מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הבנאליות של ההטרדה המינית
נגיעות "מקריות", נעיצת מבטים, הערות מיניות – נשים נתקלות כל העת בהטרדות "קטנות". לא צריך להשלים עם זה. מתוך נאומה של תמי זנדברג, חברת מועצת העיר ת"א וכותבת קבועה ב"עבודה שחורה" בעצרת לרגל יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים
בצד השתאות והערצה לאומץ של נשים כמו אורלי אינס, אני רוצה לשתף אתכם דווקא בחוויה אישית שלי. אולי זה נראה לא קשור, אולי "קטן". אבל אני רוצה שכולנו ניזכר בכל אותן הפעמים שכל אותם הגברים מחבקים חיבוק ידידותי שנמשך כמה שניות יותר מדי, ולא ממש משחררים; לחיצת יד עסקית שהפכה לליטוף לא במקום; כל ההצעות המיניות בכתב או בפייסבוק; בכל הנגיעות כאילו במקרה במקומות שונים בגוף, כאשר ברור שזה לא באמת במקרה; בנהגים שמכוונים את המראה בהפגנתיות; במבט הממוקד שסיגלנו לעצמנו כשאנחנו הולכות ברחוב, כדי לא לתפוס את העין של מי שאולי יעיר או יסתכל.
ברוב הפעמים לא עשינו כלום. ברוב הפעמים אנחנו צריכות להזכיר לעצמנו שזו אלימות, שזו פלישה, שזה טשטוש גבולות בין הגוף שלנו ובין המרחב החיצוני. מעטים אם בכלל הגברים שחוו את הטשטוש הזה, ושיכולים להבין כמה הוא מערער.
נערך על ידי רביב נאוהתגיות: אלימות, הטרדה-מינית, הפגנה, נשים
קישור קבוע
תגובות