיו לה אז למעט שלום שמחון.
    הוא לא לקח כמו מקבילו הגרמני דאז מונטיפורינג את תיקי העבודה והרווחה אלא בחר בביטחון, היו"ר הגרמני לקח את מה שהוא מבין בו לא את מה שהכי נוצץ והשאיר לשני פרלמנטרים צעירים יותר את תיקי החוץ והאוצר שהמפלגה קבלה. בקיצר לא מעט טעויות. יותר מכך בזמן שעבר מאז כהונתו הלא מרשימה הוא רק בוכה על מה שעשו לו. אף אחד לא אשם שהוא היה מספיק לא חכם לעשות את מה שהוא עשה.
    כל זה לא אומר שהוא לא יכול להנהיג, הוא יכול. הוא רק צריך להתפיס עם יחימוביץ ולבנות ציר ס"ד במפלגה על בסיס שהפופולארי מבניהם מס' 1 והשני שומר לו על הגב בנאמנות.

    בכלל גם אם זה יקרה זה לא מספיק עדיין צריך לאחד מסביב לעבודה כל מה שס"ד בשמאל.

  5. איתי :

    תמי, האבחון מדויק, אבל אני לא בטוח שהבנתי לאיזה פתרון בדיוק את מתכוונת.

    אני מסכים עם טוכולסקי שהיעד הוא שתי רשימות – ציונית ס"ד ולא ציונית סוציאליסטית.

    אבל אני כלל לא בטוח שהדרך לשם עוברת דרך התמזגות מהירה של חצי מרצ+חצי הירוקה+מימד עם מפלגת העבודה.

    אם זה נעשה לפני שהעבודה עצמה עושה תיקון, לכניסת הכוחות החדשים לא תהיה כל השפעה.

    תוך זמן קצר הגילאונים-בן-ימינים-מלכיאורים ייחשפו ל"חוקי המשחק" האכזריים של מפלגת העבודה ומוסדותיה וייאלצו לבחור בין לציית לכללים
    (כמו פרץ שלקח את תיק הביטחון וכרת ברית עם פואד ושמחון, כמו אילון שהצביע בעד חוק קקל הגזעני כדי לרצות את הקיבוצניקים, כמו יחימוביץ' שאיתרגה את עיני והרצוג במסגרת הברית עם מחנה ברק) ובין להיבעט החוצה (מצנע).

  6. ל רפי :

    תנאי הכרחי לשיקום - התפכחות

    מספר הערות למאמר של תמי זנדברג:
    ראשית, תנאי הכרחי לשיקום הוא התפכחות וקריאה נכונה של המפה הפוליטית ושל רצון הציבור. בתחום זה שוגה מפלגת העבודה כבר שנות דור, ואם תמשיך באותה דרך השיקום הוא חלום באספמיה.
    ברק אינו תלוי באיש, כך היה כאשר "סופח" למפלגת העבודה לקראת הבחירות האחרונות והרים את דגל "מה שהיה הוא שיהיה" או דגל השום דבר שלה. לכן גם יכול היה לפעול ללא קושי מיוחד כפי שפעל המהלך האחרון. אין ספק שהיו במפלגה מי שעזרו לו בכך, וכרגיל היו אלה החתרנים הבלתי-נלאים שלה… . כמי שמתקרב לגיל 70, לא נותרו לברק עוד שנות פעילות פוליטית אפקטיבית רבות (כמנהיג מוביל ולא כחתרן בלתי נלאה נוסח פרס). אם יאלץ או יבחר לפרוש בעוד שנה -שנתיים, לא יאונה לו (וכנראה גם לנו) כל רע. ברק ישאר בכל מקרה ראש ממשלה ושר ביטחון לשעבר, רמטכ"ל לשעבר, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר ועוד. אלה יספיקו לכל מה שעוד יחפוץ לעשות עד יומו האחרון. דומה שפרשת ברק מצביעה על כשל מבני במפלגות סופרמרקט (עבודה, קדימה, ליכוד וכו') – כל חבר יכול לראות ו/או לשמוע מה שהוא רוצה, ולהתעלם מכך שהוא אינו השחקן היחיד במגרש. כאשר נקרא ברק בשעתו לדגל, חשבו רבים במפלגת העבודה שברק הוא בא לבצע את המדיניות שלהם ולא הבינו שברק בא לבצע את המדיניות של ברק. כך יהיה גם בעתיד עם כל מנהיג שלא יצמח אותנטית מתוך התנועה. מנהיגים שצומחים ממלמטה עוברים תהליך של סינון טבעי בדרכם למנהיגות, סינון המסנכרן היטב את האידיאולוגיה השלטת במפלגה עם המנהיג הנבחר. במצב כזה, המנהיג נותן ביטוי פומבי ומציג תוכנית ביצוע ליישום הקו השליט במפלגה, ומקבל על כך את תמיכתה הדמוקרטית – תמיכת הרוב.
    מי שהססו לקפוץ לבריכה היו פוליטיקאים מנוסים, שבחושים שהתחדדו במשך שנים בזירה הפוליטית הבינו שהיא באמת ריקה. כך גם הצביע הציבור בבחירות האחרונות, ובסקרים שבאו אחריהן. העובדה שמפלגות "שמאל" עמדו בעבר במוקד העשיה הלאומית, אינה מוכיחה שכך חייב הדבר להיות כיום וכך יהיה גם בעתיד. בעבר היה מתאם חזק בין מה שהן בטאו וביצעו לבין רצון הציבור, וכיום אין מתאם כזה – הבדל פעוט אבל תהומי… . כיום הציבור אינו קונה את משנתם ואת מרכולתם הפוליטית, ואילו הן אינן מצליחות להשתנות ולהציע לו "סל מוצרים" עדכני במקום הסל שאבד עליו הכלח. סל מוצרים עדכני הוא תפיסה מדינית חברתית לאומית שישי לה קונצנזוס רחב ומנהיגות (להבדיל מעסקונה) מוכשרת, נאמנה, ישרה ואמינה שחותרת לממש מדיניות זו. את הסל יש לבנות מבית ולא לאמץ כתכתיבים מידידים ושונאים מבחוץ; כך פעלה תמיד הציונות המגשימה, וכך פעלה מפא"י הגדולה עד אשר הסתאבה.
    בפני "שמאל" מתחדש עומדות רק שתי אפשרויות: א. חזרה אמיתית ומשכנעת לציונות, להתישבות ולאחריות חברתית ולאומית הדדית. לכך דרושים מובילים חדשים. ב. התיצבות מול הימין במצע פוליטי שיש לו תמיכה ציבורית רחבה (מצע הימין עם שינויי דגש בתחומי החברה ואיכות הביצוע – האזרח כמוקד השירות הציבורי!), אבל עם נבחרת מבצעת טובה הרבה יותר. אם יוכל להציע את שני הדברים גם יחד – מה טוב.
    אם ימשיך השמאל לחפש בגישה אנכרוניסטית את המטבע מתחת לפנס, ימצא רק חול ואבנים.
    ההתפתחות החדשה לא תבוא מצד מפא"יניקים לשעבר, שבעים ומדושני עונג, עשירים מופלגים שמעמדם האליתיסטי חרות על קדמת מצחם. לא כאלה מחפש הציבור. לא הם הדוגמא הטיפוסית למנהיגות לאומית -חברתית חדשה חפה מאינטרסים צרים ומשיקולים זרים, ולא הם שיוכלו ליצור אמון מחודש בציבור הישראלי הסקפטי, שכבר הולך שולל פעמיםן רבות ע"י מנהיגים אופורטוניסטים בשמאל ובימין.
    מפלגת העבודה לא נפלה על כפות הרגליים בעקבות התרגיל של ברק, אלא כרעה על ברכיה. לא עומד לרשותה זמן רב כדי להחליט אם זו כריעה זמנית לפני זינוק או כריעה לפני קריסה סופית.
    יש מידה של אמת וחשיבות גם בדבריו של ליאור (מגיב מס' 1), במיוחד בנוגע לסדר העדיפויות הלאומי שלנו – חידוש התובנות הציוניות והצגתן לעולם מתוך ביטחון בדצידקת הדרך, והעדפת הטיפול בתחומי הפנים על שיעבוד המדינה ומנהיגותה לריצוי הסרבנות הפחלשתינאית. אינני יודע מה זה יונה פוליטית. לדידי זו סיסמא חסרת מובן. אם פרושה קבלת הדרישות הפלשתינאיות ללא תנאי – אני שולל גישה זו מכל וכל. אם משמעותה חתירה לשלום, אבל מתוך עמידה נחרצת על אינטרסים ישראליים חיוניים בכל התחומים, במילים אחרות: פשרה אמיתית וסיום הסכסוך, אני בעד.

  7. אלי סתוי ציר העבודה :

    טוכולסקי היקר
    משרד האוצר היה בעדיפות ראשונית
    של ח"כ עמיר פרץ מיד עם הקמת הקואליציה(החברתית מאוד יחסית במבחן התוצאות בדיעבד)
    משרד הביטחון היה מסוגל לפי תוכניתו של מר פרץ למנף רפורמות חברתיות בתקציב ענק, אותו תקציב בדיוק שבו להבדיל אלף הבדלות נאחז היום שר הבטחון אהוד ברק כבקרנות המזבח ,לגזירת קופוני הון ,שלטון,תקשורת ורגולציה , שכנראה יבטיחו לו ולשותפו בנימין נתניהו קמפיין בחירות מהמושקעים שהיו בתולדות המדינה,לקראת השגת יעד של כ40 מנדטים לקראת כינון הממשלה הבאה
    כארשר התפקידים המשמעותיים לכהונה ,כמו ראש ממשלה, שר אוצר ושר בטחון נקבעים וממונפים עבורה כבר בימינו אנו.

  8. שמואל כהן יפו :

    נכון תמר גם שמואל הנביא לא יודע מה יקרה

    נראה שגומס בין השאר פועל לאיחוד השמאל שמאלה מקדימה וגם רעיון איחד הרשימות הערביות לרשימה אחת – אחמד טיבי בעד
    ללא שינוי שיטת החירות אי אפשר לדעת כמה מפלגות יהיו בסיום הבחירות ומה יהיה הרכב הגועליציה הבאה.
    בעיה נוספת שציבור ענק בצדק מאס בפוליטיקה ומשאירים לקיצוניים להשפיע והניחוש שלי שהימין לא יוותר בקלות על השלטון וההשפעה

  9. אלי סתוי ציר העבודה :

    שמואל
    לי אין כל ספק ששינוי בשיטת הבחירות כבר לכנסת הקרובה,שמסוגל להעשות בלחץ מאבק ציבורי מושכל אפטיבי ומתוחכם ,כאשר בעלי העניין,האוחזים בקרנות המזבח בכשלהם, ואכן מעוניינים בסטטוס קוו הקיים,הם בהחלט בעמדת עוצמה משמעותית ביותר ( מינוף הון, שלטון ,תקשורת ורגולציה) אך יחד עם זאת , גם הם לא יעמדו בלחץ אפקטיבי של הציבור שאכן מאס בהם לחלוטין( כ88% טוען שהם מושחתים מהיסוד)
    מוצא עצמו היום יותר מתמיד שבוי בידיהם של הטייקונים ובני בריתם בכנסת ישראל.
    תוניסיה כבר אמרנו, כתקדים מרענן.

  10. אוהד רותם :

    לא ברור לי

    לא ברור לי למה כולם שואפים להכניס את מפלגת העבודה תחת כנפיהם. כל התארגנות שמאל קיקיונית ככל שתהיה (שברובן המכריע הן דווקא התארגנויות בדגש על שלום, ולא על סוציאל דמוקרטיה) מנסה לפעול ולמשוך אליה את מפלגת העבודה, אמנם זאת מחמאה מאוד גדולה שהשמאל רואה במפלגה עוגן הכרחי, אך משום מה כולכם שוכחים שבמפלגת העבודה יש מגוון דעות. הרבה מאוד מחברי למפלגה יסכימו עם ביבי בנושאים המדיניים יותר מאשר עם מרצ. נכון, מפלגת העבודה נסחפה שמאלה בשנים האחרונות, אך לא שם מקומה הטבעי. ברק השתמש בסיבה הזאת כאחד מהתירוצים שלו לפרוש מהמפלגה, ולא סתם.

    לדעתי, יועיל גם למפלגת העבודה וגם למרצ דווקא להיבדל ולא להתאחד, מפלגת העבודה תמיד הייתה מפלגת מרכז מתונה ובעברה היותר רחוק אף מרכז-ימינה. ככל שהמפלגה הלכה יותר שמאלה – כך גם קטנו מספר המנדטים שלה. רבין שנתפס כנץ, כביטחוניסט, הצליח להביא את מספר המנדטים הרב ביותר בעשרים השנים האחרונות, פרס היונה שבא אחריו כבר הפסיד לנתניהו, ברק רכב על גבי הגימיק "החייל המעוטר ביותר בצה"ל" הצליח לגרד את השלטון בבחירות הישירות, תוך כדי שינוי המותג "העבודה" ל"ישראל אחת" ובמקביל התהדר בקצת חברתיות בחיבור עם "גשר" של דויד לוי.

    באופן פרדוקסלי מקומם הטבעי של בורג, מצנע, ביילין ואחרים היה דווקא במרצ, אך משיקולים פוליטיים הם העדיפו להתמודד בפריימריז של העבודה. צודקת חה"כ יחימוביץ' שאומרת שכאשר אדם קם בבוקר הוא לא חושב על השלום והשטחים וזכויות המיעוטים, נושאים חשובים כשלעצמם, אך מה שמטריד אותו באמת זה המשכורת, העבודה, החובות וצרכי הקיום הבסיסיים. מפלגת העבודה "דילגה" כמה שלבים בפרמידת הצרכים של מאסלו, ושכחה את הציבור ההולך וגדל שעדיין טרוד בצרכים הבסיסיים.

  11. ק. טוכולסקי :

    אלי כוונות זה יופי יש גם תכלס. בתכלס הוא עשה את כל הטעויות. יש מדינות שזה מספיק בהן לשלוח נבחר הביתה, אצלנו לא. לכן אני סבור שאם הוא יתעלה מעל עצמו ויפעל ביחד עם יחימוביץ להפיכת העבודה למפלגה ס"ד נגד הרצוג, יש לו סיכוי להיות מספר 1 או 2 אחרת הוא גמר.

  12. לקסי :

    שינוי שיטת הבחירות, סיסמה ריקה

    השינוי הנדרש הוא תרבותי-ערכי.
    זה מה שאנחנו עושים כאן בעבודה שחורה" בחריש איטי ועמוק (אולי איטי מדי, אולי לא עמוק דיו, אבל "זה-מה-יש").
    שינוי כללים "ייאכל" על-ידי נאמני תרבות המתחמנים שלנו ולא ייוודע כי בא אל קרבם.

  13. איתי :

    השינוי הנדרש הוא מפקד כמותי.

    רק 100000-200000 איש שמתחלקים בין הליכוד קדימה והעבודה (ללא שום קשר לכוונות הצבעתם לכנסת) ויכולים להחזיק את שר האוצר הנוכחי או הפוטנציאלי בביצים יכולים להוות משקל נגד לתופעות ההון-שלטון.

    רוב האנשים האלה לא יקראו מאמרים ארוכים ומתישים על נזקי ההפרטה, אבל הם ידעו היטב מי הצביע בעד העלאת שכר מינימום (פרץ) ומי סיכל אותה (בוז'י "הסוציאלדמוקרט" הרצוג), מי עבד בשביל בעלי ההון (אקוניס מהליכוד, שמאלוב ברקוביץ' מקדימה) ומי נלחם נגדם (כחלון מהליכוד, נחמן שי מקדימה).

    כך נבצע את החריש לא במוח של האנשים אלא בספסלי הכנסת.

    בשביל לא צריך להעמיק בתורות הסוציאליזם, הסוציאל-דמוקרטיה והדמוקרטיה הליברלית, אלא לשכנע אנשים להמיר את הקיטורים בסלון ובפייסבוק לתשלום של כ-50 שח בשנה, הצבעה בפריימריס, ושליחת מיילים לחברי הכנסת בסגנון "דע שאני חבר מפלגה ואני עוקב אחריך".

    הפוליטיקאים לא מפחדים ממיזמים שעוסקים בשינוי איטי ומעמיק של התודעה, הם מפחדים מהפריימריס.

  14. לקסי :

    ובכל זאת תרבותי-ערכי

    רק שינוי תרבותי-ערכי יניע את מאה, מאתיים אלפי המתפקדים האלה.

  15. יונתן :

    אוהד רותם-חתמתי על כל מילה.

  16. ניר רייזלר :

    השינוי הנדרש הוא עצימת עיניים

    אסור לתת למציאות לבלבל אותנו. גם אם שלי יחימוביץ' תתמודד לראשות מפלגת העבודה, אם מספר המנדטים יעלה ומבנה המפלגה ישתנה, ואפילו אם בעתיד הרחוק תהיה מפלגת שלטון סוציאל דמוקרטית, צריך תמיד לזכור ששינויים שמתרחשים בפועל הם בהכרח נגועים בפרגמטיזם שחשוב להתרחק ממנו כמו מאש.

    הפתרון היחיד למצבו של השמאל הישראלי הוא לקרוא מאמרים כמו זה של תמי, לחוש את הקתרזיס הפנימי מבעבע ולעצום עיניים. המציאות הפוליטית בישראל אינה ראויה לכך שסוציאליסטים אמיתיים, כאלו שתיקון החברה הוא רק שני מבחינתם לזיקוק האגו, ייקחו בה חלק.

  17. שי כהן :

    אם רוצים לראות מה בדיוק חסר, צריך להבין מה רוצים

    המאמר של תמי מתאר נכון את הימים האחרונים והאתגרים שהם מציעים

    אבל לאור התגובות פה אני נוטה להסכים שלאו דווקא מנהיג חדש בשמי הלילה יציל אותנו, ומבקש גם להתנער מהנימה של המגיב האחרון

    לשם כך אציע דרך מחשבה די פשוטה: אם רוצים חברת מופת סוציאל-דמוקרטית, מציצים באחת ורואים שתרבות אידיאולוגית פוליטית ס"ד וכ70% עובדים מאורגנים יכולים להיות השקעה טובה בכיוון

    אם מסתכלים על חזון אחר, אולי יש פתרון קסם מהיר יותר – בהצלחה עם זה…

  18. ק. טוכולסקי :

    איתי אתה צודק, צריך להתפקד, בסופ"ש האחרון לחתי 2 אנשים שהצביעו קדימה בבחירות האחרונות להתפקד לעבודה, אם כל אחד מאיתנו יעשה 2-3 בשבוע זה טוב.

    שי מה שאתה מציע זה כבר אחרי שנים של השקעה, בסוף הדרך זאת חברת המופת, יש לנו דרך מאוד ארוכה.

  19. שי כהן :

    אני חושב קורט ידידי, שמי שלא מבין שיש לנו דרך מאד ארוכה יכול כמו בדרך כלל, להשאר לשבת על הגדר

    או על אבן חדה – מחוץ למעגל של שינוי ממשי

  20. עמרי ד-נור :

    לדעתי, מה שצריך לעשות עכשיו זה התפקדות, התפקדות ושוב התפקדות. כל אחד לפי ראות עיניו ומפגלתו המועדפת, מתוך רצון להשפיע מבפנים על מהלך של שיתוף פעולה עתידי.
    אני באופן אישי חושב שהמקום החשוב ביותר להתפקד אליו הוא מפלגת העבודה, משום שזה המקום בו נדרש השינוי הגדול ביותר, וזהו גם המקום שיהווה את הציר המרכזי בכל התארגנות שמאל-מרכז עתידית. אין לזה תחליף, וזה לא יקרה בלי זה

  21. שי כהן :

    עמרי כמובן צודק (אהלן)

    אצלנו מתפקדים כאן:
    https://www.israeltoremet.org/Custom/coachlaovdim/cart

    וחשוב להתפקד גם למפלגה כמובן

  22. שמואל כהן יפו :

    יש כאלה שהאידיולגיה היחידה שלהם היא להשמיץ את קדימה

    וזה לא עובד
    מעשי הירשנזון היה בזמן הליכוד
    וחברים פה באתר עוד לא קלטו ש12 13 מפלגות בכנסת היא שורש הבעיה עיסוק בחינוך היא בריחה מאחריות כתוצאותיו רק בעוד 10 או עשרים שנה
    תשאלו את דליה רבין אופיר פונס יולי תמיר עמיר פרץ- כולם בעד שינוי שיטת הבחירות ועדיף 60 חברי כנסת בבחירות אזוריות בגלל זה עזבתי את מרצ

  23. איתי :

    שמואל,

    א. הבחירות לרשויות מקומיות הן בעצם בחירות אזוריות-אישיות, והשחיתות ברשויות המקומיות גדולה יותר מבכנסת, אולי דווקא משום שכוחם של הקטנים (כמו מרצ) חלש בהרבה.

    ב. הבחירות לבתי הנבחרים באמריקה הן בעצם אזוריות-אישיות ושמה בעלי ההון בוחשים בשתי המפלגות.

    אם יהיו לנו 2 מפלגות כמו באמריקה או 4 (ימין, שמאל, חרדים, ערבים) אולי יהיה פחות ברדק בכנסת, אבל זה לא ברור שזה משרת את האינטרס של האזרח הקטן.

    חומר קריאה ומחשבה –

    http://www.blacklabor.org/?p=14174

    http://www.blacklabor.org/?p=6850

    http://www.blacklabor.org/?p=12918

  24. חן - מיבשים את החולים :

    מאמר רלבנטי של עמי וטורי ב"העוקץ"
    http://www.haokets.org/2011/01/21/%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%91%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C/#comment-45032

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.