חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הפרטה בחינוך: מערכת חינוך בשליטת כוחות השוק

נושאים חדשות, חינוך ותרבות ב 28.11.10 5:07

שושי פולטין שמחה על  ההזמנה לדיון "שולחן עגול" בנושא הפרטת החינוך ביוזמת מרכז אדו"ה, אבל חזרה משם פסימית

הזמנה לאירוע שולחן עגול ביוזמת מרכז אדוה בנושא בפרטת החינוך ובהשפעתה על הפריפריה בישראל, התקבלה על ידי בברכה. הדיון שהתקיים בהנחייתו של ד"ר יוסי דהאן, יו"ר מרכז אדוה, התנהל בפורום קטן, באווירה כמעט אריסטוקרטית סביב שולחן עגול בבית ציוני אמריקה, אולם למרות האווירה נשארתי עם תחושות קשות. קדם לדיון פרסום המחקר של נוגה דגן בוזגלו היבטים של הפרטה במערכת החינוך .

פרופ' אורית איכילוב, עורכת הספר הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל , הציגה תמונה קשה שבה המדינה מתנערת מאחריות , השיקולים הם כלכליים והעיצוב  בנוי על מודל תאגיד: המנהלים מנכ"לים, המורים בחלקם עובדי קבלן.

מערכת החינוך שבמרכזה עמדו ערכים הומניסטיים וחברתיים הפכה למערכת המתפקדת על אתוס אחר  "לא נעשה לעבר אידיאליזציה אבל לפחות היו כוונות טובות. התהליך חמור מאוד בעיני ומשלמים על כך מחירים כבדים, חברתיים ואחרים ומי שנושא בכך היא הפריפריה". אומרת פרופ'איכילוב ומוסיפה: "להערכתי, היום לא היה עובר חוק לימוד חובה".

אבי קמינסקי, ראש איגוד מחלקות חינוך בשלטון המקומי הצביע על הקשיים של הרשויות המקומיות, במיוחד החלשות שבהן ומדגיש את אי השוויון בעת קיצוצים על ידי רשויות המדינה. הוא קורא לחזק את הרשויות החלשות  "כשרשות נמצאת בקשיים הפניה לרשת  (פרטית) או למיזם אחר נותנת תשובה זמנית ושקט להמשיך לתפעל"

התמונה הקשה ביותר צוירה על ידי נציגי מערכת החינוך הערבית, ד"ר מוחמד איבדח מנהל אקדמי של מכללת סחנין ומוחמד שוהאנה, יו"ר ועד הורים ישובי בג'לגוליה.

במערכת החינוך הערבית תהליכי ההפרטה מואצים. הדוברים מדגישים את הפער האדיר בין מה שהמערכת נותנת לציבור הערבי והציבור היהודי. הם מציגים את המצב הנורא של מערכת שבה פועלים אינטרסים זרים לחינוך – ניהול ציבורי שאותו מובילים קשרים ולא כישורים, שבה מורה ממונה על פי נאמנותו למפקח/למחוז ולא על פי כישוריו, חיסולי חשבונות אשר מביאים להדחת מנהל בית הספר, רשת באה ורשת הולכת כאשר טובת הכיס היא הקובעת ולא טובת הילד, רמאויות הבאות לחפות על הישגים נמוכים "מנהלי בית ספר אשר הביאו מורים מבחוץ אשר עזרו להעתיק", מורים שאינם יודעים את החומר אותו מלמדים, מערכת שאין בה מידע לא על התקציב לא על הנוכחות ובעיקר ללא פיקוח.  במצב זה הורים שידם משגת מעבירים את ילדיהם לחינוך הפרטי, בכלל זה מנהלי בתי הספר עצמם, מערכת שגם היא לא חפה מניצול של המורים.

ד"ר חיים איילון , לשעבר יו"ר רשת עמל וכיום מחזיק תיק החינוך במבשרת ציון, מציג את המעבר מרשת ביטחון להעדר רשת כזו, כאשר נושא ההפרטה של מערכת החינוך יוצר את אי השוויון הבסיסי ביותר המזעזע את כל היסודות של חברה צודקת. הדוגמא שהוא מביא היא של הפסיכומטרי – מי שמגיע עם הישגים טובים עם מורים פרטיים גם מגיע לפסיכומטרי גבוה ומכאן הדרך להשכלה גבוהה סלולה.

הוא מזכיר את התקופה שבה הרשויות היו במצב כלכלי קשה וכל כסף שהגיע למועצה הלך ל 'בור שחור'. כאן נכנסו הרשתות  אשר הובילו מהלך אשר חיזק את מה שהרשות המקומית לא יכלה לתת.

עו"ד נוגה דגן בוזגלו, מחברת המחקר,  מדגישה שמשרד החינוך הוא אחד המשרדים החלשים מבחינת ביצוע, כאשר חברות מסחריות אמונות על תפעול מערכת החינוך באופן הבסיסי ביותר.  יש שלוש חברות גדולות אשר ההתמחות שלהן בייעוץ וניהול לוגיסטיקה, אשר עושות הון כסף בתפעול פרויקטים, בעוד הפיקוח של משרד החינוך הולך ומצטמצם. כך למשל דו"ח בקרת התקן נעשה על ידי גוף חיצוני שאנשיו לא מבינים כלל בחינוך, גם המטמיע של 'אופק חדש' הוא מכון פרטי.

כל תוכניות התגבור המשלימות נעשות על ידי גופים פרטיים ללא פיקוח לגבי הצלחתם. החלפה שלהם נעשית רק מהסיבה הפשוטה ש 'צריך לרענן'.

כניסת התאגידים המסחריים נעשית על בסיס אינטרסים מסחריים על רקע חלל שנוצר – ריק.  בבתי ספר חזקים ההורים עוד עושים סלקציה ויש שליטה, אולם ככל שביה"ס חלש יותר והרשות חלשה, הפיתוי לקחת כל מה שיש, עצום. בתי ספר שאין להם כלום ייקחו כל דבר כדי להתחרות בבתי ספר אחרים.  כך חדרו למערכת חברות ההייטק ואחרות ושוק תוכניות הלימודים מתנהל כשוק חופשי ללא פיקוח.

קיימת בעייתיות גם במשטר המדידה החדש, כאשר התרבות התאגידית עוברת למדידת תפוקות  מבלי שנעשה שינוי מהותי בתנאי המורים. הבחינות ההשוואתיות, גם אם המטרה שלהן טובה, מנתבות את בתי הספר כאשר יש לחץ להגביר את המימון הפרטי. 600 קבלני משנה פועלים כיום בבתי הספר כדי להכין תלמידים לבגרות. מבחני המיצ"ב, פיזה ומדדים אחרים לא משפרים את איכות החינוך אלא מהווים לחץ להגיע להישגים. בנוסף מציינת דגן בוזגלו את המוני התלמידים אשר מקבלים גם שיעורים פרטיים.

המגמה למדידת תפוקות מחלישה עוד יותר את הפיקוח של משרד החינוך אשר מאבד שליטה – השוק מתחיל לשלוט במשרד החינוך.

ד"ר יוסי דהאן מדגיש כי מתחיל להצטייר כאילו ההפרטה מייצרת חינוך טוב יותר וזה בכלל לא כך. חוק חובת המכרזים מכריח את משרד החינוך לקבל את ההצעה הזולה יותר לא את הטובה יותר. הוא גם מדגיש כי גופים אשר נכנסים כפרויקטים מעסיקים לעיתים אנשים ללא הכשרה ואין על זה שום פיקוח.

קובי עמר, מפקח בחינוך הממלכתי דתי מספר כי דווקא בעיר הפיתוח בה ניהל בית ספר נתקל בהרבה גופים שרוצים להתערב. "לפחות 3-4 גופים רצו לתרום לילד האתיופי כדי שיאכל ארוחה חמה" מנהל בי"ס צריך לדעת לנצל את המשאבים.

הוא מתייחס לתפקיד המפקח – פעם המפקח היה גם יועץ למנהל, הוא ידע להיות התומך המלווה , החונך.  היום עם ריבוי הפרויקטים המפקח מוצא עצמו מתקשה לדעת מה נכנס לבית הספר ומתי, והוא צריך לעמוד על המשמר בעיקר כאשר בתי הספר חלשים והמנהלים מקבלים כל דבר, כי מופעלים עליהם כל מיני לחצים.

פרופ' אורית איכילוב מתבקשת להתייחס לתהליכים מקבילים שהתרחשו בארה"ב ובבריטניה ומדגישה את השותפות עם העסקים. העסקים גילו שביה"ס או חינוך הוא עסק מכניס, פעם לא חשבו על חינוך כעסק. בארה"ב התאגידים שמנהלים מערכות חינוך הפכו לתעשייה אדירה וכך גם באנגליה. נושא האחריות של תאגידים הופכת לחלק מהמיתוג גם כי חשוב להם להראות לא רק כרודפי בצע וגם כי מנסים לרכוש קהל עתידי  של צרכנים. הקפיטליזם הצרכני נכנס לבתי הספר דרך החברות. יש כאן גישה עסקית והעסקים נכנסים למערכת החינוך.

דוגמה ישראלית לכך היא הריבוע הכחול המפעילה תוכנית צרכנית שבה התלמידים מסתובבים בסופר. יש כאן עיצוב תודעה של חשיבה על פי דגם שהוא לא הדגם הפדגוגי – דגם שהוא הרסני.

ד"ר יוסי דהאן מסכם ואומר כי מטריד אותו איבוד השליטה של האזרחים על מערכת החינוך שלה, ברגע שאתה מעביר לגוף נוסף אין שליטה ויש העברת אחריות, במקביל האזרח מתרחק מהיכולת לקבל דין וחשבון על מערכת החינוך.

לשאלתי האם יש תקווה, לא מצאתי מענה מרגיע ובכל זאת, יוסי דהאן מדגיש כי הדו"חות של מרכז אדווה אינם מסמך קינה אלא מסמך שצריך לשמש בסיס לפעולה לעשות שינוי. לקיים פגישה של גופים שונים, ללכת להלחם בתופעות כמו 'חברותא' ואיך למנוע תופעות כאלו.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , ,

17 תגובות

  1. חן :

    למען הדיוק – תהליכי הפרטה בחינוך מתחילים כבר בתחילת שנות התשעים (ואף קודם לכן, למרות נסיונות אציליים של נבון לעצור אותם). במקביל להאצתם אנחנו מתבשרים באופן עקבי על הדרדרות בחינוך, במספר רב של פרמטרים מוכחים.
    אי אפשר עוד להסתיר את המתאם בין שני התהליכים.

    התרופה שיוסי דהאן מציע היא פאתטית.

    האמת – אנחנו במלחמה. מתנהל כאן שוד לאור היום. הבריונות משתוללת וכשהיא מוצנחת מלמעלה היא נקלטת גם למטה.

    והיא מתפשטת גם לרוחב. מה צריך עוד לקרות כדי שנבין את זה? עד איפה צריך לרדת כדי שנבין שרק נהיה קשה מיום ליום לחזור ולעלות. (ראינו בהסטוריה מה קורה כשמחכים שרק יהיה רע יותר).

    שימו לב בכמה חזיתות אנחנו "מועסקים" ע"י הקפיטליזם הנבזי. על כל הצלחה אחת חלקית, צצים לפחות שני ראשי מפלצת חדשים.

    סקטור נאבק בסקטור על פירורי עוגה. בעיות חדשות לבקרים נוצרות באופן מלאכותי רק כדי להודיע בצער שאין ברירה – אבל גם כאן נצטרך לקצץ.

    פה צריך חשיבה חדשה. אסטרטגיה חדשה.

    כי מי אמר שיש לנו עשר שנים? חמש שנים? שנה?

    אני אישית חושבת שאני יודעת מה אני הולכת לעשות – לפתוח את הפה. סתמתי אותו יותר מדי זמן.
    (לא כאן. אל דאגה).

  2. איתי :

    חן,

    אני לא חושב שחסרים במדינה אנשים שלא סותמים את הפה וזועקים יומם וליל נגד ההפרטה.

    חלקם אפילו מקבלים במה בזירות רבות-תפוצה של התקשורת הפרטית.

    לדוגמה בין כותבי הטורים בווינט תמצאי את גוטווין גוזנסקי וגלעד נתן. בהארץ זועקים בעקביות אבירמה גולן ושטרנהל.

    גם המחקרים של אדוה ומכונים אחרים (ואפילו של מממ) על נזקי ההפרטה מקבלים הד בתקשורת.

    הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

    התרופה היא אחת – התארגנות במסגרת מפלגתית, חדשה או ישנה.

    במקום להתווכח לנצח מהי המסגרת המפלגתית המתאימה, על כל אחד מאיתנו לבחור לו את המסגרת הכי קרובה בדרכה לזו שהיה רוצה ולפעול בתוכה. לאחד הכי קרוב זה חד"ש (והוא יצטרך לעבוד קשה כדי להפוך אותה לאטרקטיבית גם ליהודים) לשני הכי קרוב זו העבודה (והוא יצטרך לעבוד קשה כדי לכבוש אותה מידי חובבי ההפרטה), לשלישי הכי קרוב זו התנועה הירוקה (והוא יצטרך לעבוד קשה כדי לצבוע אותה גם באדום) וכן הלאה.

  3. מערכת עבודה שחורה :

    ותודה רבה לשושי על הדיווח המפורט!

    זה סוג של "תרומת זמן" לעבודה שחורה (ולדיון ציבורי ס"ד) שהרבה קוראים שלנו יכולים ללמוד ממנו.

    כל שבוע אנחנו מזמינים אתכם לאירועים שונים ברחבי הארץ.

    אם כבר הלכתם – קחו נייר ועט (או מחשב נייד) ושתפו את כל הציבור במה שראיתם שמעתם והרגשתם.

    זו הזדמנות מצוינת להביא את הדברים לאנשים שלא יכולים להגיע (עבודה/ילדים/כסף לנסיעות/מגבלה פיסית).

    רק כדי לסבר את האוזן, מספר האנשים שקראו פה את הרצאתו של ד"ר ניר מיכאלי על חינוך ודמוקרטיה בכנס של מס"ד
    http://www.blacklabor.org/?p=24166
    גדול כבר עכשיו בערך פי 4 ממספר האנשים שנכחו בהרצאה והאזינו לו. מכיוון שההרצאה נמצאת באינטרנט, וזה לא נגמר – כל יום יכול להגיע אליה מישהו נוסף שמחפש מידע על הנושא באינטרנט.

  4. בני פרץ :

    החינוך מזמן מופרט!!!

    ביום בו המציאו את "האינטגרצ'יה" מת החינוך שווא לכול.
    כיום החינוך וההשכלה היא רק מהפה לבחוץ!!בלב רק צואה ובוץ בילבם.
    המטרה הייתה מראש הפרדת בעלי היכולת שיצרו בתי ספר בכול מיני שמות משונים העיקר מי שיכול לשלם יקבל השכלה ומי שלא לעבדות,לפשע ולהשפלות נוצר וזאת כדי לקיים כול מיני מקצועות כדוגמת עו"ס וכדו' שתהיה להם תעסוקה על גב המסכנים!!
    הכותב פעיל חברתי מעל 35 שנה,אבא לבן בכור זכר יחיד קצין בצה"ל,מכיר את המערכות ואת השיטה של הונאה האזרח,היום הקידום והדרגות הם על בסיס כמה אספקה של בערות וניבערות יצרתה!!כך מתקדמים "במדינה"!!!
    כאשר אני שומע את "קברניטי המדינה" האבודה מדברים על כך שההשכלה תוציא את המסכנים ממצבם,הפיוזים שלי נשרפים היות ואלו קרימינאלים שמדרדרים את החינוך יותר תהומה!!
    כול העולם כולל מדינות שהיו מאחורינו בחינוך ובהשכלה עברו אותנו.הם יוצרים את המוח שיפתור את בעייתם הכלכלית.
    אצלינו יוצרים רק עושקים,גזלנים,נוכלים ורמאים כמוח יהודי רודף בצע!!

  5. מערכת עבודה שחורה :

    בני, את הטוקבקים קוראים בודדים, את המאמרים פה קוראים מאות, ובכלל זה ח"כים ועיתונאים – אתה מוזמן לכתוב את הרשמים שלך במאמר.

    לא כ"כ הבנתי אם האינטגרציה היא שורש כל רע, האם עדיפה מדיניות ההסללה שהיתה לפניה, כשהמזרחיים הופנו להיות נגרים מסגרים ופועלי מוסכים?

  6. דליה :

    תודה לשושי על הפוסט. יש בו נושאים לעוד פוסטים. והעיקר, מה עושים כדי למגר את ההפרטה ממערכת החינוך?

  7. חן לאיתי :

    לא דיברתי על "זועקים יומם וליל נגד ההפרטה".

    ודרך אגב, אני לא כל כך רואה זעקה. אני לא רואה כעס, אני לא שומעת את הכאב.

    אם אלה הפרמטרים , עופר סמי וסוסו יכולים להיות רגועים. הכלבים ינבחו קצת, העיקר שהם לא נושכים ושהשיירה עוברת.

    כל עוד יוצאים מדיון מזעזע כזה במצב רוח פסימי ובתחושות קשות, הכל בסדר.

    פה ושם בשוליים נדחקים הזאבים בגונגל לצחצח שיניים ולחשוף חיוך חמוד, אבל לא יותר מזה.

    ודרך אגב ההתפקדות למפלגות כיחידים, כל אחד איפה שמתאים לו – קשה קשה להחליט – זה נאיביות? זה יאוש? זה גאונות?
    מה זה? באיזה מלפגה אתה חבר?

  8. חן לשושי ולדליה :

    תודה לשושי על הדיווח, ובקשר
    לשאלה שלך דליה
    התשובה ברורה
    כותבים עוד פוסט.

  9. שושי פולטין :

    לדליה,
    זו בדיוק השאלה שהעלתי, לצערי ללא מענה.

  10. איתי :

    חן,

    אני אשמח לשמוע את הצעת הקונסטרוקטיבית, היות שלטעמך דרכו של דהאן פאתטית, שלי מיואשת/נאיבית ואני מניח שגם ההצעה בתגובה 8 נאמרה בציניות.

    שימי לב כי באותה נשימה את גם מבקרת בעצם כמעט כל מי שכותב נגד ההפרטה ולא בסגנון שראוי לדעתך.

    והרי זה ברור שלא רק אצל דהאן ומכון אדוה המלומדים לא תמצאי כאב וזעם אותנטיים, אלא גם אצל גוטווין, מיכאלי וכו'.

    אינך יכולה לצפות מפרופ' עם קביעות באוניברסיטה כמו דני גוטווין להיות זועם וכואב כמו עובד קבלן של תוכנית קרב שפיטרו אותו ברגע.

    ומאידך אינך יכולה לצפות מעובד קבלן שפיטרו אותו ואין לו איך להאכיל את ילדיו לכתוב מאמרים זועמים, לארגן הפגנות ענק ולהקים מפלגות.

    הדבר הכי קל בעולם זה לשבת ולחלק ציוני "נכשל" לכל מי שמנסה לתרום את תרומתו הצנועה לשיקום מדינת הרווחה, כמו שופטת מרירה בתוכנית "כוכב נולד".

    אם יש לך נוסחה מנצחת – קדימה תתחילי לזמר (פה או איפה שתבחרי) ולסחוף את ההמונים אחרייך, במקום לקטול את כל העולם.

    אם שירתך תחדור ללב ולנשמה, בוודאי יהיו לה הרבה מאזינים. ואם לא, מעט איפוק ביחס לדהאן, אדוה וכו' לא יזיק.

    נ"ב:
    א. חבר מימד.
    ב. בהינתן מצבה, מהרהר מדי פעם בהתפקדות לליכוד אך נגעל קשות.
    ג. אם לא ישתנה פה דבר עד הבחירות, אצביע חד"ש.

  11. נ.ב :

    ראשית, כל הכבוד על הגילוי ביחס ליחוס המפלגתי וזה לא נאמר בציניות.

    לעניין עצמו – לדעתי גוטווין הוא אדם כועס, לפחות על פי הופעותיו הרבות בתקשורת. כך גם מיכאל (אם אליו התכוונת) על פי התבטאויותיו פה.
    ברור שיש גם מימד אישיותי והכוונה שלי איננה לכך שרק טיפוסים עצבניים רצויים במאבק למען ס"ד.

    הכוונה היא איך אנחנו נראים כלפי חוץ, בלי קשר לאופי האישי של כל אחד מאיתנו.

    כמה אנחנו משכנעים שבאמת אכפת לנו. כמה אנחנו נותנים ביטוי לכעס האותנטי של עובד הקבלן הפגוע. ניתוח קר של המצב כשלעצמו – לא עושה את זה.

    כשאני קוראת את הדיווח החשוב של שושי, אני חושבת שהוא ראוי למסקנות הרבה יותר קשות, מנוסחות בהתאם.

    בוא נעשה תרגיל – נניח שבאתר הזה משוטטים יחצנים של בעלי הון כדי לעמוד על הלך הרוח של האנשים שפעילים באתר.

    עם איזה מסקנה הם יוצאים מהשיטוט הזה? האם היחצן יביא מידע שידאיג את שולחו או ירגיע אותו?

    ומכיוון שאנחנו יודעים איזו השפעה יש לבעלי ההון על השלטון, התרגיל הוא בהחלט במקומו.

    לגבי כל השאר, בסדר. מכיוון שכל חיי לא עשיתי כלום רק דיברתי, ביקרתי וטעיתי לאורך כל הדרך, מה אתה מצפה כבר ממני?

    חן

  12. איתי :

    אין שום מתאם בין סגנון ליכולת השפעה ו"מרגלי ההון" יודעים זאת. לעתים יש דווקא קשר בין שקט ורוגע ובין עוצמה, והמטבע בכד סתם מקשקשת.

    אתר מאבק סוציאליסטי הוא הרבה יותר זועם ושוצף מבטאון "חברה" שעושה ניתוחים זועמים בלשון אקדמית מנומסת. הכוח הפוליטי של שני הכלים הללו הוא קטן מאוד.

    הסגנון של איילה סבאג מהקטמונים שמקימה מאהלי מחאה בירושלים כל קיץ ומפנטזת על החייאת הפנתרים ה"לא נחמדים" הוא מאוד חריף. בטח יותר חריף משל דני גוטווין הלפלף מהאקדמיה. אנשים לא באים.

    לעומת זאת לשושי, שגם ממנה מהסגנון המאופק של המסקנה שלה את כנראה אולי מאוכזבת כי לטעמך היה רצוי סגנון הרבה יותר זועם וכואב, יש כנראה יותר קוראים ממנויי חברה ואולי גם מקוראי מאבק סוציאליסטי.

    נראה שמלבד הסגנון יש חשיבות גם לכריזמה. צעקה של אחד תגרום לאנשים להתעורר, צעקה של אחר תיראה מגוחכת ופאתטית.

    והיות שאיש מאיתנו לא יכול להתהדר בהצלחה של סחיפת עשרות אלפים אחריו, מוטב שלא נחלק הוראות בימוי לאחרים אלא נעשה איש לפי הבנתו.

  13. נ.ב :

    אל תשים בבקשה מילים בפי אנשים אחרים.
    מעולם לא נאמר על ידי ולא נרמז שאני מאוכזבת משושי.זו בכלל טענה מסוג שלא נמצא באינוונטר שלי. ההערה שלי היתה נקודתית לגבי המסר הפסימי שהיא העבירה.

    אין לי כוונה להיכנס לכל מיני השוואות שמרחיקות את העדות.

    ובכלל אין לי נסיון בדברים שאתה מדבר עליהם, כנראה מתוך נסיונך או מתוך ידע שלך שבדוק אמפירית.

    מי אני שאעלה תיאוריות ואפריח אותן באוויר מול מידע מוצק ובדוק.

    אני גם לא מבינה בהנחות, בהיקשים ובמסקנות ומנין לי לדעת באמת מדוע אילה נכשלת בשעה שאת המאמרים של שושי קוראים רבים.

    אולי מישהו אי שם בכל זאת יודע מדוע אין חיבורים בין המאמרים החשובים של שושי ושל אחרים לבין עוד הרבה דברים חשובים שנעשים ואיכשהו לא נראים כמצטברים לכדי כוח אחד גדל.

    אולי, אולי, אולי כי חסר איזה דבק, איזו תחושת דחיפות, איזה כאב אמיתי בבטן, איזה כעס, אפילו כבוש אבל לא מוסתר.

    אולי ואולי ואולי.

    חן

  14. שושי פולטין :

    בהמשך לדיון המתפתח כאן על השאלה מה ניתן לעשות, אני מצטטת תגובה של ד"ר מיקי ארליך ותגובה שלי בעקבותיה באותו נושא (מהבלוג שלי):
    צטט: ד"ר מיקי ארליך 2010-11-29 06:12:13

    שלום שושי,

    אני חושב שהדו"ח נגע רק בצד אחד של התופעה ולא התייחס לפעילות העניפה של גופים שאינם למטרות רווח בבתי ספר, עניין שראוי לדון בו בנפרד.

    קיים כלל הגדול – המגזר העסקי והמגזר השלישי פועלים היכן שהממשלה נכשלת או שלפחות אינה פועלת די הצורך. ברור שזה המצב.

    לא אעסוק כאן בחנוך הערבי – איני בקי די הצורך בעניין, אולם התמונה שתוארה מחייבת התערבות של הממשלה ושל ההורים.

    אני לא יודע מה זה בית ספר חלש – למיטב הבנתי, מדובר בהחלטה של הורים (כמובן לא של כלל ההורים) לפעול למען ילדיהם. לפעמים חלקם צריכים הדרכה, אולם הם צריכים בעיקר רצון טוב ונכונות להשקיע – בלי זה, הדיון כאן הוא די מיותר.

    אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא את המפה ולהבין את השטח: להילחם בגופים הפרטיים והאחרים זאת המלחמה של אתמול – בהיעדר תחליף ממשלתי או עירוני מתאים, הוצאת תכניות במימון פרטי מבית הספר היא בלתי אפשרית. לפיכך יש לעשות אחת משתיים – או לגרום לגורמים ממלכתיים למלא את החסר, או ליצור מנגנון פיקוח סביר. על הדעת עולה שיוטלו מגבלות על גוף פרטי לתמוך בתכנית בתחום פעילותו העסקית. למשל, הריבוע הכחול יוכל להפעיל טיולים או תכנית לבריאות השן, אולם לא תכנית כמו זו שתוארה בפוסט. מה ש"שיצא מזה" לגוף כלכלי הוא הטבת מס, כמו כל אחד שתורם למוסד שלא למטרות רווח.

    וחשוב מכל – תנאי מוקדם לכל מאבק שכזה, הוא שילוב ידיים בין מורים להורים. במילים אחרות: הורים צריכים לדרוש מהעיריות למלא את תפקידן. קל לראשי מועצה, במיוחד לראשי מועצות עניות לטעון "אין כסף". זה כמעט אף פעם לא נכון! זה פשוט עניין של סדר עדיפויות – ראשי מועצות התרגלו לכך שהם יכולים להזניח את מערכות החינוך ולתרץ זאת בחוסר תקציב. הבלים! כמעט בכל המקרים מדובר בסדר עדיפויות שבו החינוך נמצא במקום נמוך. תוותר המועצה על גינון, על כלי רכב לראשיה, ועל אין ספור פעילויות, ובלבד שיהיה בה חינוך הולם. כל זמן שראשי מועצה לא יפעלו, יהיה מי שיעשה זאת. כדי לשנות זאת ההורים צריכים "להפוך את השולחן" לראש המועצה – להסביר לו שבחירתו העתידית בסכנה אם לא יטפל בראש ובראשונה בחינוך. המורים צריכים להיות במקרים שכאלה מי שיספקו להורים את המידע ואת הייעוץ המקצועי: מה צריך לעשות, היכן וכמה. אגב, במקרים שכאלה, לפעמים, ניתן להכשיר פעילויות של מגזרים לא ממשלתיים או עירוניים, ובתנאי שיזכו ל"תעודת כשרות מפוארת" – כלומר שהתכנית עצמה תהייה טובה, ויהיו דרכים שבהן יעוקר העניין המסחרי או הפוליטי הישיר של הגוף היוזם או התומך.

    יש להודות, שלא מעט הורים אינם רואים פגם בכך שהריבוע הכחול מפעילה תכנית צרכנות או שחב"ד מפעילה תכנית בענייני דת. הם חושבים שדווקא טוב שבית ספר מסתיים בשלוש במקום בשתיים. אם לא יוסבר להם מה הבעיה בעניין, שום דבר לא יזוז.

    ועוד משהו – תמימות היא לחשוב שגופים כמו הריבוע הכחול מתמקדים בשכבות חלשות – אם זה היה נכון זאת הייתה חצי צרה. מטרתם היא להגיע לכלל הציבור, בעיקר לשכבות המבוססות. לצורך זה, הם מוכנים להשקיע ולפעול תחילה במגזרים חלשים יותר, אולם זאת אינה המטרה.

    זה הכל – ההפרטה בחינוך משמעותה אחת – לגרום לציבור לשלם על מה שמגיע לו בחינם, אם במישרין ואם בעקיפין. כשהציבור יבין זאת, יש סיכוי לא רע לשנות את המצב.

    לד"ר מיקי ארליך,

    ראשית תודה על תגובתך המעשירה.

    אתה מצביע על אחד הקשיים המרכזיים והוא העדר פיקוח על הגופים הנכנסים לבתי הספר. אדגיש יותר מזה – לא רק שאין פיקוח אלא רק בתקופתה של פרופ' יולי תמיר החל מיפוי של הגופים הללו, ז"א משרד החינוך אפילו לא ידע מי הגופים הנכנסים למערכת החינוך. שלא לדבר על פיקוח.

    לגבי מעורבות הורים, כאן הבעיה – הורים"חזקים" מעדיפים לפתוח את ארנקם , ולהורים "חלשים" אין כח למאבק. כמובן שזו אמירה כוללנית מאוד ובוודאי תכעיס הורים מעורבים , אבל אני לא רואה היום התארגנויות הורים לדרוש מהמערכת, בניגוד להתארגנויות להקים בתי ספר פרטיים הנכנסים לקטגוריה של "מוכר אינו רשמי" במקום "להפוך שולחן" כדי לבקש את המגיע מהשלטון המקומי.

    אגב, באילו גופים לדוגמא הדו"ח אינו נוגע?

  15. איתי :

    אני מתרשם (לא ממחקר אמפירי) שדווקא תחושת הדחיפות והכאב האמיתי בבטן הם גורמים שמפריעים לגיבוש הפרודות של האקטיביזם הפוליטי לכדי שלם הגדול מסכום חלקיו.

    לעתים קרובות נוכחתי בכך שפעיל חברתי/פוליטי, ארגון שלם (או אפילו מפלגה) ששקוע כל כולו במאבק קונקרטי X לא מסוגל כמעט להכיר בכך שיש עוד מאבקים לא פחות חשובים המתחברים לאותה תפיסת עולם.

    קשה לו מאוד לפרגן ובטח שאין לו זמן לתת כתף. וזה עוד לפני שהכנסנו ענייני אגו (שאינם דבר של מה בכך).

    דוגמה: ג'קי אדרי מנהל עכשיו שני מאבקים במקביל – בגצ בעניין הטבות ענק של המדינה לכי"ל ומאבק בהקמת תאגידי המים כהכנה להפרטתם. מרוב שהוא שקוע במים, ברור לו שהמאבק על מיסוי רווחי גז הוא עניין משני ושולי כרגע. כמובן שזה לא מעודד פעילים בנושא מיסוי הגז לסייע לו במאבקים שלו…

    דוגמה הרבה יותר שחוקה: "מה אתם נלחמים על זכויות עובדי קבלן כשמאות אלפי ילדים וקשישים נרמסים תחת מצור הכיבוש?" / "מה אתם נלחמים למען הפלסטינים כאשר פה לידכם יש מאות אלפי עניים נטולי זכויות?"

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1193869.html
    http://www.shelly.org.il/node/4191

  16. אורח מקנדה :

    אין שום דבר רע בחינוך מופרט לצד חינוך ממלכתי

    וגם אין שום דבר רע בביזור שרותים ממלכתיים.
    קנדה היא כמעט מדינה ס"ד (אם כי נתונה להשפעה קפיטלסטית חזקה מדרום), ולמרות זאת שירותים ממלכתיים כמו חינוך, משטרה, ועוד הינם מבוזרים לחלוטין ומסופקים ונשלטים ע"י רשויות מקומיות ואיזוריות.
    לעניינו – מערכת החינוך במחוז אונטריו גם היא מבוזרת ויש שפע של בתי ספר פרטיים לצד מערכת חינוך "ממלכתית" חינמית (לחלוטין , כולל חלוקת ספרי לימוד) מצויינת שזוכה בדירוגים גבוהים בכל מדד עולמי.
    הטענה שבתי ספר פרטיים הורסים את החינוך הממלכתי היא פשוט הבל.
    כמו גם הטענה שמשטרה מקומית היא דבר גרוע ובלתי רצוי. קנדה היא אחת המדינות הבטוחות בעולם מבחינת בטחון אישי, רמת פשיעה, ושחיתות שלטונית.
    חברים וחברות, הכל תלוי ביישום. וכאן ישראל נופלת בכל מדד. בגלל זה אני לפחות הצבעתי ברגליים.

  17. שושי פולטין :

    לאורח מקנדה,
    המפלצת הדו ראשית -"מוכר שאינו רשמי" בוודאי שאין בקנדה, כאשר המדינה מממנת בתי ספר שונים מהותית מאלו של החינוך הציבורי.
    אני תוהה אם יש גופים פרטיים של עובדי קבלן הנותנים לדוגמא תגבורים במקביל למורים הרגילים בכיתה.

    מעבר לזה, אין ספק שקנדה מצטיירת טוב, אבל אני לא בוחרת להצביע ברגליים אלא לנסות ולשנות מבפנים. ההיסטוריה בכלל וזו של משפחתי בפרט לימדה אותי שאין לי ארץ אחרת.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.