חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה ועכשיו

נושאים דעות ב 16.04.08 6:05

הניסיונות להפוך את מפלגת העבודה או את מרצ למפלגות סוציאל-דמוקרטיות נדונו לכישלון, ולכן חייבים הפעם ללכת בגדול ולבנות מפלגה חדשה מן היסוד. כדי שהמפלגה תפנה לקהל רחב ולא למתי מעט ישנם כמה תנאים בסיסיים שעל מייסדיה לקבל

מאת: אורי יזהר

מפלגת העבודה אינה מפלגה סוציאל-דמוקרטית וגם מרצ אינה כזו. המצב הפנימי בשתי המפלגות האלה מעלה את החשש שאין שום סיכוי להשתקמותן. מפלגת העבודה עברה ועוברת תהליך מתמשך של ניוון שהביא אותה למצב כמעט סופני, ואולי סופני ממש. היו"ר הנוכחי אהוד ברק מרוחק מאד מעולמה של הסוציאל-דמוקרטיה. ברק הוא תאצ'ריסט ונאמנותו למפלגת העבודה מוטלת בספק. בתקשורת רווחות שמועות, ככל הנראה לא בדויות, שהוא מגשש בכיוון של איחוד או מערך עם קדימה. עמיר פרץ, האיש שקורא תיגר על ברק גם הוא אינו מציאה גדולה. עמיר פרץ איבד, לדעתי, את אמינותו ואת סיכוייו הפוליטיים והניסיון לגבש מחדש מחנה חברתי בראשותו הוא פתטי. אני מציע לא ללכת שולל אחרי מקסם השווא הזה, כי מי שהכזיב פעם אחת יכזיב פעם נוספת. כל מה שקורה היום במפלגת העבודה זו סערה בשלולית של מים עומדים: נפגשים פה, מדברים שם, מתכנסים, שומעים נאומים רבים, משמיצים, ושום דבר לא זז. למפלגת העבודה אין כיום דרך, אין ארגון, אין אסטרטגיה. זו מפלגת שאריות מכל הבחינות. מרצ תמשיך כנראה להיות מפלגת נישה "צפונית" עם ניחוח נרקיסיסטי גם תחת הנהגתו של חיים אורון (ג'ומס); מפלגה מאוהבת בעצמה שהדבר החשוב לה ביותר הוא לשמר את דימויה הטהור בעיני קהלה המסורתי הקטן.

אז מה עושים? פעולה בתוך מפלגת העבודה מחייבת יצירת כוח עצמאי. לא להיות תלוי בשום בכיר או בכירה, כי לאלה יש אינטרסים משלהם שאינם תואמים תמיד את הדרוש למפלגה ולמדינה. לניסיונות השפעה על חברי כנסת ושרים, דרך פניות ישירות או מאמרים באינטרנט ובעיתונות יש ערך מוגבל מאד. הם מתקנים פה ושם עוולה קטנה או גדולה, אבל מחטיאים את העיקר שהוא התחדשות כוללת, אידיאולוגית ופוליטית של הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. כוח עצמאי פירושו חוג או קבוצה שיגבשו פרוגראמה מקיפה ויאבקו על החדרתה לפעולות המפלגה, יצאו לשטח, יפקדו חברים חדשים, וגם ייאבקו על תפקידים ומקומות במוסדות המפלגה וברשימה לכנסת. הסיכויים להצלחה אינם רבים. וגם אם ייבחרו כמה מאנשי הקבוצה למוסדות ואחד או שניים לרשימה לכנסת (מה שלא סביר שיקרה), הקבוצה כולה עלולה להישחק במאבק אינסופי בכל מיני גורמי כוח אינטרסנטיים במפלגה ו/או להסתאב בעצמה, כמו רבות מקודמותיה.

הקמת מפלגה עצמאית היא הפיתרון המועדף, כי היא משחררת את הסוציאל-דמוקרטים מהצורך להתבוסס במדמנה של מפלגת העבודה ומן הסכנה להסתאב כמוה. הקמת מפלגה עצמאית היא משימה קשה, אבל לא בלתי אפשרית גם בתנאים של היום, כאשר דרושים מעל 60 אלף קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. על מנת לבנות מפלגה שתעבור את אחוז החסימה בבחירות הראשונות דרושים המרכיבים הבאים: פרוגראמה רב-ממדית (פירוט והסבר בהמשך), אסטרטגיה מתאימה (לאיזה קהלים מתכוונים) הנהגה רצינית והרבה כסף (עבור הארגון וההסברה). לפעמים מפלגה מצליחה גם בלי כל אלה כפי שהצליחה מפלגת הגמלאים בבחירות 2006, אבל זו הצלחה קצרת ימים, שכן בהעדר הנהגה רצינית, עקב הפיצול הקיים בשורותיה ובגלל הישגיה הדלים, צפויה מפלגת הגמלאים להיעלם בבחירות הקרובות או להצטמק במידה רבה. דבר דומה קרה לשינוי של טומי לפיד שקצרה הצלחה גדולה בבחירות 2003 ונעלמה כליל בבחירות 2006. מצד שני, אם המקימים רציניים, הם יכולים לעבור את השלב הראשון הקשה ולהמשיך.

הכותרת 'מפלגה סוציאל-דמוקרטית' אינה פוטרת את הדוגלים בה מהתייחסות רצינית לשאר הנושאים המרכזיים של המציאות הישראלית: חוץ וביטחון, דת ומדינה, מבנה והתנהגות המערכת הפוליטית, שלטון החוק, מערכת החינוך, ועוד. אסור שכוח סוציאל-דמוקרטי יעסוק רק בזכויות עובדים, בקצבאות שקוצצו, בהשלמת הכנסה ובשאר נושאים חברתיים. זוהי חד-ממדיות שמאפשרת ליריבים לאגוף אותה מימין ומשמאל בטענות מטענות שונות. המאבק אינו רק על התחום החברתי-כלכלי אלא על מצבה הכללי של המדינה, שמצויה במצב של כשל רב-מערכתי. מאבק רציני נגד השילוב הממאיר של התאצ'ריזם, הלאומנות והקלריקליזם המשתלטים על המדינה והורסים אותה, מחייב ראייה רב-ממדית של המציאות הישראלית – ניתוח רב ממדי של המצב והצעות בכל התחומים לתיקון; תיקון כולל ולא תיקונים חלקיים. פעולה פרטנית, מוגבלת, אכן מתקנת משהו וגורמת סיפוק למתקנים, אבל כל התיקונים הקטנים הללו עדיין אינם מצטרפים לכלל מגמה לשינוי פני החברה והמדינה. למה הדבר דומה? למי שמטפחים ערוגות קטנות לרגלי דיונה ענקית שלבסוף תקבור תחתיה הכל. רק עם ראייה כוללת, המעמידה במרכז את מצב המדינה בכל התחומים ניתן לגבור אידיאולוגית ואולי גם פוליטית על הימין שמחוץ למפלגת העבודה וגם בתוכה. רבים במדינה מודאגים עד מאד ממצבה הלא מזהיר בכל התחומים ואינם נותנים את אמונם במפלגות הקיימות. יש פוטנציאל גדול, של מאות אלפים, של אזרחים שיהיו מוכנים להצביע עבור מפלגה שתציע תיקון כולל ותדע לנמק אותו כראוי וגם ליצור אמינות בדעת הציבור.

מפלגה המבקשת להיות גורם משמעותי בחברה ובמדינה אינה פטורה מהתייחסות רצינית לנושאי זהות ותרבות. ההתארגנויות הפוליטיות וההצבעות בבחירות למיניהן בישראל נקבעות מזה עשרות שנים על-ידי השייכות הלאומית-עדתית-תרבותית יותר מאשר על-ידי המיקום המעמדי כשלעצמו. המיקום המעמדי הוא היום גורם מרכזי רק במאבקים מקצועיים, בהם חוברים יחד אנשים ממפלגות שונות ואף יריבות. קיומו של איגוד מקצועי, אפילו חזק, אינו תנאי מספיק לקיומה של מפלגה סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית. בארה"ב היה בשנות הארבעים והחמישים איגוד מקצועי עצמאי ומיליטנטי של כורים, בהנהגת לוחם קשוח בשם ג'ון לואיס, שהשיג הרבה עבור הכורים, אך לא חרג מקבלת הקפיטליזם האמריקני כמשטר הרצוי ומהמבנה הפוליטי המחלק את השלטון בין רפובליקנים לדמוקרטים. לפיכך, ההצעות להקים מפלגה חברתית נטו, גם אם ינסו להוציאן לפועל, צפויות לכישלון או להצלחה מועטה וקצרת ימים. מול הימין הלאומני והדתי לגוניהם ניצב היום מרכז-שמאל אמורפי בדמותן של מפלגת קדימה ומפלגת העבודה, עם מרצ והמפלגות הערביות משמאל להן. וזה, כמו שאומרים אצלנו, "לא כוחות". הימין הרבה יותר חזק מהמרכז-שמאל. מי שרוצה להקים או לקיים מפלגת שמאל חזקה צריך למצוא מכנה משותף אידיאולוגי-תרבותי בעל עוצמה מספקת על מנת להתמודד עם ההגמוניה האידיאולוגית הימנית לסעיפיה.

השמאל, אם ברצונו להתחזק ולהיות כוח מרכזי חייב להיות ממוקם במחנה הציוני, למרות שגם הימין הלאומני וחלק מהימין הדתי מגדירים את עצמם כציונים. כל ניסיון לחרוג מן המחנה הציוני ידון את השמאל באופן מיידי לשוליות. זה אולי ייתן סיפוק לכמה רדיקלים קיצוניים, אבל לא ישנה דבר במציאות הישראלית. לא יכול להתקיים שמאל חזק בישראל על בסיס פוסט-ציוני. אלא שהציונות של השמאל צריכה להבליט את ייחודה ואת שונותה מזו של הימין, הציוני והלא ציוני (חרדים ודתיים לאומיים "אמוניים"). זוהי ציונות איכותית, חברתית, שאינה רוצה תוספת שטחים ויישובים, אלא תיקון החברה במגמה לקיים את הריבונות היהודית בארץ ישראל מול הכוחות והתהליכים המאיימים לפוררה ולפרקה; ציונות המכירה בקיומו של מיעוט ערבי במדינה ומעניקה לו זכויות אזרח מלאות, הלכה למעשה.

הפרויקט של הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית עצמאית, בעצם מפלגת השמאל הציוני הישראלי המתחדש, היא משימת ענק שרבים אולי חשים שהיא מעל לכוחם ובוחרים לכן לפעול בקטן. אבל גם אם סיכויי ההצלחה מועטים, הכרחי לנסות. כשלב מוקדם צריכה קבוצה של פעילים יוזמים להתכנס לסדרה של דיונים רציניים ולברר לעצמה מה היא רוצה וכיצד היא מתכוונת להשיג זאת. לאחר מכן עליה לצאת לציבור ולהתחיל להרחיב את מעגלי ההשפעה שלה בפעולה בחוגי בית, מאמרים בעיתונות, אתר אינטרנט, הופעות בטלוויזיה וכד'. בד בבד עם הפעולה ההסברתית עליה למצוא אנשי ארגון שיוכלו להקים סניפים ולגייס משאבים. סביר להניח שכל המהלכים האלה לא יבשילו לקראת הבחירות הקרובות שיהיו ככל הנראה ב-2009. אבל זה לא אומר שיש להימנע מהשתתפות בהן. הכל תלוי בסיטואציה הקונקרטית של זמן הבחירות. לפעמים אפילו שווה להיכשל פעם אחת, כדי לרכוש ניסיון ושהציבור ידע שיש כוח כזה. אם הקבוצה המייסדת רצינית ומתמידה, יש לה סיכוי להיות לכוח משמעותי.

אורי יזהר – חבר קיבוץ משאבי שדה, חוקר ביד טבנקין, בעבר פעיל במפלגת העבודה ולאחר מכן במפ"ם (עד להקמת מרצ). פרסם מאמרים רבים בעיתונות תנועת העבודה כשהייתה קיימת וכיום כותב בעיתונות הקיבוצית, מדי פעם. פרסם שני ספרים פוליטיים, אחד ב-1983 והשני ב-1992. וב-1998 ספר שירה. ב-2005 פרסם מחקר היסטורי-פוליטי על מפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון בשם בין חזון לשלטון". ספר פוליטי נוסף בשם "תיקון כולל לישראל" עתיד לצאת לאור בעוד כמה חודשים בהוצאת יד טבנקין. כיום עובד על מחקר היסטורי חדש שיספר את תולדות הקיבוץ המאוחד בתקופת המדינה.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , , , , , ,

26 תגובות

  1. דני בלוך :

    אורי, בהחלט צריך לחשוב על העניין במיוחד שנראה שמפלגת העבודה צועדת לקראת מערך עם קדימה בבחירות המוניציפליות ואולי גם בכנסת. יש בנושא שתי בעיות: המאבק מול מר"צ, כי רוב קהל המצביעים הפוטנציאלי הוא משותף ושנית – כסף. לגימלאים היה הרבה כסף שהביא רפי איתן ויש צורך להשקיע הרבה ביחסי ציבור,באתר אינטרנט פעיל ומושך, פרסום, עמודים בעיתונים ובהכנת תשדירי התעמולה.

  2. נדב פרץ :

    בפועל, ההצעה היא להקים מפלגה חדשה, שתתמקם על התפר בין מרצ למפלגת העבודה למעט בשאלה הכלכלית-חברתית. בכך אתה חוטא בהנחה שעמדתם של כל הסוציאל דמוקרטים בישראל זהה לזו שלך, ולכן אם נקים מפלגה שתתאים לעמדותייך – הם כולם יצביעו אליה.
    סוציאל דמוקרטים רבים מחזיקים בעמדות אחרות – משאול יהלום ועד דב חנין, אם ניקח דוגמאות מפוליטיקאים מכהנים – ולא ברור לי למה לקבוע דווקא את הנקודה הזו כנקודה מכוננת. ההתכנסות הסוציאל-דמוקרטית סביב מפלגת העבודה בבחירות האחרונות לא נבעה מהסכמה עם עמדותיה בכל שאר התחומים (ע"ע שלי יחימוביץ'), אלא מתפיסה שנוצרה כאן הזדמנות היסטורית לכנס את המחנה הסוציאל דמוקרטי סביב 'מפלגת שלטון' קלאסית ובכך לגייס מצביעים. אם תקים מפלגה חדשה, לא תהנה מההנחה הזו, ותעמוד בדילמה תמידית – האם להדגיש את המאפיינים הסוציאל דמוקרטיים או את המאפיינים האחרים שלה.
    אם הכוונה היא להקים 'עם אחד' חדשה ולתפור לה גם מצע מדיני, תרבותי וכו' רק כדי לא לאבד קולות (כמו שעולה מההערה שלך לגבי ההכרח להיות ציונים) – התוצאה תהיה איבוד קולות מאסיבי בגלל שמי שנמצא משמאל ומימין למפלגה יהסס מאוד להצביע לה. מצד שני, התועלת של הקווים האלו תהיה מועטה כי הם יהיו 'על הנייר' בלבד.
    אם הכוונה היא ליצור מפלגה שיהיה לה בסיס אידיאולוגי מוצק בכל הנושאים – לא ברור למה דווקא הקווים האלו הכרחיים, וכיצד הם יקבעו, וזה רק יגרום לניכור רב יותר מצד מי שאינו מזדהה איתם.

  3. איתי :

    נדב, בעיני המפתח החשוב בדברי אורי הוא לא הצורך בגיבוש מצע אלא ניתוח מעולה למחלות העבודה-מרצ, והשאלה הגדולה האם הן ניתנות בכלל לריפוי.
    השתלטות סוציאל דמוקרטית על מפלגות אלה אינה נראית באופק, בשל שילוב של חסמים מנהליים, פרסונאליים (הן ברק והן החלופות – פרץ ואילון) ובמיוחד הרכב המתפקדים למפלגות. תוסיף לכך את החובות העצומים המונעים התעמתות עם אינטרסים של בעלי הון ונושים (כגון בנק הפועלים) ואת התדמית הירודה בצדק של המפלגה כגוף חסר חוט שדרה, לא דמוקרטי, וגם גזעני. לא ברור שהיא נכס אולי היא נטל.

    קבל דוגמה בטוקבק כאן
    http://sfoltyn.cafe.themarker.com/view.php?t=391419

    האדם שהכי מעניין אותי לשמוע את דעתו בדיון הוא עמיר פרץ, מי שניסה בעצמו את שתי החלופות:
    גם להקים חלופה ס"ד למפלגת העבודה (3 מנדטים) גם להפוך את העבודה לסוציאל דמוקרטית (כהונה קצרה ביותר, שבסופה המפלגה עשתה צעדים גדולים לימין הכלכלי והמדיני, המאפילים על הצעדים הקטנים שהספיק לעשות).

  4. נדב פרץ :

    העניין הוא שאין מחלוקת לגבי הדיאגנוזה. כולם – כולל התומכים הנלהבים ביותר של מלחמה במסגרת מפלגת העבודה* – יסכימו שמדובר במפלגה שאינה סוציאל דמוקרטית, ובמפלגה חולה. השאלה, לטעמי, היא לא האם המחלות האלה ניתנות לריפוי, אלא מהו הכלי שיאפשר מקסימום הישגים סוציאל דמוקרטיים. כשהשאלה מנוסחת כך, ברור לי שמפלגה חדשה – גם אם תהנה מהתנאים האוהדים שמהם נהנתה עם אחד בזמנו – תצליח להשיג הישגים מוגבלים ביותר, ולכן היא אופציה גרועה.

    * המקרה של מרצ קצת שונה, תרשה לי להתעלם ממנו באלגנטיות

  5. איתי :

    כדי להשיג הישגים בתוך מפלגת העבודה צריכים להתקיים כמה תנאים שאינם מתקיימים.
    1. תהליכים דמוקרטיים תקינים במפלגה ולא פחות חשוב בתוך המחנה הסוציאל-דמוקרטי עצמו
    2. שיתוף פעולה מתמיד בין גורמים הקרובים אידיאולוגית
    3. התפקדות גייסות מתפקדים על רקע אידיאולוגי, שישמשו קונטרה לכוח הפוליטי והמימון הרב של היריב

    אם "נציג הס"ד" (לדוגמה עמיר פרץ אבל לא בהכרח) מתכוון להשיג "הישגים סוציאלדמוקרטיים" בטכניקות דומות לאלו שבהן פואד משיג עוד חתיכת כביש ליישוב שבו יש לו מתפקדים, זה לא מספק אותי.

    תודה בזה – כרגע מפלגת העבודה אינה אטרקטיבית עבור רוב האנשים שרוצים לשנות, ויש הרבה כאלה. לשכנע את קוראי האתר הזה להתפקד למפלגת העבודה זו משימה קשה מאוד (ולדעתי בכלל חשוב לא פחות להתפקד לקדימה ולליכוד)

    מהם התנאים הטובים שקיבלה עם אחד?
    התגייסות וועדי העובדים הגדולים? אולי זה דווקא היה לרעתה, משום שלא נתפסה כבית למאבטחים, לקופאיות ולמלצרים.

  6. נדב פרץ :

    איתי, אתה שוב עושה את הטעות של דיון ללא חלופות.
    כן, גב ארגוני של ההסתדרות הוא 'תנאים טובים'. עם כל הכבוד וההערכה למאבטחים, לקופאיות ולמלצרים, הם ציבור שהרבה יותר קשה לגייס לצרכים פוליטיים מאשר עובדי חברת החשמל. האם ויתור על האחרונים היה נותן את קולות הראשונים? בבקשה, אני ממתין לפוליטיקאי שיצליח לגייס את הקולות האלה ולהיבחר לכנסת.
    בינתיים עוד לא ראיתי פוליטיקאי שמצליח לגבש מאחוריו את כל מחנה האינטלקטואלים-הסוציאל-דמוקרטים, כך שלדבר על גיוס של ציבור משמעותי שיעבור את אחוז החסימה נשמע כמו חלום רחוק.

  7. עומר כרמון :

    אני משוכנע שאין טעם להקים מפלגה חדשה. זה בזבוז עצום של אנרגיות, כסף וקולות, שיעברו בסופו של דבר למפלגת העבודה-קדימה ולליכוד.

    הדרך היעילה להשפיע היא שינוי מבפנים. להצביע בעד האנשים הנכונים במוסדות המפלגה, להילחם נגד המגזריות והשחיתות ולגבש מחנה בתוך מפלגת העבודה שיבחר מועמד אלטרנטיבי לאהוד ברק.

  8. עומר כרמון :

    יש שני ציבורים גדולים בישראל שצריך להגיע אליהם: תושבי השכונות והרוסים.

    כל הדיבורים הפילוסופיים לא שווים שום דבר, אם לא מצליחים לגעת בציבורים הללו בנושאים שחשובים להם יותר מכל: תלוש המשכורת וכבוד אישי ולאומי.

  9. עומר כרמון :

    ונדב, מפלגת העבודה יכלה לגייס לצדה בבחירות האחרונות את ציבור המאבטחים ועובדי שכר המינימום.

    אפשר היה לעבור בין המאבטחים ולהסביר את עמדות מפלגת העבודה, אפשר היה להסתובב בשכונות, בסופר מרקטים, בקניונים.

    במקום זאת התרכזה מערכת הבחירות בניסיונות "להחזיר הביתה" את האשכנזים והקיבוצניקים. ציבורים שחלקם הגדול כבר שכח מה זה צדק חברתי ועסוק בעיקר בהגנה על זכויות היתר שלו.

  10. נדב פרץ :

    אתה בטוח שהיא לא גייסה אותם?
    60% מהמצביעים למפלגת העבודה בבחירות האחרונות הצביעו למפלגה בפעם הראשונה בחייהם. מי אתה חושב שהם היו?

  11. עומר כרמון :

    נדב, זה יכל להיות הרבה יותר. כל מה שהרוסים ידעו על עמיר פרץ זה שהוא מרוקאי קומוניסט. לרובם לא היה מושג לגבי הקמפיין שלו לשכר מינימום 1000 דולר. במפלגת העבודה החליטו מראש לוותר על הקהל הרוסי וזה חבל מאוד.

  12. א :

    האם ה-60% האלה היו מרוצים מבחירתם בתקופת כהונתו הקצרה של עמיר פרץ?

    על מה עמיר פרץ בזבז את מירב האנרגיות שלו מאז נובמבר 2005?

    האם הדרך הזו הגבירה את התמיכה בו ובסוציאלדמוקרטיה בציבור הרחב?

  13. איתי :

    נדב זה בפירוש דיון עם חלופות

    חלופה א היא לכבוש את מפלגת העבודה ולהעיף את ברק לחול את פואד לפנסיה

    חלופה ב היא להקים מפלגת מדינת רווחה חדשה, כפי שמציע אורי במאמרו.

    ניסיון השנתיים האחרונות גורם לי לחשוב שיש לשקול חלופה זו ברצינות.

    במקרה איחוד עבודה-קדימה זו האפשרות היחידה

  14. עומר כרמון :

    לא' – עמיר פרץ שתל זרעים שנובטים עכשיו ויפרחו בעוד כמה שנים.

    אני דווקא סבור שיחסית לתמיכה האפסית שקיבל מהמפלגה שלו, עמיר פרץ הצליח לא רע בכלל.

  15. עומר כרמון :

    לזרוע כמובן ולא "לשתול זרעים"

  16. נמרוד :

    איתי ונדב,
    לגבי "אין מתווכחים על הניתוח של מחלותיה של מפלגת העבודה".
    אני ממליץ לחזור ולקרוא את הדיאלקטיקה של כשל השוויון של ד.ג.:
    http://tal.wolfson.co.il/essays/dialectica.htm

    אם נחזור למאמר של אורי יזהר, הוא מפספס שלוש פעמים: 1. "ההתארגנויות הפוליטיות וההצבעות בבחירות למיניהן בישראל נקבעות מזה עשרות שנים על-ידי השייכות הלאומית-עדתית-תרבותית יותר מאשר על-ידי המיקום המעמדי כשלעצמו." כפי שאמר עומר, ההליכה של מפ' העבודה אל הקיבוצניקים נופלת על הפער המעמדי – "הקיבוצניקים המופרטים" כבר אינם תופסים עצמם ככוח חלוץ חברתי. זו כעת חברה מקוטבת מעמדית, שאינה אחידה במעמד הכלכלי שלה.

    2. כפי שדני בלוך מסביר – ההון שהביא עימו למפלגת הגמלאים מר רפי איתן, הוא העניין. ההון יכול לייצר גוש אלקטוראלי. (ראה ערך "גיידאמק".)

    3. בעידן המפלגה הדמוקרטית, בעלת המוסדות, יש אפשרות להשפיע ולבנות מפלגה סו"ד בתוך מפלגת העבודה. כל השאר משול להליכה במדבר.

    חג חירות שמח.

  17. אורי יזהר :

    לנמרוד
    לא ברור לי מנין אתה שואב את קביעותיך. התנועה הקיבוצית אינה משתלבת בחלוקה המעמדית הרגילה. היא יותר קבוצת סטאטוס המוגדרת על-ידי תרבות, אורח חיים, מאשר קבוצה מעמדית. בשביל זה כדאי לקרוא את המאמר הקלאסי של מאקס וובר: "מעמד, סטאטוס ומפלגה" (קיים בעברית).
    לא הכסף של רפי איתן הביא לעליית הגימלאים אלא הייאוש של רבים מן המפלגות הקיימות. סביר להניח שבבחירות הבאות הם ייעלמו, כי הם מיצו את פוטנציאל המחאה שהיה בהם. גם גאידמק זוכה בפופולריות מאותה סיבה. ובכלל, אני דיברתי על המצביעים, לא על המממנים. גם מפלגות עניות יכולות להצליח, אם יש להם מסר שמדבר אל ציבור רחב ומנהיגות כאריזמטית.
    במפלגת העבודה יש דמוקרטיה פורמאלית, לא דמוקרטיה אמיתית. מוסדות המפלגה נשלטים על-ידי אוליגרכיה מצומצמת והיכולת של קבוצה של פעילים בעלי אידיאולוגיה להשפיע על דמותה ודרכה הוא קטן ביותר.
    ובכלל, ציבור הבוחרים בישראל הוא כיום נזיל ביותר. הנאמנויות המפלגתיות הישנות כמעט שאינן קיימות. ציבור הנמנעים מהצבעה בבחירות האוחרונות היה הגבוה בתולדות המדינה. מצב נזיל כזה הוא כר פורה לדמגוגים שירכשו את דעת הקהל בסיסמאות כזב, בעיקר לאומניות. מפלגת העבודה אינה מסוגלת, כמו שהיא נראית היום, לדבר ללב השכבות העממיות שצריכות להיות הבסיס המוצק שלה. היא בסך הכל מפלגת שאריות. לכן, אם רוצים לפעול בה צריך להיאבק בה על השלטון מול פואד בן-אליעזר ושאר הפואדים השולטים בה וגם נגד ברק התאצ'ריסט. אם היה בה מנהיג אחד שיכול להוות אלטרנטיבה רצינית לברק, היה שווה לנסות. אבל מה לעשות שאין כזה. עמי איילון מכזיב חעמיר פרץ איבד את עולמו כשהלך להיות שר ביטחון ושום דבר כבר לא יכול לשנות זאת, חוץ מאשר כמה שנות הינזרות של פרץ מהפוליטיקה והופעה מחודשת עם אג'נדה אמינה. אשרי המאמין שזה יקרה.
    אי אפשר להקים או לקיים מפלגה רצינית על בסיס נושא אחד, יהיה חשוב ככל שיהיה. מפלגות חד-נושאיות בדרך כלל נעלמות אחרי קדנציה או שתיים. כך קרה להתחייה, צומת, שינוי, הדרך השלישית, ועוד. לכן צריך להתייחס לנושאי המדיניות ונושאי דת ומדינה באותה מידה של רצינות שמתייחסים לנושאי הכלכלה והחברה.
    למפלגת העבודה, בימיה הטובים הייתה פרוגרמה רב-נושאית וכך גם לליכוד ושאר המפלגות הוותיקות המצויות כיום במצב דעיכה. לכן צריך לחשוב מחשבה כוללנית ולהציע תוכנית כוללת שתעסוק בכל התחומים החשובים.

  18. איתי :

    נמרוד ואורי

    הפרוגרמה ממש אינה העיקר, אלא האנשים, הניהול, הדמוקרטיה הפנימית וכמו שאמרת – גם כסף.

    הציבור הישראלי ציני מאוד כלפי פרוגרמות (או מצעים בעברית) ובצדק, כי אין הרבה מתאם בין המצע ובין העשייה בשטח ולעתים קרובות המתאם שלילי.

    למפלגת העבודה היה מצע נפלא לפני הבחירות – פשרה בין גישת פרץ לברוורמן. לדוגמה, בפעם הראשונה בישראל מפלגה שהתמודדה על השלטון לא רק פיזרה הבטחות יפות (הרחבת חינוך חינם, שכר מינימום, פנסיה) אלא פירטה מקורות הכנסה להבטחותיה עד השקל האחרון.

    הציבור לא קנה את המצע הזה ורובו אפילו בכלל לא קרא אותו.

    רוב הציבור הסתכל על המותג מפלגת העבודה ועל המותג עמיר פרץ ועל ואמר – לא קונה. דני גוטווין לא אוהב פוליטיקה של מותגים אך זו המציאות ולכן דני גוטווין הוא איש חכם מאוד אך יועץ פוליטי-טקטי רע מאוד (ומסופקני אם עמיר פרץ בכלל התייעץ איתו ברצינות או עם אנשי יסוד בצמתי ההחלטה השונים בהם ניצב, כגון הבחירה במשרד הביטחון).

    עכשיו נניח שיקרה הנס ועמיר פרץ (גם בתמיכתי כמובן) ינצח שוב בבחירות פנימיות במפלגת העבודה ויביס את ברק, או לחלופין (יותר סביר) ייקח לידיו חלק ממפלגת העבודה לאחר שברק-הרצוג-פואד-שמחון יתאחדו עם קדימה.

    האם הציבור הישראלי ייתן במותג ששמו עמיר פרץ אמון גדול יותר לעומת האמון שנתן בו ב-2006? לי די ברור שלא.

    העובדה שעמיר הוא ס"ד אמיתי בעמדותיו, אדם נקי כפיים (בניגוד לברק) וגם שורד טבעי מדהים למרות כל המכות היא חשובה וראויה לציון אך היא עדיין לא הופכת אותו למועמד ריאלי לראשות ממשלה או את מפלגת העבודה בראשותו למפלגה מנצחת.

  19. אלעד הן :

    הדבר היפה בלפעול יחד במפלגה שאנחנו משתמשים בה כפלטפורמה היא שהיא מאפשרת לנו, הסוציאליסטים לפעול יחד.

    הקמת מפלגה חדשה תוציא את כל אנרגיית פיצול השערות האפשרית שיש לשמאל מהבוידעם ולא תאפשר לנו ליצור שום דבר.

    אם יהיה היום כוח פוליטי קיים שייצר משהו חדש (פיצול מפלגת העבודה, למשל) יהיה טעם ללכת עם זה. אם לא, צריך לדעתי להמשיך לפעול במסגרת מפלגת העבודה.

    מתווה המינימום שלי לייצירת מפלגה סו"ד חדשה הוא לכונן אותה ראשית כגרעין מעמדי משמעותי שיכול לעמוד מאחורי המפלגה. בכך אני מסכים עם הנתוח של עמי וטורי מלפני מספר שבועות. מפלגה של אינטלקטואלים לא תצלח. אולי מפלגה שתהיה מבוססת על התארגנויות העובדים החדשות תצליח יותר. נראה.

    זאת, בכל מקרה, תוכנית לטווח בינוני וארוך, ולכן מטבעה תוכנית שעושים אותה במקביל לתוכניות אחרות. אני מציע שנפעל גם לכיוון הזה (כאמור, ע"י עזרה לכינון כוח לעובדים), וגם לכיוון ההשפעה והשינוי בתוך מפלגת העבודה. הדברים אינם סותרים, הם משלימים.

  20. איתי :

    "מפלגה של אינטלקטואלים לא תצלח. אולי מפלגה שתהיה מבוססת על התארגנויות העובדים החדשות תצליח יותר." אמירה חשובה ונכונה מאוד.

    המסקנה המתבקשת מדבריך על פעילות מעמדית בתוך מפלגת העבודה היא שכוח לעובדים צריכה לבקש מחבריה להתפקד לפי בחירתם לאחת משלוש המפלגות
    הגדולות. עוד 50 שח לשנה ועוד הרבה יותר כוח לעובדים וכמובן לכוח לעובדים.

  21. דני בלוך :

    אורי – בעניין הכסף אתה טועה. נכון שהיה תסכול אבל הוא לא תועל לעוזי דיין או לירוקים אלא לגימלאים. בגלל הסקסאפיל של איתן, בן יזרי, שרוני או שרה מרום-שלו?

  22. איתי :

    עד היום לא קראתי ניתוח מפתיע ומקורי להצלחת הגמלאים דווקא.

    במה שכן כתבו על הצלחת הגמלאים הצניעו מאוד את הקשרים שבין שרון ורפי איתן ובין ראובן אדלר וקמפיין המפלגה. אם תצרף לכך את העובדה שבדיוק בשיא המומ הקואליציוני עם העבודה חתמו קדימה והגמלאים על "ברית אסטרטגית" שהבטיחה ישיבות סיעה משותפות והכנה לאיחוד תגיע למסקנה אחת – מפלגת הגמלאים היתה מפלגת לווין מתוכננת מראש של קדימה, עוד גאונות של שרון למכור מוצר פוליטי כלא פוליטי, ומוצר אנטי-חברתי כחברתי. הבאז החיובי בתקשורת כולל התגייסות סבלריטאים לטובת הגמלאים היה ממש לא ספונטני אלא כלי לשיפור מעמד קדימה שהדרדרה בסקרים. וזה עבד פרפקט. במקום 29 היו לקדימה בעצם 36 מנדטים בתום ספירת הקולות.

    מעניין את מי יריץ אדלר בפעם הבאה (היום אומרים שהוא עובד עבור אהוד ברק) אך השאלה הגדולה היא אם למדנו משהו מ"כל אנשי הקמפיין" או שנשארנו מטומטמים.

  23. דני בלוך :

    כדאי להציע למפלגות השמאל לוותר על יועצים אסטרטגיים ויועצי תקשורת ולחסוך הרבה כסף. מספיק דוברים וגרפיקאים ומפיקים שיקבלו הנחיות ויבצעו.

  24. ירדן :

    מפלגה חדשה יכולה להצליח, היא רק צריכה דבר אחד – פרסום ואנשים ידועים. מה לעשות? כדי להרוויח את קולות הציבור צריך אישיות מפורסמות שינהיגו או לפחות יקחו חלק. האידיאל הוא כמובן שנאחד את הסוציאל דמוקרטיים המפוזרים בכל המפלגות ביחד עם חבורה חדשה. בתור מצע אפשר פשוט להראות לבוחרים את הצעות החוק שהעבירו וניסו להעביר חברי הכנסת של המפלגה ולהגיד – תבחרו בנו וזה מה שתקבלו.

  25. פרופ' בלומה פינקלשטיין :

    שלום לאורי יזהר,

    גם אני ותיקת מפ"ם בחיפהת אחר-כך מרצ ועכשיו העבודה, רק כדי לעזור לשלי יחימוביץ להבחר לכנסת.
    חייבים להקים מפלגה חברתית סוציאל-דמוקרטית ויש אנשים טובים כגון פרופ' דני גוטווין ואחרים
    רק תתחילו
    בהצלחה
    בלומה

  26. מפלגת ישראל חזקה: הסנה בוער, האם האש תתפשט? :

    […] זמן רב שפעילים פוליטיים משתעשעים ברעיון של מפלגה חדשה, רעננה. אך האם "ישראל חזקה" של […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.