חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

60 למדינת ישראל – הצלחה אחת ושני איומים אסטרטגיים

נושאים שעת חברה ב 6.05.08 6:10

לרגל יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, סוקר ד"ר אודי מנור בטורו השבועי את ההיסטוריה של כמה מדינות הגירה מפותחות שקמו בעידן המודרני, מונה הישגים שהיו, מפרט סכנות שעודן ומסיים עם אופטימיות זהירה לעתיד.

מאת: ד"ר אודי מנור

ישנן מעט מדינות הגירה מפותחות בעולם המודרני. אפשר למנות אותן על אצבעות שתי ידיים, וישאר עודף לגרד באוזן. מדינות הגירה מפותחות הן אלו שבנסיבות כאלו ואחרות הפכו מוקד משיכה חזק מאד לאוכלוסיות מגוונות מרחבי העולם. ארה"ב, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה, דרום אפריקה, וכן, גם ישראל. נכון, ל'הגירה' קוראים ביהודית 'עליה', אך לצד המימד הערכי הזה נכון יהיה לדון בחברה שנוצרה בישראל בתהליך של 60 שנות ריבונות ועוד כ-70 שנות 'בנין אומה' פוליטי, במונחי 'הגירה'.

ובכן, בישראל נוצרה חברת מהגרים. ולא, לא רק מגזר הרוב היהודי עונה להגדרה הזו, אלא גם המגזר הערבי. אמנם לא מקובל להזכיר זאת, אך במקביל להתפתחות הפרויקט הציוני, ובעיקר כשזה נכנס תחת מטריה בריטית אינטרסנטית-אגואיסטית אך מועילה במידה מרובה למרות זאת, התחוללה הגירה דרמטית של ערבים ל'פלשתינה', הגירה שפעלה על סמך אותה חוקיות ויצרה תהליכים כלכליים-חברתיים דומים, כגון תיעוש, עיור פוליטיזציה ודמוקרטיזציה. תהליכים אלו הביאו לאלימות פוליטית משמעותית משום שעל כל אדם שנהנה מפירות התיעוש והדמוקרטיזציה, יש לפחות אחד אחר שרואה בברכה של אלו קללה. לא רק בצרפת ולא רק ברוסיה הביאו תהליכי המודרניזציה לאלימות פוליטית, אלא גם בחלק הזה של העולם. שיאה של זו במלחמת 1948, אשר שמותיה המנוגדים ידועים לכל.
בדומה למקומות אחרים, גם בארץ ישראל גברו בסופו של דבר הגורמים הפרוגרסיביים-יחסית, ועם כינון מדינת היהודים החלה תנופת בנייה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית. די אם נציין שבמהלך שנת 1949 בלבד, הגיעו לחופי ישראל 240 אלף איש. מכל בחינה שהיא – ואפילו בלי קשר למלחמה הקשה והארוכה – מדינת ישראל יצאה לדרכה הריבונית כאשר היא מתאפיינת כמדינת 'עולם שלישי': צנע, מחסור, הטרוגניות חברתית בלתי אפשרית ופערים כלכליים עצומים: חורף 1950 היה עד לאוכלוסייה אחת שצפתה על השלג בתל אביב מתוך בתים לבנים ומסודרים, ולאוכלוסיה שניה שבמרחק של כמה קילומטרים ספגה את הקור העז ביותר זה דורות מתוך אוהלים נטועים בבוץ דביק. תוך 15 שנה עמדה ישראל בשורה הראשונה של המדינות המתפתחות, כשהיא נהנית הן מקצב צמיחה מהגבוהים בעולם – כ-9% לשנה – ומפערי ההכנסות הקטנים ביותר.

לשם השוואה, מדינת ההגירה הארגנטינית יצאה לדרכה בשנות ה-40' כשהיא המדינה הרביעית בעושרה בעולם, ועשרים שנים מאוחר יותר, החלה בתהליך השקיעה שלה שדחף את החברה שניסתה להתגבש בה אל עברי פי פחת. בשלהי שנות הששים כבר החלה מתפרצת האלימות הפוליטית הכבושה אשר הביאה תוך עשור לשלטון אימים צבאי שהביא בין השאר לרציחתם על ידי השלטון של כ-30 אלף אזרחים.
ואם הרחקת העדות למדינה לטינו-אמריקאית נשמעת לא רצינית מספיק, כי הרי דרום אמריקה ידועה בנחשלותה לכאורה, הנה באותה התקופה ידעה החברה האמריקנית סידרה מדכאת לכשעצמה של רציחות פוליטיות, שראשיתן ברצח הנשיא קנדי, המשכן ברצח מרטין לותר קינג וסופן ברצח המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, בובי קנדי. במקביל התפרעו 'רדיקלים' למיניהם ברחובות ובכיכרות, ו'הבטיחו' על ידי כך דור ארוך ומדכא במיוחד של שלטון הימין הניאו-ליברלי בבית הלבן, בבנק העולמי, באקדמיה הכלכלית-פוליטית ובגיאו-גלובו-פוליטיקה.
על רקע מה שהתרחש בארגנטינה ובארה"ב, ללא כל ספק מה שהתרחש בישראל הוא בבחינת מקור לגאווה. יש לומר את הדברים האלו בכלל, ולכבוד שנת ה-60 למדינה בפרט. אך לא 'רק' לשם הגאווה הלאומית ו-או הנוסטלגיה ו-או לצורך הויכוח על המחירים, על העוולות [ובראשן המשטר הצבאי אשר הושת שלא בדין על ערביי ישראל עד 1966!!], וכיו"ב. ההישגים המדהימים של חברת המהגרים הישראלית חיוניים בעיקר כדי להבין היכן נמצאת המדינה היום, או ליתר דיוק מדוע החברה הישראלית היום מצויה בתהליך עמוק של דכדוך ודכאון.

בקיצור אומר, בלי שיש בידי הכלים לבדוק זאת, כי תחושת הדכדוך, הדכאון והכשלון נובעים ככל הנראה מתסכול על כי הישגיה של המדינה הזו פשוט הולכים ונגנבים על ידי שכבה צרה והולכת של אזרחים אטומים, גבוהי לב, שחצנים ועריצים. אם יש איום אסטרטגי על שלומה של ישראל ועל המשך תהליך בנייתה כחברת מהגרים אזרחית, המגבירה את ערכי ההדדיות ושיתוף הפעולה בין מרכיביה השונים, הרי שהוא מקופל במה שניתן לכנות 'הרבביון העליון'.יציאתן מהארון של "19 המשפחות" היא אולי התמורה הכלכלית-פוליטית הדרמטית ביותר בעשור האחרון. כי הקשר בין הון לשלטון עתיק כמו ההון והשלטון. ולמרות שישראל ב-1964 נהנתה מפערים כלכליים מהנמוכים בעולם, בהחלט היו בה נובו-רישים. ואצולה או פסיבדו-אצולה הסתובבה כאן מלאת חשיבות עצמית עוד בימי העליה הראשונה. אבל לאנשים היתה בושה, והיתה מחוייבות לכלל והיו גבולות.
בעשור האחרון כל זה נפרץ. די אם נזכור, למשל, שגאיידמק כבר מסתובב כאן בארץ הזו יותר מ-30 שנה. אך מי שמע עליו עד לפני שלוש שנים?? היום שמו נישא בפי כל, ובכסף שלו הוא לא קונה 'רק' קבוצות כדורגל כלומר שם ציבורי מעורר הערצה, אלא פוליטיקאים ואנשי תקשורת. שניים מהם עומדים לקבל את פרס העיתונאי המצטיין מטעם מכללה אחת לחינוך בצפון הארץ.

מה שמבטא את האיום האסטרטגי השני זה מה שנטוע עמוק בתודעתם של מאות אלפי ואולי מיליוני הישראלים המאכלסים את כל שאר העשירונים. קשה לשים את האצבע ולהגדיר את עומק הבעיה, גם אם ברור שהיא עמוקה. אחרת היא לא היתה בגדר איום אסטרטגי. בורות? רפיסות? צרות אופק? תודעת ממבו-ג'מבו ניו-אייג'ית? אדישות אזרחית? אדישות פוליטית? סגידה לממון ולאנשים האוחזים בו? החייאת החלום היהודי הישן-נושן 'להיות רוטשילד', 'לעשות אמריקה', 'לעשות אקזיט', להתעשר בין לילה? או סתם להשיג דרכון אירופאי?קצת מכל דבר, אולי, ואולי יש דברים אחרים הנשגבים מבינתי הציונית הפרימיטיבית, במובן הפשוט של המושג. ציונות ראשונית, כלומר זו שהציעה תשובה פשוטה לשאלה פשוטה: כיצד להיות יהודי ומודרני וריבוני ואחראי ומתפרנס מעמל כפיו וחי את תרבותו ונותן כבוד לשכניו ומקבל מהם כבוד, וחי חיים לאומיים כעם השייך למשפחת העמים. כיצד? פשוט: על ידי הפיכת עם-אויר לעם-עובד, על ידי הפיכת ארון-קודש לארון-ספרים, על ידי הפיכת ארץ-קודש לארץ של חיים, על ידי הפיכת קהילת-קודש לקהילה פוליטית. ריבונית.

לאחר 130 שנות בנין-אומה [יהודית ופלסטינית אם זה לא היה ברור], לאחר 60 שנות ריבונות יהודית [וכמה חבל שלא פלסטינית], על רקע הצלחה אדירה של ישראל בקנה מידה היסטורי, עושה רושם שהחיבור הזה בין שני האיומים האסטרטגיים הללו פירושו סימן שאלה גדול על העתיד.
אבל כמו בעבר הרחוק והקרוב, סימני שאלה גדולים יש בהם בכדי לייצר סימני קריאה לא פחות גדולים. ואם האיום האסטרטגי הכפול משלב עריצות של ההון ובורות תרבותית-אזרחית, הנה פתרונו מסתמן כהיפוך הגמור של שני אלו: שלטון החברה, עומק תרבותי ואוריינות אזרחית-אקטיביסטית. מה שבנה את ששים השנים ואת השבעים שקדמו להן, יבנה את מאה ושלושים השנים הבאות.

נערך על ידי טל
תגיות: , , ,

5 תגובות

  1. אזרח :

    כנראה התפתחות היאוש היא לא ליניארית, ופתאום הוא מבשיל.
    את חגיגות ה-60 למדינתנו המשגשגת (לדברי רבים) בכוונתי לציין בצום.
    הצבעה? בשביל מה? המושחתים והאטומים רק מתחלפים.

  2. נתי :

    איזה מאמר נהדר! תודה

  3. ALC :

    מאמר מעניין 🙂 [אגב, נדמה לי שכבר ציינתי זאת בבלוג האישי שלך בתפוז].

    אנצל הזדמנות זאת שאני מבקר באתר עבודה שחורה – להודות לך על התגייסותך למאבק למען סל התרופות בכך שהיית בין הראשונים שכתבו על כך בבלוגך, ולעדכנך בכך שיש כרגע גם לוגו שניתן להוסיפו לרשומות הנכתבות ולבלוגים שתומכים במאבק, אשר ניתן להורידו מהרשומה שלי שמתעדת ומרכזת את כל הבלוגרים שתומכים במאבק, כאן:

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1241567

    תודה, ושבוע טוב!

  4. mousomer :

    רק תיקון של טעות קטנה (ונפוצה):
    בעיית "קליטת העליה" לא היתה ייחודית לנו. מרבית מדינות אירופה התמודדו עם בעיה דומה אחרי מלה"ע II. היו להם עשרות מיליוני חסרי בית – עקורים שעברו טרנספר, ואנשים שביתם נהרס במלחמה. גודל הבעיה לא היה מאוד שונה מאצלנו, והפתרונות היו דומים.

  5. איציק ארזוני :

    כל התכונות שציינת (אדישות, בורות, צרות אופקים) לא הגיעו כך סתם.

    האזרחים חונכו לכך, והם מחונכים לכך מידי יום ביומו בכל דרך אפשרית. רק תראה את אמצעי התקשורת סביבך, את התאגידים ודרכי פעולתם, אפילו את מערכת החינוך ומה שלומדים בה ואת התנהלות הפוליטיקאים.

    הציבור מחונך להיות צרכן נוח, והחינוך הזה עובד טוב. אפילו טוב מאוד. רוב האנשים במדינה מאמינים בתום לב שהבעיה הכי גדולה היא הבעיה הפלסטינית, ורק אם נשמיד אותם או נכנע להם (מימין או משמאל) הכל יהיה בסדר…

    אין סיכוי, אי אפשר לחנך בחזרה עם שכזה…

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.