מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
רן כהן בראש מרצ – צעד נכון בכיוון הנכון
מרצ הולכת ונחלשת משום שבדומה לרוב השמאל הישראלי, היא ממשיכה לשדר מסרים מדיניים שכבר הוטמעו אצל רוב הציבור ומסרים חברתיים ליברליים הפונים לקהל מצומצם מאוד. רק בחירתו של רן כהן ליו"ר תשבור את מעגל הקסמים מאת: רמי הוד
איני חבר מרצ ובכל זאת- הפריימריס במרצ חשובים לי ומוכיחים לי שישנה פוליטיקה אחרת- נקייה, אידיאולוגית ומכובדת. שלושת המועמדים ראויים לעמוד בראש מפלגת שמאל, לשלושתם ראייה פוליטית שמאלית הוליסטית ומורכבת ושלושתם אנשי ציבור ישרים ועקביים, המונעים מאידיאולוגיה ולא מאופורטוניזם הרווח במחוזותינו. אמנם לחלקים נרחבים בציבור נראים הפריימריס במרצ כאירוע פוליטי שולי בחשיבותו אך בעיני, כאיש שמאל וכסטודנט הפועל לקידום צדק חברתי ושלום, מדובר באירוע רב משמעות שאמור לספק תשובה למשבר הזהות הקשה שעובר על השמאל. מעבר לכך, טשטוש ההבדלים בין מפלגת העבודה לקדימה והפיכתה למפלגת ההון מספר שתיים, מחייבים את מרצ להציג חלופה חברתית-כלכלית ברורה לעבודה.כדי להסביר את תמיכתי ברן כהן לראשות מרצ, אציג תזה פוליטית של פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה, מרצה שלי שבמאמריו ובדבריו מציג קול ציבורי מעניין ומקורי. אשתמש בתזה,המופיעה במאמרו של גוטווין "הדיאלקטיקה של כשל השוויון"( 2000), כדי להסביר מדוע אני תומך ברן כהן לראשות מרצ ורואה בו ובמה שהוא מייצג מפתח לשינוי תפיסתי של השמאל.לפי גוטווין, הטיעון כי מקורה של ההצבעה המסורתית של השכבות המוחלשות לליכוד ולש"ס הוא העדר רציונליות פוליטיות או הזדהות דתית ועדתית, מעידה על תפיסה לקויה-הן של הגדרת מהו שמאל והן של המציאות הישראלית. מפלגות השמאל בישראל מעולם לא הציבו סדר יום כלכלי-חברתי סוציאל דמוקרטי, כנהוג במפלגות השמאל האירופאיות, שמטרתו לאתגר את ההגמוניה הניאו-ליברלית השלטת. מדיניות רווחה אוניברסלית והתנגדות להפרטת השירותים הציבוריים מעולם לא עמדו בראש מעייניו של השמאל בישראל ולכן הוא שיתף פעולה עם התפרקות מדינת הרווחה. שיתוף פעולה זה תרם לטשטוש הבדלים כלכליים חברתיים בין השמאל לימין, דבר שמנציח עד היום את תפיסת הימין הכלכלי.
בשל העדר תפיסה חברתית-כלכלית אלטרנטיבית והגדרת השמאל אך ורק עפ"י מצעו המדיני ותמיכתו בערכים ליברליים גרידא, העדיפו השכבות המוחלשות וציבור העובדים המנוצל לפנות למנגנוני הרווחה הסקטוריאליים של ש"ס ומפלגות הנישה שלפחות מבטיחים להם חיים בכבוד תמורת הצבעתם. לפיכך, ההסבר לכישלונו של השמאל אינו תלוי בבחירה בלתי רציונלית של העם אלא בחולשה אידיאולוגית ופוליטית של מפלגות השמאל. עד כאן התיזה על רגל אחת.
ניתוח מאיר עיניים זה יכול להוציא את השמאל ממשבר הזהות הקשה העובר עליו בשנים האחרונות. בעוד נדמה כי שתי מדינות לשני עמים הפכה לסיסמא רווחת בציבור וכי הטיעון שהכיבוש מזיק לישראל הוטמע בקהלים רבים, שואל עצמו השמאל הציוני מיהו. במהלך בירור זה, ממשיכה מפלגת העבודה לתמוך ולהוביל תקציב אנטי חברתי וחלקים נרחבים ממרצ ובוחריה מחזיקים בעמדה כי "העם" לא יצביע עבור מפלגתם בשל סיבות שבטיות ובלתי רציונליות.
רק מועמד סוציאלי,המזוהה עם אג'נדה חברתית-כלכלית המאתגרת את הסדר הקיים ופועל נמרצות בתחום, ראוי לעמוד בראש מרצ כמפלגת שמאל הפונה אל ה"עם" ולא רק לציבור שהפרטת מערכת הבריאות, לדוגמא, אינה משנה את סדר יומו.
רן כהן הוא היחיד מבין המועמדים המבין כי מפלגת שמאל שאינה פונה אל השכבות המוחלשות וציבור העובדים המנוצל אינה ראויה להיקרא שמאל ולכן הוא יכול להפוך את מרצ, או מפלגת שמאל סוציאליסטית אחרת שתהווה סינתזה בין המסגרות הקיימות, למפלגת שמאל עממית ובועטת המובילה מאבקים חברתיים ומוכיחה כי ניאו ליברליזם אינו הסדר היחיד והנכון. דומה שבמציאות הישראלית של היום זהו צורך קיומי של ממש.
הבחירות האחרונות בהן הלכו השכבות המוחלשות אחר עמיר פרץ,שהציב, לפחות כך נראה בהתחלה, סדר יום חברתי מובהק, הוכיחו כי דפוסי ההצבעה להן התרגלנו בהן החלשים מצביעים לימין אינם גזירה משמיים אלא ביטוי לקו האידיאולוגי של המפלגות. אך בעוד ברור כי אפשר אחרת וכי יש להיאבק על תפיסות יסוד כדי לזכות להצלחה אלקטורלית, השיח המאפיין את הפריימריס במרצ לא מעמיד במרכז את המשימה הסוציאל דמוקרטית ואת ההכרחיות שבהרחבת מעגלי התמיכה המסורתיים של המפלגה.באף ראיון תקשורתי לא שמעתי מזהבה גלאון התייחסות למשימה זו. אולי גם הם רואים בכך גזירה משמיים ומדברים למעשה רק לציבור בורגני ליברלי-כאלו שנעים על הציר שינוי-קדימה-עבודה-מרצ. רן כהן כידוע-מדבר ועושה אחרת.
זה לא שמרצ לא מצביעה כמו שצריך בכנסת אלא שהיא עדיין לא מגדירה את עצמה קודם כל עפ"י תפיסתה החברתית-כלכלית. האדם במרכז זה טוב ויפה, כך גם שמירה עקבית על ערכים ליברליים וחירויות פרט, אך ללא חתירה מתמדת לשוויון חברתי והובלת קו בלתי מתפשר אל מול שלטון ההון וההפרטה, כל אלו אינם אלא אחיזת עיניים ופריבילגיה של הנהנים מהשיטה. השאלה המרכזית בפריימריס במרצ, וכך גם בשמאל הישראלי בכלל, היא מי מסוגל להציע אלטרנטיבה פוליטית לעובדים המנוצלים ולשכבות המוחלשות הכורעות תחת עול הקפיטליזם.
זה ייקח זמן, זה מצריך שינוי תפיסתי וזניחת הפטרונות המאפיינת את השמאל, זהו תהליך ארוך בו תוצג סוף סוף חלופה פוליטית לפערים, להפרטות ולאי השוויון, אך בחירתו של רן כהן לעמוד בראש מפלגת שמאל חשובה כמרצ תהווה נקודת פתיחה חשובה.
רמי הוא סטודנט וחבר קבוצת "סטודנטים למען צדק חברתי" באוניברסיטת חיפה
תגיות: דני-גוטוויין, דפוסי-הצבעה, זהבה-גלאון, מפלגת-העבודה, מרצ, סוציאל-דמוקרטיה, עמיר-פרץ, פריימריס, רן-כהן
קישור קבוע
18 תגובות
Email This Post
17 במרץ, 2008 בשעה 9:28
אין מפלגת שמאל בעלת סדר יום כלכלי חברתי? מה בקשר לעמיר פרץ והכשלון המהדהד שלו? מה בקשר למרצ, שקיבלו את מספר המנדטים הנמוך ביותר בתולדותם אחרי תשדירי האנטי-ביבי שלהם? מה בקשר לחד"ש שלא מצליחים לפרוץ בציבור היהודי למרות תמר גוז'נסקי ועשייתה החברתית?
ואם כיכר לחם ומרק פעם ביום זה "חיים בכבוד", אז כן, ש"ס מספקת את זה לבוחרים שלהם.
דני גוטויין איש יקר אך יומרני מעט. לומר שאין מקום לתודעה כוזבת ואידיאולוגיה בפוליטיקה הישראלית זה מגוחך. גוטויין גם טוען שהסיבה שהשכבות הנמוכות תמכו במתנחלים היא כי מדינת הרווחה פשוט יוצאה לשטחים והתייבשה בתחומי הקו הירוק – נו, איפה נתיבות נמצאת? ובאר שבע? וצפת?
אגב רוב ההצבעות לפרץ היו עדיין בקיבוצים, במגזר המסורתי של מפלגת העבודה. המתפקדים המעטים של המפלגה בעיירות הפיתוח דווקא הצביעו לברק בפריימריס.
17 במרץ, 2008 בשעה 10:33
אני מעריך מאוד את כושר הניתוח של רמי ומסכים עם מרבית התוכן של מאמרו. חבל שהתגובה הראשונה למאמר היתה דווקא של מגיב בשם מוישה שעשה סלט שלם מהעובדות. מפלגת העבודה בראשות פרץ זכתה להפוך למפלגה הגדולה ביותר בשורה שלמה של ישובים עניים שנחשבו בעבר למעוזי הליכוד. בפרמריס האחרונים בעבודה קיבל פרץ בקיבוצים את מספר הקולות הנמוך ביותר. ובאשר לתמיכה בברק בפרמריס אלו. לפחות בחלק מהמקרים עדיף שינתח אותה חוקר משטרתי טוב ולא אנליסט פוליטי. מפלגת העבודה שבראשה עומד ברק אינה הרע במיעוטו. היא מפלגת ימין כלכלי וגם שרידי הדמוקרטיה הפנימית במפלגה הזו אמורים להיות מחוסלים בקרוב ואז כבר לא תוותר שום דרך לשנותה מבפנים.
אבל הוויכוח עם מוישה אינו העיקר.
מרץ היא מפלגה סימפטית. אולם את דמויה הלבראלי רכשה מרץ בצדק ע"י שיח הזכויות הליבראלי והנעדר היסודות הסוציאל-דמוקרטים הברורים שטופח על ידה במשך שנים. כעת כמותג זו מפלגה כמעט גמורה. אפשר שמנהיגות מוצלחת של חיים אורון או רן כהן או לחילופין בולטות תקשורתית של זהבה גלאון יסיעו לה למצות את הפוטנציאל שלה בקרב קהל מצביעה הפוטנציאלים (מעמד בינוני בעל דעות לבראליות שמאליות) ולעבור את אחוז החסימה אבל לא הרבה מעבר לזה.
אני מניח שהצפיה הטבעית לאחר אמירות אלו היא לקריאה להקמת מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה. אבל הקמת מפלגה חדשה שאינה בגדר גימיק יחצ"ני אינה פרויקט לחצי שנה. אם הבחירות יתקיימו בראשית 2009 ,(כפי שכניראה יקרה), ואם לא תהיה חבירה (שסביר להניח שלא תתרחש) של אותם חברי כנסת האוחזים כיום בסדר יום סוציאל דמוקרטי אנו תקועים עם המפלגות הקימות. האופציה ברמה הפרלמנטרית במקרה זה היא להמשיך ולתמוך באופן אינדבידואלי בחברי הכנסת הסוציאל דמוקרטים ולסייע להם במידת האפשר בתוך מפלגותיהם (שלי יחימוביץ ועמיר פרץ בעבודה, רן כהן במרץ, דב חנין בחד"ש)
אך במקביל יש לעבוד על הבניה מלמטה שרק היא זו שתאפשר את יצירת האלטרנטיבה ארוכת הטווח.
בבניה מלמטה כוונתי היא א: חיזוק ובניית "כוח לעובדים" שהוא מצד אחד ארגון עובדים דמוקרטי ומילטנטי בעל אידאולגיה פוליטית ברורה אבל ללא שיוך מפלגתי, ומצד שני בית פוטנציאלי גם למי ששואף לשנות את ההסתדרות מבפנים ברוח עקרונות "כוח לעובדים".
ב: טיפוח תאי שמאל אדאולוגים בקמפוסים דוגמת "שמאל סולידארי" בתל אביב ו "צדק חברתי" בחיפה היוצרים את החיבור המתבקש בין סטודנטים ובין מאבקים חברתיים רחבים. ג: חיזוק של אותם כלים המשנים את השיח החברתי דוגמת אתרים עצמאיים ("העוקץ", "עבודה שחורה" ועוד), פרויקט העיתונות החדש שמתגבש, המכללה החברתית כלכלית ועוד.
התמדה בפעולות אלו היא הסיכוי העקרי לצור בעתיד הלא יותר מידי רחוק את האופציה לאלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית רדיקלית ממשית לשלטון ההון.
17 במרץ, 2008 בשעה 10:35
מה בקשר לעמיר פרץ והכשלון המהדהד שלו? – דווקא לא כל כך נחשל. הוא הצליח להגיע ל21 מנדטים עם העבודה. הבעיה לא היתה הציבור אלה שהוא לא הצליח לקיים את ההבטחות שלו והלך להיות שר ביטחון.
ואם כיכר לחם ומרק פעם ביום זה “חיים בכבוד”, אז כן, ש”ס מספקת את זה לבוחרים שלהם. – מצד אחד אתה צודק ומצד שני האמת היא שהעניים עדיין מצביעים ש"ס.
אגב, חלק גדול מהמתנחלים הגיעו מסיבות כלכליות.
17 במרץ, 2008 בשעה 15:55
דב חנין הוא ח"כ סוציאל-דמוקרט? ממתי? הוא חבר הנהגת המפלגה הקומוניסטית, וכך גם שותפו לסיעה מוחמד ברכה.
17 במרץ, 2008 בשעה 16:05
יש מפח נפש קבוע של המתמודדים ה'חברתיים' בימי-הבחירות לכנסת:
לא יכול להיות חולק על כך, כאשר בודקים את מעשיה של שולמית אלוני לפני שהפכה לדמות פוליטית שההמונים לא אהבו, ואפילו "אהבו לשנוא", שהיא עשתה רבות קודם כל עבור 'חלכאים ונדכאים' ולמען מי ש"אינם נחשבים" בעיני בעלי-השררה – פקידי-צבור ונבחריו.
להזכיר רק את תכנית-הרדיו בגלי-צה"ל "מחוץ לשעות-הקבלה" שהפכה כתובת לרבים ש'נזרקו מכל המדרגות' של המשרדים והלשכות הממלכתיות, ואחר-כך – את 'הלשכה לפניות-הצבור' שנפרשה בכל הארץ ואנשיה התאמצו לתת מענה 'נקודתי' לכל הנדחים והדחויים (אני אישית נתבקשתי אז ע"י שולה לטפל בפניות מבאר-שבע דרומה ונעניתי).
אבל כאשר הגיע יום-הבוחר, שוב ושוב זכתה שולמית אלוני וזכתה 'התנועה לזכויות-האזרח-רצ' שהקימה, על גלגוליה השונים, במנדטים בודדים בכנסת: מ-3 עד 1 (רק שולמית אלוני עצמה).
ביאושה אמרה אז שולה: פוליטית אין טעם לעזור לחלשים, כי אין מזה 'דיווידנד' בקלפי; זה נכון והכרחי רק מבחינת ראיית האדם כאדם, לא כבעל זכות הצבעה לכנסת. כי דווקא אלה שהיו כאילו "חייבים" לאלוני הכי הרבה ברמה האישית והמשפחתית, נטיית לבם בעניינים שברום עולמה של ישראל, ולא בעולמם הפרטי המצומצם, היתה כלפי ה'סביבה' של הליכוד ושל ש"ס, ו'ימינה' מהן ! או שהיו שבויים בהצבעתם ה'שבטית' והמסורתית למפא"י על גלגוליה – ה'מערך' ומ'העבודה'.
מן העבר היותר רחוק לצערי ניתן להבין גם את העבר היותר קרוב, מאז מרצ ירדה מ-12 מנדטים לבקושי ה-5 הנוכחיים, למרות שאנשיה ובעיקר חברי-הכנסת שלה מפליאים להבליט את עצמם ואת מסריה של מרצ בכלי-התקשורת. (רק בשעתיים האחרונות פעמיים: ביומן-אקטואליה רדיופוני בקול-ישראל, ובערוץ הטלביזיה של הכנסת – בה שודר בשידור ישיר, שבודאי ישודר שוב בשידורים חוזרים, דיון משותף נוסף עם זהבה, ג'ומס ורן ב'אולפן פתוח' בהנחית מיכאל טוכפלד). ה'אייטם' של מרצ והבחירות הפנימיות בה נדון ומוזכר שוב ושוב, לעתים פעמים אחדות בכל יום, בכל כלי-התקשורת בשבועות האחרונים, כולל בעתונים, בערוצי-שידור ובאתרי-אינטרנט פופולאריים.
כ ו ל ם מעלים על נס את פועלם של 3 המתמודדים ושל מרצ כתנועה, מפלגה וסיעה בכנסת ב'שדה החברתי'. וגם את הנימוס, הקולגיאליות והענייניות ללא גילויי איבה של המתמודדים ביניהם ! (כל הדוברים והפרשנים מבליטים את ההבדל הזה לעומת הנעשה במפלגות האחרות !)
ובכל זאת: בבוא יום-הבחירות לכנסת, חוששני מאד שתמשך המגמה של 'התאיידות' מרצ בכנסת – שהיא בעצם חזות-הכל בפוליטיקה הישראלית.
כי להיות "חברתי" זה מאד מרשים ומתקבל באהדה לפני פרגודי הקלפי. מאחוריהם גוברים 'פקטורים' אחרים, וזאת אחת מצרותיה המרכזיות של מרצ. יודעים רן, זהבה וג'ומס שאני מאד אוהד את שלושתם ומוקיר את עשייתם ומזדהה עם רוב התכנים של התבטאויותיהם. אבל הם גם יודעים את חששותי, שכל אחד מהם ושלושתם ביחד יתקשו (בלשון המעטה) להגביה את מרצ אל שורת-המפלגות הגדולות, עם יותר מ-10 חברי-כנסת !(אולי צריך בכלל לשנות את השם, כדי 'למתג' באופן שונה ולאפשר לבוחרים "להנתק" מקונוטאציות העבר והאסוציאציות שהשם מרצ מעלה אצל רבים מהם).
מחר אצטרך להחליט החלטה שהיא עבורי במידה רבה מעין 'משפט שלמה משולש', ויתכן שבחודש הבא שוב, אם מחר לא יזכה אף אחד מה-3 ל-50% מקולות המצביעים.
אחרי-כן יצטרכו הנבחר/ת ושני שותפיו/ה להחליט איך ובעזרת איזו 'דמות מושכת-קולות' 'ממצבים' את מרצ עוד יותר גבוה, לא רק באהדת-הקהל הוירטואלית אלא בעיקר – בערימת פתקי מרצ שיספרו בקלפיות בתום יום-הבחירות לכנסת ה-18 ! עמוס עוז ?
17 במרץ, 2008 בשעה 16:33
מאמר מצויין ובהחלט מאיר עיניים.
בנוסף,יפה שהכותב שם את הניתוח שלו בהקשר לתיזה רחבה יותר.
בעקבות כך קראתי והפצתי ברבים את המאמר של גוטווין-הוא באמת מכונן.
אולי זו לא נקודה כל כך חשובה אבל יפה לראות סטודנט מעמיד ניתוח פוליטי ראוי בהתבסס על מרצה שלו. כסוציאליסט ואיש אקדמיה ותיק, זה לחלוטין לא מובן מאליו. אבל זה באמת דרך אגב.
עיקר העניין כמו שרמי הוד כתב הוא מי יביא למרצ קולות חדשים ולא שום שיקול שולי אחר.
קדימה רן
17 במרץ, 2008 בשעה 16:56
רמי ידידי,
שמחתי לקרוא כי אתה מכה על חטא מהבחירות הקודמות, ואני אעשה את כל המאמצים מחר כדי שרן ייבחר על מנת שנחזור לראותך בשורותינו 🙂
17 במרץ, 2008 בשעה 18:53
אני בסה"כ מסכים עם דבריו של רמי, אך למען הדיוק, הניתוח הנכון והחשוב של דני גוטוויין ב"דיאלקטיקה של כשל השוויון" הוא ניתוח על החברה הישראלית החל מהמהפך השלטוני של 77.
ספק אם הוא היה מסכים עם אמירה א-היסטורית כמו "מפלגות השמאל בישראל מעולם לא הציבו סדר יום כלכלי-חברתי סוציאל דמוקרטי, כנהוג במפלגות השמאל האירופאיות, שמטרתו לאתגר את ההגמוניה הניאו-ליברלית השלטת". האמירה על השמאל הישראלי לדורותיו היא לכל הפחות פשטנית. האמירה על כך שמטרתו של שמאל היא לאתגר את הסדר הניאו ליברלי, היא כמובן אמת רק של העשורים האחרונים.
כאמור, כדי שלא נימצא מפשטים את ההיסטוריה יתר על המידה.
17 במרץ, 2008 בשעה 18:55
אגב, מאחר שחברינו טל וולפסון שם עותק של המאמר הדיאלקטיקה של כשל השוויון באתרו, האם לא ראוי לשים פה קישור אליו?
17 במרץ, 2008 בשעה 20:47
שכחתם ששולמית אלוני השיגה למר"צ 12 מנדטים משום ששילבה מאבקים חברתיים, מדיניים ומאבקים לזכויות אדם ושוויון. לאחר שנדחקה החוצה החלה מרצ בתהליך ירידה
17 במרץ, 2008 בשעה 21:17
לאלעד הן,
אני לא מבינה מה אתה רוצה לומר. וודאי שהמצב היום שונה מלפני 77 אבל אני מציעה לא להביט על המצב של לפני המהפך אפילו בטיפה של ערגה. מדינת רווחה אוניברסלית היא אולי המונח הרחוק ביותר לתאר את מה שנראה לנו כסוג של סוציאל דמוקרטיה. לא היה ולא נברא. מפא"י אינה שמאל ופרק המבוא בספרו של זאב שטרנהל על תנועת העבודה ממחיש זאת בדייקנות. אם תשים לב לרצף הדברים במאמר, הכותב מתייחס לשמאל תחת הגמוניית הימין הכלכלי ולכן זו אמירה מדויקת להפליא.
18 במרץ, 2008 בשעה 0:53
מצחיק ועצוב היה לראות את העימות שעשו למעומדים של מרץ בערוץ הכנסת. מעומדים שלמעשה הם כל הקולות הריאלים של המפלגה.
אני מסכים עם רמי בכוונות של הניתוח שלו , רק שניראה לי וכאן אני מסתמך על גדולים ממני. הפוליטיקאים עובדים לא לפי מוסר של כוונות,אלה לפי מוסר של תוצאות. ולכן חלק הארי של הפוליטיקה שלהם סמויה מין העין .
והפוליטיקה ואיודיולוגיה שלהם אשר מוצגת לציבור אינם הינו הך.
לפי כך האיודיולוגיה פונה לציבור מסויים ואומרת לו מה שהוא רוצה לשמוע,בכדי לגייס אותו. ולכן לפני שמציעים מעומד זה או אחר, צריך לבדוק ה עשה,במי תמך,והאם יש לו בכלל יכולת וכוח השפעה על החלטות.
השאלה שמטרידה אותי בכל אופן .בכל הקונטקסט , בתור איש שמאל עם ערכים סוציאל-דמוקרטים.
האם שינוי של שיח ופעולה מלמעטה כלפי מעלה. צריכים להיות אף הם מכוננתים בדרך פוליטית ולא אדיולוגית גלויה …
שכן כך הם יהיו יותר ראציונאלים ,וזאת הודות ההשתתפות בחוקי המשחק הפוליטים ,וכך הם לא יהוו רק מנגנון אדיולוגי בידי פוליטיקאים בכדי לממש את הערכים שלהם.
ומכיוון אחר…
מענין בעניין זה גם לבדוק עד כמה , השיח האדיולוגי -אשר נטול כל תוכנית פעולה ראלית, וכאן נכלול גם את השיח החברתי… קשור לערכים הסמויים של הפוליטיקאים…
או יותר נכון באילו תנאים גיו-פוליטיאים =(ערכים של פוליטיקאים) יכול להתממש משהו שאנחנו כולנו רוצים…
18 במרץ, 2008 בשעה 9:38
לנועה
אני לא מביט על העבר בערגה. אני אומר שאם עוסקים בניתוח היסטורי אז יש לעשות זאת בזהירות וברצינות.
לגבי שטרנהל, לא קראתי, אבל העובדה שהוא כתב (אם זה מה שכתב) שמפא"י לא היתה שמאל לא מעלה ולא מורידה. ראשית כי יש טעם להתווכח על הדבר הזה. שנית, כי השאלה לא היתה, כמדומני, האם נכון או לא נכון לקרוא למי שקרוי שמאל "שמאל". הדיון היה האם מי שקרוי שמאל (בעבר והיום) מחזיק בעמדות סוציאל דמוקרטיות (ניהול ממשלתי של הכלכלה במדיניות פיסקאלית ומוניטרית פעילה, מדינת רווחה וכו') והתשובה לגבי מפא"י, היא חד משמעית כן.
כל זה לא בא להפוך את מפא"י, בודאי לא באופן גורף, למפלגה מהסוג שסוציאל דמוקרטים היום צריכים לשאוף אליו. זה פשוט דיוק היסטורי. זה גם לא מוריד (כפי שאפשר לקרוא במאמרו המדובר של גוטוויין) מהמעורבות המלאה שהיתה למפלגת העבודה בהפרטה לאחר המהפך.
18 במרץ, 2008 בשעה 12:36
אם כבר בדיון היסטורי עסקינן, אני הייתי ממתן את הכן הנחרץ לגבי הסוציאל דמוקרטיה של מפא"י – לפחות לגבי החלק שעוסק במדינת רווחה. מדינת הרווחה הישראלית הייתה ברוב שנותיה – למעשה, בכל שנותיה למעט 69-77 – הרבה פחות מקיפה ממה שאנחנו אוהבים לחשוב.
19 במרץ, 2008 בשעה 9:56
נדב,
שים לב שלא אמרתי מדינת רווחה אוניברסלית וכו'. היכולת להפריט את שירותי הרווחה מבוססת על קיומם, גם אם הם רחוקים מלהיות מושלמים וכו', וגם אם הם הורחבו משמעותית בשנות השבעים, ולא לפני, וכו' וכו'. צריך להבין את השדה הבסיסי שבו אנחנו פועלים. השדה אינו שדה של "מעולם לא היתה מדינת רווחה". ההפרטה פועלת כנגד משהו.
19 במרץ, 2008 בשעה 19:57
מסכים, אבל לא ברור לי איך זה סותר את מה שכתבתי.
20 במרץ, 2008 בשעה 12:03
זה אומר שה"כן" לא היה נחרץ.
20 במרץ, 2008 בשעה 12:06
או ליתר דיוק, הוא נחרץ בכל הנוגע לכלכלה מתוכננת ומדינת רווחה, נקרא לזה "קיינסיאניות". לא נחרץ בנוגע לסוציאל דמוקרטיה במובנה העמוק יותר.