חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

דברי ימי תנועת תש"ח – תיקון ושינוי חברתי

נושאים שעת חברה ב 15.04.08 6:05

בהמשך לטור הקודם, מפרט ד"ר אודי מנור את השלבים השונים בהקמת תנועת תש"ח, את הנחות היסוד שליוו את אנשיה ותובנות הנוגעות לעשייה פוליטית שרלוונטיות לכל החפץ בשינוי חברתי-פוליטי.

מאת: ד"ר אודי מנור

מה כלל למעשה הנסיון של תש"ח [תיקון ושוויון חברתי]? ראשית כל, תמימות אזרחית, אותה תחושה הנשענת על החרויות ההן של המהפכות הגדולות לפני כמאתיים שנה: מצפון, ביטוי, התארגנות וכו'. שנית, הנסיון הזה התבסס על תחושת השותפות של כל מי שלקח בו חלק, שותפות שהיתה גם 'ישראלית' במובן האזרחי, אך 'גם' היהודי-הציוני, ובמקביל שותפות שהתגבשה בין אנשים קונקרטיים, כאלו שהקפידו להפגש במשך זמן רב יחסית, לזמן רב יחסית, אופן קבוע. לא שלא היתה תחלופה. היתה. על פי מיטב זכרוני, לפחות 20 איש לקחו חלק בדיוני הקבוצה, חלקם פעם או פעמיים, חלקם מעט יותר, חלקם באופן פעיל ותקיף ונחרץ, חלקם כמקשיבים בלבד. בכל אופן, נוצר גרעין קשה של אנשים, שלמרות שכל אחד מהם יודע שהנסיון לא עלה יפה, כל אחד מהם יודע שהוא היה משמעותי. משמעותי לא 'רק' עבור האנשים שלקחו בו חלק, כי מה זה החיים אם לא רצף של חוויות והתנסויות הנובעות מחיפוש משמעות ויוצרות אותה גם יחד, אלא כי 'התוצר' של תש"ח הוא מסמך, מצע פוליטי, מנוסח טוב למדי, והמקיף את כל ההיבטים של החברה הישראלית, מכלכלה-פוליטית ועד מדיניות חוץ, מזהות אזרחית ועד לזהות יהודית.

הנסיון של תש"ח מלמד איפא לפחות שלושה דברים. האחד – שהבעיה הישראלית מחייבת התייחסות מקפת. לא רק 'שטחים' כשם שלא 'רק' הפרטה. גם וגם וגם וגם. השני – שעל מנת להגיע למצע מקיף, יש לשבת ולדבר ולדבר ולדבר ולדבר. לפנות זמן אזרחי לפוליטיקה. פוליטיקה שגם אם לא מגיעה למיצויה האמיתי – 'סוף מעשה' – היא לפחות עושה את הצעד הראשון: 'המחשבה תחילה'. השלישי – שלא די במצפון ישר, רצון טוב, כוונות נעלות, פינוי זמן אזרחי ויכולת ניסוח של פשרות שלא רק שאינן מטשטשות מחלוקות אלא פורצות דרך אמיתית בפתרונן.
במלים אחרות, הנסיון של תש"ח מלמד שהדרך ל'סוף המעשה' – תמורה באמצעות הפוליטיקה בשדה המציאות החברתית, הכלכלית, התרבותית והמדינית – לא יכולה להשען 'רק' על כל אותן מעלות ויתרונות ונכסים אזרחיים.
לא זה המקום לפרט את המצע של תש"ח. בהזדמנות אחרת יש להציגו כלשונו, ולהעמידו למבחן הביקורת. לא זה המקום להכנס לעובי קורות הפולמוסים המרים, שנסובו הן על הדיאגונוזות, הן על נראטיבי העבר הישראלי והן על הדיאגנוזות והתרופות הרצויות. חשוב להדגיש שחלק מהמחלוקות נותרו בעינן וחלק מהנושאים נותרו בדרוש עיון. כן כדאי להזכיר כאן את המעבר שעשו חברי התנועה משלב 'המחשבה תחילה' לשלב טרום-טרום-טרום המעשה הפוליטי.

מובן מאליו כי תנאי הכרחי, כמעט מספיק, להפיכתו של רעיון לתנועה הוא המעבר משיחות ארוכות ומעמיקות בקרב קבוצה אינטימית יחסית של חברים-בהתהוות [כי הרי כל אנשי תש"ח היו אנונימיים זה לזה], לשיחות קצרות ושטחיות בקרב קבוצה אנונימית של חברים רשומים בתנועה רשמית. פוליטיקת ההמון המודרנית בנויה על הפרדוקס הזה, ואין שום דרך לבטלו אלא אם מבוטלת הדמוקרטיה. אין גם דרך דיאלקטית לרכך את הפרדוקס הזה, ועל כן מוטב לכנותו בשם המפורש: סתירה.
הסתירה המהותית הזו בדמוקרטיה המודרנית, היא כפולה ומכופלת אם לוקחים בחשבון לא 'רק' את בעיית זמן השיחה המתקצר והולך ככל שגדלה קבוצת האנשים הלוקחים בה חלק, אלא את עוצמת מורכבותו של ההקשר הציויליזציוני בו אמורה לטפל הדמוקרטיה לא כפרוצדורה של ברור בעיות וניסוח מצעים, אלא כשיטת שלטון, כמערכת המחוייבת לקבל החלטות, ולבצען. במלים אחרות, הכלכלה החדשה גררה אחריה את הפוליטיקה החדשה: התפתחותה של הציויליזציה המודרנית חייבה את שיתוף ההמון בהליכים הכלכליים-חברתיים שלה, באשר הציויליזציה הזו היא כל כולה 'מחוברתת' במובן האופרטיבי – להבדיל מהערכי – של המושג. שיתוף ההמון בתהליך הייצור, הצריכה, השיווק, הבנייה וכו' וכו', גזר עם הזמן – ולא בלי מאבקים, כפי שיעידו הלאומים, העבדים, הפועלים והנשים – את שיתוף ההמון במעשה הפוליטי. היתה חלופה כמובן, והיא עדיין מיושמת בכמה מקומות ברחבי העולם המתועש, והוא דיכוי שיטתי של ההמון, אם באמצעים של מחנות ריכוז וגולאגים, ואם באמצעים של מניפולציה דתית-פונדמנטליסטית. בשני המקרים מדובר בגרסאות דומות למדי של 'מדינות משטרה' המפעילות טרור חברתי לו שותפים באופן כזה או אחר הרבה מאד אזרחים. באופן זה, מתעל המשטר האנטי-מודרניסטי בערכיו אך המתועש בתשתיותיו [כי פשוט לא יתכן אחרת בימינו], את המרץ האזרחי מבנייה דמוקרטית להרס אנטי-דמוקרטי שיטתי.

בישראל, למרות דעה רווחת בחוגים המוגדרים משום מה 'שמאל', על ידי עצמם קודם כל, מתקיימת חברה מתועשת המתנהלת באופן דמוקרטי. ולכן הניחו חברי תש"ח, ולא רק הם כמובן, שניתן לחולל מהלך של 'המוניזציה' של המצע שגובש. הדרך אף היא היתה ברורה למדי: מהחדר הצפוף במכללת רמת גן, או מהאולם הקטן בסמינר הקבוצים – שם התקיימו הדיונים האינטנסיביים – אל דעת הקהל, באמצעות התקשורת קודם כל. בשלב השני, פריצה לתודעה ולחברה גם יחד באמצעות תעמולה וסניפים. השלב הבא היה כמובן העמידה לדין הבוחר. השלב האחרון אמור היה להיות – בהנחה שהשלבים הקודמים עלו יפה – המאבק על חלוקת המשאבים, המאבק על קביעת סדר היום, המאבק על ניסוח המדיניות, במקומות בהם למאבק הזה יש השלכות ישירות על המציאות: הכנסת, הממשלה ואולי אף השלטון המקומי.
כל כך פשוט. כמו בערך להוביל מים ברחבי הארץ מהצפון לדרום. הרעיון של המוביל הארצי ישן כמו הנילוס, ומה שאיפשר אותו היה מימון. כי בעולם המתועש אין אפשרות להזיז קוב מים או מנדט אחד ללא 'אירגון העבודה', וזה לא יתכן ללא מה שמכונה בדרך כלל 'כסף' או 'הון'.
חשיפה תקשורתית ראשונית אמנם באה לתש"ח בהתנדבות. כתבה מפרגנת בידיעות אחרונות גרמה להד חברתי לא מבוטל. התכנסויות של אוהדים מתלהבים החלו להתקיים במקומות שונים בארץ, ובעיקבותיהם החלו חוגי הבית ואספות ההסברה. חשבון בנק נפתח, והשמים נראו כאילו הם הגבול.

היכן התרחש אם כך הכשלון? יהיו שיאמרו שהחשיפה התקשורתית באה מוקדם מדי. יהיו שיאמרו שהבחירות של 2001 הגיעו אף הן מוקדם מדי. ושאם הן לא הגיעו מוקדם מדי, כי לפוליטיקה האמיתית יש את הדינמיקה שלה, היתה זו טעות לקצר דרך ולהעמיד להצבעה את האפשרות להצטרף ל'עם-אחד' של עמיר פרץ, הגורם הפוליטי שנתפס אותו זמן כבעל עמדות וסדר-יום הקרובים ביותר לאלו של תש"ח. ויש להדגיש! הטענה היא לא עצם ההצטרפות ל'עם-אחד', הצטרפות ששרתה רק את עמיר פרץ בלא שתש"ח מקבלת מהמהלך שום דיבידנד פוליטי של ממש, אלא העמדת האפשרות הזו להצבעה. כי ברגע שהנושא עלה כאפשרות, תש"ח התפלגה, ולמעשה התפרקה.
ההגיון של הפורשים היה מוצק: תנועה לא מוסרת עצמה סתם כך כי לפתע יש בחירות. בעיות העומק עימן התמודדו מקימי תש"ח לא יפתרו בבחירות של 2001, גם אם באותה שנה תקום ממשלה גרועה עוד יותר מזו שהיתה לפניה. במלים אחרות, הפורשים צדקו כאשר אמרו למעשה שהאבן שנזרקה לבאר במשך 30 שנה, ואולי יותר [כי תש"ח זה 1948 ולא רק 'תיקון ושוויון חברתי', כלומר בעיית השוויון החברתי בישראל – ויעידו ערביי ישראל – מתחילה לא עם המהפך של 1977 אלא עם הקמת המדינה], לא תצליח לצאת משם ב-30 שבועות.
אך למרבה היאוש והצער, גם ההגיון של המצטרפים לפרץ היה מוצק: בהנתן מצב של אין-ממון, בהנתן מצב של רעיון נכון ללא גייסות, ללא סניפים, ללא קשרים, ללא ארגון, ללא פעילים, ללא תשתית, אי-הצטרפות פירושה למעשה רקוויאם מוקדם, מוקדם מדי. מה גם שאם נקודת המוצא של מקימי תש"ח היתה שהבעיה בישראל היא פוליטית קודם כל, במובן הרחב של המלה, כלומר בעיה רחבה של מדיניות בכל נושא וענין, הרי שאין מנוס ויש לקחת אחריות פוליטית ולעשות מאמץ להשפיע על המדיניות הישראלית על פי לוח הזמנים של הפוליטיקה הישראלית ולא על פי לוח הזמנים של מבקריה, יהיו צודקים ומדוייקים בניסוחיהם ככל שיהיו.

והיום? כל שנותר הוא מצע טוב, טוב מאד אפילו, ופרספקטיבה עיתונאית-היסטוריוגרפית. כי אלו שרצו להמשיך ולהעמיק פרשו איש איש לשדה של 'המיגזר השלישי', הגורם המזיק ביותר לפעולה הפוליטית מעצם מהותו, תהא נשגבת ומלאת כוונות טובות [ומעשים מועילים פה ושם] ככל שתהיה. במלים אחרות, הם עשו את ההפך ממה שהצהירו עליו. ואלו שהצטרפו לפרץ, אם לא בוכים בלילות מבושה, יודעים בסתר ליבם שהנזק שנעשה לרעיונות של תש"ח מאז אפריל [ולא יולי!!] 2006, גדול, גדול אולי מנשוא. אם כי תמיד יש מקום לתיקון, וימים – או בעיקר אנשים – יגידו.

נערך על ידי טל
תגיות: , , ,

תגובה אחת

  1. האזרח דרור :

    אני לא מסכים איתך בנקודה די ראשונית במאמר – שתנועה פוליטית חייבת להתפשר על איכות השיח שלה ככל שיש יותר אנשים, לפחות לא כפי שזה היום.

    זה נובע לא רק בגלל שאיכות הדיון יורדת ככל שיש יותר אנשים , אלא גם מכך שמערכות התקשורת שלנו לא בנוית לאפשר תקשורת בין הרבה בני אדם.

    אפשר אולי למצוא לזה פתרונות, ויקידיון ושיטות אחרות שהוצאו מנסות להתמודד עם זה.

    חוצמזה – תראה את המצע ונחליט בעצמנו לא? נראה לי שמצע טוב באמת בימנו צריך להכיל גם סעיף תקציבי מהסיבות שהבאת בפוסט

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.