חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

שעתו היפה של השמאל הישראלי

נושאים דעות, פוליטי, תא אופק ב 13.01.11 6:00

ניצול, פערים חברתיים כלכליים ההולכים וגדלים, פגיעה בזכויות האזרח – ככל שיפגעו יותר אזרחים וככל שיקומו להם יותר מגינים למול הממסד, כך יקום יותר מהר מחדש השמאל בישראל

מאת: גל ישורון

העובדה שיצחק לאור ורן אדליסט פרסמו אתמול (11.1), בבמות נפרדות (הארץ ונענע-10 בהתאמה), מאמרים ברוח דומה להפליא אינה תזמון קוסמי. ברור שהסיבה לכך היא מצב מחמיר ומתמשך, שהושיב אזרחים רבים (וביניהם כותב שורות אלה) לחרוג ממנהגם ולתת דעתם על המפה הפוליטית בישראל. אך מה שמעניין בעיני במאמרים הללו הוא לא העילה לכתיבתם. הקמת ועדת החקירה הפרלמנטארית למימון ארגוני זכויות אדם, ששמשה לכאורה טריגר לאותם כותבים, אינה נקודת מפנה בתולדות ישראל, ובמובנים מסוימים אפילו לא חציית סף חדש. אבל היא כן נתנה הזדמנות להם ולעוד הרבה אנשים לתת ביטוי לתחושה העמוקה ש"משהו צריך להשתנות כאן". ובגלל זה אני מתעקש לראות דווקא בה נקודת אור.

לאור ואדליסט הצביעו שניהם (אולי לא לראשונה) על הרכיב העממי שחסר בחשיבת הזרם המרכזי בשמאל הישראלי כיום. עממי לא במשמעות של השימוש הפוליטיקלי-קורקט הנפוץ למזרחי ("עמיר פרץ הוא מנהיג עממי"), כמובן, אלא בשימוש הפשוט, המילולי: עם, המון. לטעון שחסרה לשמאל תמיכה המונית זוהי אולי תובנה אלמנטארית, ועל כן אין בה חדש כשלעצמו. מנהיגים רבים בשמאל הישראלי זיהו בעשורים האחרונים את השחיקה בבסיס התמיכה הציבורי, וקישרו אותו (בטעות) להקצנה בציבור היהודי בסוגיות הסכסוך הישראלי-ערבי. גם על כך נכתבו כבר תילי תילים של מאמרים. יניב והספרי כבר היטיבו לתאר לקוראיו הרבים של הספרון הכחול של השמאל הלאומי את מיצוי כיוון השלום באג'נדת השמאל. לחלופין, הם הדגישו את נושא הרווחה כמאפיין המבדל החדש של השמאל. ברוח דומה קמו בשנים האחרונות ארגוני עובדים, אתרים (כמו במה זו), ואפילו חברי כנסת גילו את עצמם כמחוקקים סוציאליים נמרצים. אבל כל אלה, סוציאליים ככל שיהיו, אינם מנהיגים עממיים. את מדינת הרווחה, אומרים לאור ואדליסט, לא בונים בחוגי בית, פורומים אונליין ואפילו לא בדיוני ועדת הכספים. את מדינת הרווחה מתחילים לבנות מהשכונה, דרך ארגוני הרווחה והמנהיגים המקומיים.

לכאורה, קיימת סתירה בין תפיסת אחריות המדינה לבין ההפרטה המתאפשרת בזכות המגזר השלישי. אבל רק לכאורה. גם מוסדות המדינה של היום התחילו את דרכם כגופים לא ממשלתיים, מן הסתם, בתקופה שלפני קום המדינה, והפכו להיות הממסד עם קבלת העצמאות. בתהליך טבעי (אגב, נתן לראות לו דוגמה נוספת בהודו), התערערה הדומיננטיות של "המפלגה שבנתה את המדינה", המזוהה עם האליטות הישנות והמנותקת מצרכי העם. באופן פרדוקסלי, דווקא הימין הלך והשתלט על הואקום כמשרת את האינטרסים של ההמון. במידה מסוימת, ניתן לראות את הכיוון העממי הראוי למפלגות ההמונים כיום בש"ס, על מוסדות החינוך והרווחה שלה (ולהבדיל אלף אלפי אלפים של הבדלות חמאס וחזבאללה, הבונים את תמיכתם בציבור באמצעות מוסדות "דעוה" – הכשרת לבבות). אלו גופים שממש הולכים ופותרים בעיות עבור אזרחים שהמדינה מתקשה להכיר בצרכיהם: רוצים חינוך טוב לילדים? הנה לכם. צריכים תמיכה כלכלית? נמצא איך לעזור. כמעט בלתי אפשרי להבחין בין הערך הסוציאלי המשמעותי במוסדות אלה לבין הכוח הפוליטי החשוב שהם מקנים למייסדיהם. אולם, בשונה ממפלגות דוגמת ש"ס, ארגוני הרווחה הרבים הפועלים כיום בישראל כמו (לפחות רובם) ללא שאיפות פוליטיות. אם רק יחצו את המחיצה הזו, אומרים לאור ואדליסט, כל אחד בדרכו, והרי לכם השלד של מפלגות השמאל של המחר.

ואולי, משום כך, הממשלה הנוכחית עושה חסד עם השמאל: היא יוצרת לו את הביקוש ונותנת לו סיבה להתקיים. מהיכן שאזרחים פשוטים מנוצלים על ידי כוחות פוליטיים חזקים מהם, מהיכן שהפערים החברתיים-כלכליים הולכים ומעמיקים, מהיכן שזכויות אזרח ואדם נפגעות – יקום מחדש השמאל בישראל. וככל שיפגעו יותר אזרחים, וככל שיקומו להם יותר מגינים למול הממסד – כך יקום יותר מהר. האינפלציה בפעילות המגזר השלישי (יחד עם המשך ההתעוררות בשיח התקשורתי) תהיה הסימן המעיד על עוצמת הביקוש. לפי גישה זו, ניתן לראות שהמטוטלת הפוליטית המקומית הולכת ומתקרבת כיום לשיא, לפני שתסוב על עקבותיה. זה בהחלט לא יקרה מחר, אך גם אין מניעה שזה יקרה כבר בעוד שלוש מערכות בחירות לכנסת (תוך פחות מעשר שנים, נגיד). כל זה, כמובן, אם לא יוציאו את השמאל מהחוק או נתדרדר חס וחלילה לאלימות פוליטית עד אז.

אולי אני אופטימי חסר תקנה, אבל אני בהחלט לא זחוח או חלילה רומז שזהו תהליך שיקרה מאליו. להפך, כיום רק מסמנים את הדרך הארוכה והקשה, בה אנשים רבים, שאת שמם רבים מאיתנו לא שמעו עדיין, יצטרכו ללכת בשנים הקרובות. הייתי אפילו רוצה להאמין שכמה מהאנשים הללו קוראים כרגע את הטקסט הזה. הם יהנהנו, אולי אפילו יגדילו ויעשו "share" בפייסבוק, וישכחו את המאמר הזה עד מחר בבוקר. עשר שנים מעכשיו, אחרי שכבר הפכו לדמויות מוכרות בקהילתם בזכות כמה פרויקטים חברתיים שהקימו, הם יעשו את צעדיהם הראשונים בפוליטיקה הלאומית. הם המנהיגים של השמאל של המחר.

למנהיגים האלה אין בהכרח ברזומה תארים מאוניברסיטאות יוקרה, אקזיטים מוצלחים של סטארטאפים, דרגות על הכתף או קריירת תקשורתית בולטת. ברזומה שלהם יש אינספור מעשי התנדבות ומאבקים חברתיים מקומיים, אותם הם כבר עושים היום. הם לא מהסוג ש"יודע לדבר עם" מסעודה משדרות, אלא כבר פתחו מועדונית לבן שלה והזמינו אותה לערב העשרה על יזמות עסקית זעירה.

אמרה נפוצה בארגונים חברתיים קוראת לא לבחון את ערכו של יום לפי התבואה שנאספה, אלא לפי הזרעים שנזרעו. במדיניותה, הממשלה הזו זורעת את הצורך במגזר השלישי. לפיכך, במובן מסוים, אנחנו עומדים בפני יומו היפה ביותר של השמאל הישראלי.

גל ישורון הוא סטודנט שנה א' לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.

מתנדב בלשכת רווחה ופעיל בתא אופק

נערך על ידי דליה
תגיות: , ,

10 תגובות

  1. נדב פרץ :

    אחלה פוסט.

    אני לא מת על אנלוגיית המטוטלת, שהיא קצת דטרמיניסטית מדי לטעמי, אבל אם כבר אימצנו אותה, נראה לי שאנחנו רגע אחרי השיא – שיא ההשתוללות הליברלית היה בשנים 2002-5, השנים של ביבי כשר אוצר.

  2. עלמה :

    זה כתוב יפה, אבל אני באופן כללי מסתייגת מהגישה שלפיה תמיד צריך להיות יותר-רע כדי שיתחיל להיות יותר-טוב.
    לא רק כי זה קצת דטרמינסטי ומרקסיסטי, אלא גם כי נראה לי שאם בוחנים את ההיסטוריה אפשר לראות שבהרבה מקרים יותר רע פשוט הוביל ליותר ויותר רע.

  3. דליה :

    שעתו היפה של השמאל תהיה אם הוא ינצל את ההזדמנות, יפעל ויפעיל, יסביר לציבור החש את המצב הגרוע ויצרף אותו לשורותיו, יעמיק את התודעה על הנזק בהתנהלויות הלא דמוקרטיות ויחשוף את המניעים של המתנהלים כך.
    לא דטרמניזם, לא מרקסיזם. ככל שירע, תגבר הפעילות בקרב הציבור כדי שייוצרו התנאים למצב יותר טוב.
    צריך לעשות כדי להסיר את הרע הזה מקרבנו.

  4. עמרי די-נור :

    השאלה האמיתית היא איך עושים את המהלך המתבקש מדבריו של גל- הצמחת המנהיגות מלמטה, חבירה לארגוני עובדים, מנהלים קהילתיים, אמהות וכ'ו. אלו הרי באופן מודע ומכוון מנסים פעמים רבות להיות א-פוליטיים, או לפחות א-מפגלתיים ולא להיות מזוהים אם מפלגה מסוימת אחת כדי לא ליצור קונפליקטים פנימיים, דבר נכון באופן כללי. אם איחוד של כלל המפלגות משמאל לקדימה אינו נראה באופק, והוא לא, מה עושים? נלחמים אחד בשני על הכוחות הדלים שעומדים לרשותנו? מפרקים את הכל ובונים יחד מהתחלה? שתי האופציות הללו לא נראות לי נכונות. בסופו של דבר, יש סיבה שהמצב הוא כמות שהוא: אנשים כמעט לא יוצאים לרחובות, שיעורי ההצבעה הולכים ויורדים, חוסר עניין כללי בפוליטיקה, הצבעות מחאה למנהיגים כושלים ומפלגות אד-הוק שקמות ונופלות כפטריות אחר הגשם. הסיבה לדעתי היא תודעתית במקורה, ונובעת מהעובדה שהציבור הישראלי על חלקיו המרכזיים עובר תהליך של טמטום מתמשך ע"י הפוליטיקאים והתקשורת. חייבים להבין את זה: הקפיטליזם הוא לא רק שיטה כלכלית. הוא גם וקודם כל אופן תודעה, צורת מחשבה והסתכלות על העולם שבסיסה מונחים הניכור, הפסיביות, הצרכנות, ההתנגדות לחדשנות, קידוש ההון והיוזמה הפרטית במקום האחריות והרווחה החברתית ומלחמה על פירורים במקום על העוגה עצמה. במצב כזה, כשרוב הציבור 'קונה' את המסרים שמאכילים אותו יום יום באמצעי התקשורת השונים, הוא נוטה להרים ידיים ולחוש אוזלת יד שמביאה לאפתיות, גם אם הוא מבין שהמצב דפוק. לכן, חייבים ליצור תסיסה דמוקרטית המבוססת על שילוב של שינוי תודעה ועשייה פוליטית גם יחד.אלו יצליחו לדעתי לגרור את ההמון הזועם אך רדום לאט לאט לעשייה.
    בשביל לעשות את זה, צריך לדבר בשפה שונה, ולתת לאנשים סיפור שהם רוצים להתתחבר אליו ולהיות חלק ממנו.דיבורים בססמאות ניאו-מרקסיסטיות שאבד עליהן הקלח אינן הפתרון, גם לא חזרה רטורית בלתי נלאית על רעיון הפגיעה בזכויות. צריך לדבר אל אנשים מהלב, מהבטן, מהמקום שהכי חשוב להם, ולא מהשכל, מגובה האינטלקטואל האקדמי. דיונים אקדמיים ואינטלקטואליים הם חשובים ונכונים כלפי פנים, לציבור שמוכן ומסוגל בשלב הזה לשמוע ולהשקיע זמן בתיזות מורכבות. אבל לצערי זה לא רוב הציבור. אל רוב הציבור צריך לדבר בשפה אחרת, פשוטה יותר ופחות מתוסבכת, ולתת לו את מה שהוא באמת רוצה ומחפש: תקווה וכבוד עצמי. אם נצליח לעשות את זה, וניצור זיק אמיתי של תקווה, נאיר מחדש את הניצוץ הכבוי בעיניהם של אנשים, ותוך כדי נשקם את האמון הכללי של הציבור הכללי בפוליטיקאים, ובעיקר בעצמו, ובמקביל נבנה את הפלטפורמות הפוליטיות, התקשורתיות והחברתיות כך שיתמכו ויתעלו תהליך התעוררות כזה למקום הנכון, אני באמת חושב שנוכל להצליח. זה עלול לקחת הרבה זמן, אך זה הכרחי בסיטואציה הנוכחית ליצור תהליך עומק כזה.

  5. מערכת עבודה שחורה :

    עמרי – אנא הפוך את הטוקבק לפוסט תגובה

  6. יצחק מאיר :

    צביעות

    אז בעצם לדעת המחבר, בשביל שהשמאל יתחזק, ישנו צורך לפגוע בזכויות האזרחים…
    בעצם אז השמאל צריך לשמוח בשקט על כל פגיעה באזרח, ולצעוק כלפי חוץ.
    נשמע בכלל לא צבוע.
    לטעמי, מרבית השמאל בעיקרו אינו צבוע, אך חבל שישנן דעות מסוכנות כאלה, שקוראות לפגיעה בזכויות האזרחים, שעתו היפה של השמאל הישראלי, המחבר קורא לשעות של פגיעה בזכויות אדם שעות יפות, כי כך הוא חושב שיש יותר סיכוי לשמאל לחזור שלטון.
    פשוט נורא.

  7. יונתן ברזילי :

    מעניין ומחכים, אבל

    מאמר מעניין מאוד וכתוב היטב, וגם הבמה מאוד מכובדת,ועם זאת, כמה דברים נראו לי בעייתיים:
    1) התזה פשוט לא נכונה מבחינה מציאותית. לא משנה כמה המצב הכלכלי מידרדר, השמאל מידרדר בקורלציה מלאה אליו. הייתי מפרט, אבל שלמה סבירסקי כתב את זה יותר טוב ממה שאני יכול במאמר הזה:
    http://www.haokets.org/2011/01/03/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%99-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A7-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%9E%D7%97%D7%96%D7%A7-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%90
    (אפשר להעתיק את הלינק לשורת כתובת אם הוא לא עובד).
    2) ההשוואה בין מוסדות שהפכו למדינתיים בתקופה שלפני המדינה למצב היום היא מופרכת. הם נקראים המגזר השלישי דווקא משום שאינם מדינתיים ולא עסקיים. מכיוון שכבר יש מדינה, הם לא יהפכו לגופים מדינתיים. התהליך שקורה במציאות הוא הפוך – הפיכת שירותים ממשלתיים למופעלי מלכ"רים (ויסקונסין בתעסוקה, קרן קרב בחינוך, עמותת מגדלאור, ויש עוד המון). מבחינת העובדה שהם מסירים אחריות מהמדינה ורוב המימון שלהם הוא פילנטרופי, גופי מגזר שלישי דומים הרבה יותר למגזר העסקי, והם גם מטמיעים נורמות עסקיות.
    3) הסעיף הזה קצת קטנוני, אבל אני חייב "נידרדר לאלימות פוליטית" – תנסה להפגין בעד עמדה שלא בקונצנזוס, או חלילה להיות פלסטיני – אנחנו חיים באלימות פוליטית עוד מלפני קום המדינה.
    4) למרות הפיתוי, אני לא תומך בגישה שיהיה טוב רק אחרי שיהיה ממש רע. בעיקר כי ה"יהיה ממש רע"מחיר שלא אני ולא אתה נשלם, אלא אנשים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. בתכלס זה לקח חשוב מהניסיון הקומוניסטי – חברה צודקת תושג ע"י עבודה איטית והדרגתית.
    5) "ערב העשרה על מנהיגות עסקית צעירה" – קצת מסמל חוסר הבחנה שחוזר במאמר. להקים מועדונית לילד שלה זה פילנטרופי ומשמר את "מסעודה" באותו מעגל עוני בו היא חיה. מנהיגות עסקית זה קפיטליסטי, ולדעתי שוב רק יגדיל את מספר העניים בכך שמוכרים להם שהם אשמים במצבם ושהדרך לשנות זאת היא מנהיגות עסקית ולא פוליטית. ארגוני מגזר שלישי לא יהפכו לממשלתיים או פוליטיים, יש יותר סיכוי שהם יהפכו לעסקיים. החזון הזה פשוט לא יתממש.

    בקיצור, המאמר באמת מעולה, אבל אני לא מסכים בכלל. הגבתי לך גם באתר, כי אני נרקיסיסט.

  8. תומר קרמרמן :

    כתוב היטב, אבל

    נראה לי שהתחזקות המגזר השלישי על חשבון השירותים הציבוריים מהווה שירות כפול דווקא לממשלה בעלת אוריינטציה ימנית: במישור העקרוני זו התגשמות חזון אי-המעורבות הממשלתית והותרת הדאגה לנזקקים לנזקקים עצמם ולמי שחפץ לסייע להם, ובמישור הפרקטי זו דווקא דרך 'לשחרר קיטור' ולעכב את יצירת המסה השמאלנית שכתבת עליה.
    דבר נוסף – מדובר היום בישראל על תעשייה של 50 מיליארד ש"ח בשנה (http://www.idi.org.il/Parliament/2010/Pages/64_2010/E/e_64.aspx). היות וממשלה שמאלנית תפעל לצמצום תפקידם והיקפם של הארגונים האלו, והיות ולא סביר שלתת יחליפו את משרד הרווחה כמו שמנהלת העם החליקה לתפקיד הממשלה, יכול להיות שלפחות חלק משחקני המגזר השלישי לא יאוצו לתמוך ברפורמות רווחה כל-כך בקלות.
    נראה לי שצריך הרבה יותר מזה כדי להצדיק את הכינוי 'נקודת אור' לועדת החושך של דנון.

  9. שאול :

    שעתו היפה של השמאל?
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4013458,00.html

  10. שי :

    זו לא פעם ראשונה שעמיר פרץ פורש מהעבודה ולכן לא צריך להפתיע אף אחד. מסתבר שגם לפרץ יש אינטרסים ושיקולים אישיים שאינם בטובת המפלגה, לא רק לברק וחבריו.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.