מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ציפי לבני, אל תתפתי להיכנס לממשלה
לקראת סיומה של הקפאה נוספת – המערכת הפוליטית לאן?
מאת: תמי זנדברג
המערכת הפוליטית כמרקחה: כותרות העיתונים מדווחות, למרבה האבסורד, שבנימין נתניהו מתווך בין ברק אובמה לבין אלי ישי. האחרון עמד השבוע למתקפה חסרת תקדים בתוך מפלגתו, כולל קריאת תיגר על מנהיגה הרוחני, ואילו הראשון מגלה שוב, כמו רבים ממנהיגי מפלגתו הקודמים, את קבוצת המורדים התורנית, בדמות גילה גמליאל, דני דנון ושות' אשר כותבים לו מכתבים פומביים ודורשים למנוע הקפאה מחודשת של הבניה בהתנחלויות. את שרון זה הביא לפרוש מהליכוד ולהקים את "קדימה" – מה צופן העתיד הקרוב עבור נתניהו?
באופן מדהים, איש במערכת הפוליטית אינו שואל מה יקרה בעוד שלושה חודשים, עם תום ההקפאה השניה. בעוד ההקפאה הקודמת נמשכה עשרה חודשים, נצח במונחים פוליטיים, קיצור התקופה הנוכחית לפחות משליש מעלה בהכרח את השאלה הזו והיא בוערת במיוחד, בפרט לאור ההתחייבויות שמפזר נתניהו לעברו של ישי, מהן יהיה לו קשה מאוד לסגת.
האם עד כדי כך השתכללה הקלישאה הפוליטית הגורסת כי אין דבר קבוע מן הזמני? נראה כי דווקא קלישאה ידועה אחרת תתאים כאן יותר, זו על מדיניות הפנים של ישראל שהופכת למעשה למדיניות החוץ. לדידם של אנשי שמאל, ניתן רק לשמוח לאידו של אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו", שמביטים בעיניים כלות כיצד ש"ס תופסת את תפקיד לשון המאזניים בעוד "ישראל ביתנו" אינה חלק מן המשחק.
אולם דווקא במבט משמאל, מפלגה אחרת מעניינת אותנו אף יותר, והיא "קדימה", שבמשך חודשים לוטשת עיניה לממשלה ממגוון כיוונים ונימוקים. התפרקות אפשרית של קואליצית נתניהו תקרב יותר מכל את "קדימה" לממשלה, ותסריט זה יהיה חלומם הרטוב של שאול מופז, דליה איציק וצחי הנגבי.
בתום שלושת חודשי ההקפאה, פניה של המערכת הפוליטית יהיו לשלושה כיוונים אפשריים: האחד, חתירה להכרעה פוליטית מובהקת, שאינה יכולה להתרחש אלא בבחירות חדשות, אשר במקרה כזה יתרחשו בתוך שנה לכל היותר; השני, להמשך דשדוש, משיכת זמן, משחקי נדמה לי ופוליטקה פנימית, וזוהי למרבה הצער האופציה הסבירה ביותר; השלישי, לכניסת "קדימה" לממשלה.
החלופה השלישית היא גרועה ומסוכנת, ואסור בשום אופן למנהיגות "קדימה" להיכנע לה. ציפי לבני החזיקה מעמד באופוזיציה כמעט שנתיים, בתנאים פוליטיים פנימיים לא פשוטים, ומבלי שאיבדה מכוחה בסקרים ובציבור. אם "קדימה" חרדה לדמוקרטיה הישראלית, שואפת למערכת פוליטית מתפקדת, ומעוניינת להוביל את ישראל לעתיד טוב יותר, חובה עליה להישאר באופוזיציה גם במחיר הליכה לבחירות, ולא חשוב מה יצהיר ויציע נתניהו. גם אם רק על כוחה הפוליטי-אלקטורלי היא חושבת, מספיק לה שתסתכל על מפלגת העבודה כדי להגיע לאותה מסקנה.
תמי זנדברג היא חברת מועצת עיריית ת"א מטעם מרצ. לבלוג של תמי
תגיות: אביגדור-ליברמן, אלי-ישי, ביבי-נתניהו, בנימין-נתניהו, גילה-גמליאל, דליה-איציק, דני דנון, הקפאת ההתנחלויות, ישראל-ביתנו, מפלגת-העבודה, צחי-הנגבי, ציפי לבני, קדימה, שאול-מופז, שס, תמי-זנדברג
קישור קבוע
16 תגובות
Email This Post
21 בנובמבר, 2010 בשעה 8:09
אני לא מסכים עם הניתוח. ראשית להערכתי קדימה יכולה להשתחל לממשלה ועדיין להבליט את אותם הבדלים סימבוליים שבינה ובין הליכוד.
שנית קואליצית מרכז ימין שתכלול את הליכוד, קדימה והעבודה תוכל אם רק ירצו בה להגיע להסדר גם בלי ללכת לבחירות, מן הסתם הקואליציה הזו תכלול גם לפחות בחלק מהזמן את ש"ס ויהדות התורה או רק את יהדות התורה.
והכי מוזר בעיני על הבוקר הוא העצה שניתנת כאן באמת מרצון טוב לקדימה, תמי קדימה היא לא שמאל ולא שמאל מרכז אולי מפלגת מרכז מדיני וימין מרכז כלכלי, אנחנו צריכים לקוות יום יום שהם יכנסו למשלה אחרת גם בבחירות הבאות הם ישדדו את קולות השמאל לטובת הכסאות של רוחמה אברהם, רונית תירוש ועתניאל שנלר.
אנחנו צריכים להתפלל יום יום לכך שהם יהיו שותפים לממשלת הימין הנוכחית בכדי שלא יהיה מקום לטעות לגבי זהות המפלגה הזו.
21 בנובמבר, 2010 בשעה 12:49
אני לא חושב שתמי חושבת שקדימה היא שמאל. בעניין הזה אתם מסכימים לחלוטין.
אבל התיאוריה שלך מנבאת בעקיפין שאם "כולם ידעו" שקדימה אינה שמאל, כי היא תשב עם ביבי, אז זה יגדיל את כוחו של השמאל האמיתי – דהיינו מרצ (שמאל מדיני) וחד"ש (שמאל מדיני וכלכלי).
אלא שהתיאוריה הזו ("השמאל ייבנה מחשיפת ערוותה של מפלגת השלטון השמאלית"), החביבה על עמוס עוזים למיניהם לא מתאימה למציאות.
לפי תיאורייה זו ההתרסקות של מפלגת העבודה לאחר שישבה ככינור שני בממשלות של שרון ואולמרט וקידמה מלחמות והפרטות במקום לקדם שלום ושוויון, היתה אמורה להיות מלווה בעליה דרמטית בכוחן של מרצ וחד"ש (או בהופעת כוח רענן בואקום שהותירה מפלגת העבודה ממש מימין למרצ). זה כמובן לא קרה.
במצב הפוליטי הנתון, ניסיון של השמאל להחליש את קדימה הוא בזבוז אנרגיה, כי ממילא השמאל וקדימה אמורים לבנות ביחד גוש חוסם לביבי-ליברמן, אז זה משחק סכום אפס.
בשלב זה עדיף בהרבה לבנות את השמאל ככזה שיהיה אפקטיבי בלקיחת קולות מהליכוד שס וישראל ביתנו (מודל עם אחד או העבודה 2006) ולכן יהיה לווין ציוני-אדום של קדימה.
במקביל אין שום פסול בהתפקדות מאורגנת של ליברלים בעלי עמדות שמאל מדיני לתוך קדימה כדי לקדם שם את מי שיש לו עמדות יוניות יחסית ע"ח שנלר וכו'.
אם כל הענת גובים האלה שהצביעו לקדימה "כדי לעצור את ביבי" היו מארגנים התפקדות שמאלנים לקדימה במקום חרם מטופש על אריאל זה היה יותר מועיל.
21 בנובמבר, 2010 בשעה 13:32
מצטרף לטוקולסקי ×•×§×•×¨× ×§×¨×™××” ×¦× ×•×¢×” משלי: "תמי ×–× ×“×‘×¨×’, ×ל תצטרפי לקדימה!"
הכתיבה של תמי זנדברג מטרידה מאד בשל המיקום שהיא מסמנת לקו פרשת המים הפנימי במר"צ. עצה טובה (אני מניח שיש בה משהו) לציפי ליבני הנה חלק מראייתה כשותפה- אז או שציפי ליבני ולכן גם אנשי ימין מובהקים כמו ברק ונתניהו הם שותפים רצויים (אז, אגב- כדאי מאד להקים ממשלה בסגנון שתמי מגדירה כ"מסוכן") או שהם יריבים שלנו- או אז יש לאחל להם כל טעות פוליטית אפשרית.
מבחינתי האפשרות השנייה היא הנכונה, מקווה שקראתי לא נכון ותמי זנדברג- בה אני רואה שותפה לנושאים רבים, לא התכוונה להכריז על התגייסותה למחנה קדימה
21 בנובמבר, 2010 בשעה 13:59
איתי
הניתוח שלך מתעלם מכך שיש חיפוש של אלטרנטיבה, כל עוד קדימה באופוזיציה היא האלטרנטיבה, ובבחירות הבאות היא תעלה בתור אופוזיציה ואולי תזכה בשלטון בכדי להמשיך במדיניות הנאו ליבראלית. הצטרפותה לממשלה תגרום לכך שמי שהיה מצביע לקדימה האופוזיציונית יש סיכוי סביר שלא יעשה כן, אלא יצביע לאלטרנטיבה משמאל שאינה שותפה בשלטון.
קדימה תעדיף תמיד את ישראל ביתנו והליכוד כשותפות ע"פ מרצ וחדש אז זה לא משחק סכום אפס.
מה שכן חדש ומרצ כמו שהן היום הן לא אלטרנטיבה לכלום, לא מרצ המשותקת ולא חדש הצדקנית/טהרנית/רדיקלית. לא אלטרנטיבה שמאלנית שמסוגלת לקחת קולות מהמרכז לטובת חזון ס"ד לא יהיה פה שינוי גם אם מרצ וחדש יהיו כל אחת 10 מנדטים וקדימה תרד ל-15.
עם זאת זה ממש לא משחק סכום אפס. באופוזיציה או בתוך הגוש לכאורה, טובים עוד 10 חברי כנסת של מרצ מעשרה חברי כנסת של קדימה, מספיק להסתכל על העשיריה הראשונה בכל מפלגה בבחירות האחרונות ובעצם על כל עשיריה בשביל להבין זאת.
21 בנובמבר, 2010 בשעה 15:44
קו×ליציית ליליש
ליליש = ליברמן, ליצמן, ישי
הקואליציה הזו מחשקת את נתניהו הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ.
האריתמתיקה מראה אפשרות בלי ליליש:
קדימה 28, הליכוד 27, העבודה 13, סה"כ 68.
אבל במצב הזה הליכוד לא יהיה 27…
יו"ר ליליש, ליברמן יודע שכעת "שב ואל תעשה" מקדם אותו לראשות הממשלה.
הוא גם רואה עצמו כצדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים: אובמה מחד וציפי (חוטובלי, לא לבני) מאידך.
וחיי "קדימה", כתופעה שאינה חולפת, מותנים בהישארות באופוזיציה (אבל את זה כבר כתבתי מזמן).
21 בנובמבר, 2010 בשעה 16:32
"מדיניות הפנים של ישראל שהופכת למעשה למדיניות החוץ".
יתכן שאמירה זו כוחה יפה גם לגבי המאמר של תמי.
הלוואי ואתבדה – אבל האופציות הפוליטיות הפנימיות בישראל הן במידה רבה אשליה. הפוליטיקה הישראלית ביזבזה את כל הקלפים שהיו בידיה, ולמען הזהירות – איבדה את רוב הקלפים, והתוצאה עדיין אותה תוצאה.
על משקל קלישאי אפשר להגיד שאת מדיניות הפנים הישראלית קובעים היום יותר מאי פעם גורמים מן החוץ.
לכן, מה זאת אומרת "בחירות עוד שנה"? ומה יקרה בחוץ בינתיים? ואיך זה ישפיע על הבחירות?
איך כל זה קרה ואיך הגענו עד הלום? מה זה כבר משנה עכשיו.
המקלטים אצלכם בסדר?
21 בנובמבר, 2010 בשעה 17:03
חן, האתר הזה לא עוסק באפוקליפסה, כי אם כן, לא היה בו טעם. 😉
אני מאמין שדברים מתחילים להשתנות בתודעה של אנשים, וזה הרבה יותר חשוב מכל משחק פוליטי זה או אחר.
את השינוי התודעתי הזה דחפה אחת, חברת כנסת, כמו שאף אחד אחר לא עשה כמוה (עם כל הביקורת עליה).
כמה וכמה פעמים אני שמעתי על אנשים (בהחלט מדגם לא מייצג, אבל זה מה שאני מכיר) שאמרו לי שהם הצביעו לקדימה בגלל ציפי לבני וכל כך התאכזבו שעכשיו הם כנראה יחזרו להצביע לעבודה, או למפלגות קקיוניות אחרות, למרות הכל.
יהיה טוב 🙂
21 בנובמבר, 2010 בשעה 17:07
בכל מקרה כל עוד יש פה חוקי משחק דמוקרטים, אני עוד אופטימי.
21 בנובמבר, 2010 בשעה 17:36
יושב-ראש הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, נועד בקהיר עם נשיא מצרים, מובארק, ודן עמו בעסקה המתגבשת בין ישראל לארצות הברית בסוגיית חידוש ההקפאה. לאחר הפגישה אמר אבו-מאזן
כי לא יסכים להצעה האמריקנית לחידוש השיחות אם לא תכלול הפסקה מלאה של הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים. כך מוסר קשבנו שמעון מיג'אן.
ביום רביעי תתכנס המועצה המהפכנית של פאתח לדון בחלופות למשא ומתן עם ישראל אם ייכשלו המאמצים לחדשו.
http://www.iba.org.il/bet/bet.aspx?type=1&entity=691425
21 בנובמבר, 2010 בשעה 23:17
חברים יקרים, אני בדיוק חוזרת עכשיו מדיון במתכונת של שולחן עגול מורחב במוזיאון בת ים, תחת הכותרת "מהו הפוליטי", לקראת תערוכה באותו שם שתיפתח שם השבוע. הדוברים, משדות האומנות והאקדמיה, הרבו לדבר על פוליטיזציה וא- או דה-פוליטיזציה, על אקטים מוסריים ועל אומנות ותרבות פוליטית. באופן מוזר, אם כי לא מפתיע, הזניחו שם לחלוטין את הדיון בפוליטיקה עצמה, אותה איפיינתי ב: שינוי מציאות, על פי סדר עדיפויות, ובכפוף למגבלות כוח. במילים שלנו – אומנות האפשרי.
נרצה או לא נרצה, יש שדה פוליטי מאוד קונקרטי וספציפי. בוודאי שהייתי שמחה לראות ממשלה חדשה שתסיים את הכיבוש ותחלק את המשאבים הלאומיים בצורה שוויונית וצודקת. בצניעותי, אני מעריכה שזה לא יקרה בבחירות הקרובות, שעל פי הניתוח שלי בשבועות אלה מתקרבות אלינו במהירות גבוהה יותר ממה שהערכנו עד לא מזמן. לכן צריך לשאול את עצמנו מה קורה כאן ועכשיו.
מנקודת מבט זו, אני מסכימה במידה רבה עם הניתוח של איתי (מלבד ההערה האחרונה על חרם האומנים אותו אני רואה כאחד מהאקטים הפוליטיים החשובים ביותר בשנים האחרונות). הניתוח שלי נעשה מנקודת מבט המתבוננת על המציאות הפוליטית מכיוון שמאלי, וזה מה שאני רואה.
במילים אחרות, תחת האפשרויות הקיימות, בהחלט עדיף שקדימה לא תצטרף לממשלת נתניהו אלא תהווה לפחות פוטנציאל של אלטרנטיבה במתכונת של שני גושים שהמערכת הפוליטית הישראלית התרגלה לראות.
ולמי שתוהה מהי דעתי האישית על קדימה העכשווית, אני מפנה לניתוח של נועם שיזף ושלי שהתפרסם כאן לפני מספר חודשים. היא לא השתנתה מאז. http://www.blacklabor.org/?p=20496
22 בנובמבר, 2010 בשעה 0:27
חבל ש×ין פה ×œ×™×™×§×™× (-:
חשבתי להספתק בכמה לייקים אבל יצרי גבר עלי אז אומר שאני מסכים עם הניתוח של איתי ותמי, ועם זאת יש משהו בקדימה שגורם לי לתהות (אולי בצורה לא מוצדקת) ולחשוב שאולי הפעם טוכולסקי צודק לא פחות.
קדימה נבחרה לא בגלל אידיאולוגיה ולא כדי להיות אלטרנטיבה, אלא כדי להיות בממשלה. אני מנחש שאם הם יהיו בממשלה הבוחרים שלהם, שהם חלק גדול מהנמנעים והצפים, יהיו מאוד מרוצים מאחר ומדובר באנשים מחוסרי מודעות פוליטית (כמו רוב הציבור בישראל שלא מבין את חשיבות האופוזציה בכלל ולכן הוא רואה בקדימה כזאת).
והימור נוסף – אם קדימה בקואלציה היא תתפוס גובה, אבל אין שום סיכוי שזה יקרה בכלל שתי סיבות:
א. מפעילה של הבובה ציפי, אדלר, לא יסכים שציפי תיכנס לממשלה אלא כראש ממשלה בשל הקונספציה שמעלה איתי (בבחירות זוכים מהאופוזיציה) וביבי לא ייתן לה ראשות ממשלה.
ב. אני בטוח שקדימה והליכוד לא יסתדרו בממשלה אחד, קל וחומר שהם לא יסתדרו עם העבודה.
התרגיל המסריח ייראה כמו בושם של קלווין קליין לעומת התרגילים בקואליציה כזאת וביבי אינו מספיק מטומטם כדי לעשות את זה לעצמו.
נוכח האמור לעיל, כמו גם העובדה שהקדמת בחירות יכולה לשמש ככר פוליטי נוח לביבי ואהוד ברק בתוך מפלוגותיהם (בשל נושא שנקרא "תקופת הפשרה שבה חברי מפלגה לא יכולים לבחור), ובנוסף הערכתי שאפשר להוציא שוב את קדימה אשמים בכך שיהיה בחירות, אני לא שולל אפשרות שסקרים שיקבלו המועמדים יעודדו אותם ללכת לבחירות מהירות נוספות.
22 בנובמבר, 2010 בשעה 0:56
אני רוצה להתמקד בתסריטים לשאלה "מי יהיו שתי מפלגות השלטון המתחרות זו בזו על הרכבת הממשלה בעשור הקרוב". ההנחה היא שבישראל כמו בכל דמוקרטיה כמעט, יש מקום ל-2 כאלה בלבד.
תסריט פסימי נורא (מנקודת המבט של כל המתדיינים פה) גורס שהשתיים הללו יהיו הליכוד וישראל ביתנו.
תסריט אופטימי נורא גורס שהשתיים יהיו הליכוד ומפלגה סוציאל-דמוקרטית (ולא משנה כרגע אם זו מפ' העבודה בראשות יחימוביץ+פרץ ואחרי שכל חבורת ברק עברה לליכוד, או מפלגה חדשה שקמה עם מות העבודה).
ההנחה שלי ששני התסריטים הללו בלתי סבירים (ואם כבר, אז זה הפסימי סביר יותר). מהבור העמוק שבו נמצאת כרגע הפוליטיקה של השמאל (חד"ש+מרצ+ס"ד בעבודה+רסיסים מחוץ לכנסת=<10) אני לא רואה איך אפשר לטפס בתוך 10 שנים למצב של מפלגת שלטון סוציאל-דמוקרטית.
לקוות שזה יקרה אמשיך לקוות, ולכן אפעל להקמתה של מפלגה כזו. להאמין שריאלי להפוך אותה למפלגת שלטון, חזקה גם מהעבודה וגם מקדימה, בטווח של 10 שנים, אני לא מאמין.
שני תסריטים קצת יותר סבירים הם:
1. הליכוד נגד קדימה
2. הליכוד נגד העבודה בראשות מחנה בלתי ס"ד בעליל (ילך ברק, יבוא הרצוג. ילך הרצוג, יבוא אשכנזי, ילך אשכנזי, תבוא וילף…)
בנתונים שיש בידינו עכשיו, אני חושב שהתסריט הראשון הוא הסביר יותר, ושכל חברי מפלגת העבודה (ובוודאי מרצ וחד"ש) שיושבים ומחכים לקריסת הבועה של קדימה, יחוו עוד הרבה קריסות של העבודה לפני שחלומם יתגשם.
א. החובות הכספיים של העבודה כבדים הרבה יותר
ב. אי לכך אין פעילות סניפים וחוסר הפעילות של העבודה במישור המוניציפלי חמור מאוד (אין הכשרת דור עתיד – זו הזירה שבה גדלו שטרית, דליה איציק, אולמרט, זאב בוים, יעקב אדרי…)
ג. ומצד שני גם אין לעבודה יכולת לפעול כמפלגת שלד ולהמציא את עצמה רגע לפני הבחירות בקמפיין יקר.
ד. התדמית של מפלגת העבודה מרוסקת לחלוטין – מאות אלפים שלא סובלים אותה עוד מהימים שהיתה בשלטון לפני המהפך ואחרים שנטשו אותה לאחר מכן כשראו את הקשר הקלוש בין הבטחות למציאות.
ה. החיפוש הכרוני אחרי "קוסמים" שיושיעו, ורגע אחרי היבחרם כבר מתחילים להפיל אותם מהכיסא.
ו. כל ההאשמות שנוהגים חברי העבודה להטיח פה בקדימה נכונות (חוסר חוט שדרה רעיוני, ח"כים עם סממנים פאשיסטיים, חוסר דמוקרטיה…)
ז. אך הן נכונות באותה מידה בדיוק למפלגת העבודה. מי שהכניס במו הפתק שלו את מקדמי ההפרטות ברק-שמחון-הרצוג לכנסת, שלא יטיף מוסר למתפקדי קדימה…
אם זהו המצב העגום, מפלגת השלטון "של הצד שלנו" היא קדימה, גם אם אנחנו נצביע כולנו בעוד שנה לחד"ש – בשמחה או מחוסר ברירה.
ואם מפלגת השלטון "של הצד שלנו" היא קדימה, לייחל לנפילתה זה קצת בעייתי. כל עוד לא הכנו "מלכודת" אטרקטיבית לכל מאוכזביה, רוב המאוכזבים ילכו עוד יותר ימינה או פשוט יישארו בבית (שזה בעצם אותו דבר). התרסקות קדימה לא תבנה את השמאל החדש שאנשים מפנטזים עליו, בדיוק כמו שהתרסקות העבודה לא בנתה את התנועה-החדשה מרצ.
הדבר הקונסטרוקטיבי היחיד שאנו צריכים להתמקד בו הוא למצוא דרך אפקטיבית ללקיחת מנדטים מהליכוד-שס-ליברמן. הרי ממילא סוציאל-דמוקרטיה זו לא סחורה שאפשר למכור למצביעי קדימה הבורגנים השבעים.
הדבר הזה הוא לא בשמיים ואפשר להשיג אותו בטווח של עשור. לדוגמה אם יחימוביץ' היתה חוברת לפרץ ועפה סופית מהעבודה הם היו יכולים להקים לווין אדום חזק לקדימה, כמו שמרצ היתה לווין יוני לעבודה של רבין. יש עשרות אלפי אנשים שתומכים ביחימוביץ' ובפרץ, אך לא יתפקדו עכשיו למפלגת העבודה גם אם יצמידו להם אקדח ברקה.
אחרי שיוגשם השלב הזה, ואחרי שהמפלגה הזו תגיע לבגרות, יהיה גם מקום לדבר על בניית חלופה שלטונית ס"ד. עד אז, גם הקמת לווין ציוני-אדום לקדימה זו משימה קשה מאוד.
22 בנובמבר, 2010 בשעה 1:33
אולי זה מה שהיא מתכננת לקדנציה הבאה. אולי היא מבשלת דברים לאט, במקום לרוץ מהר מידי.
עשרות אלפי אנשים (גלויים) שתומכים בשלי ופרץ, זה שינוי רציני. העמדה של שלי ופרץ הייתה תמיד השונה, "הקומוניסטים", "המלאימים", פרץ בכלל, עוד לפני הפוליטיקה היה זה שהשבית ועצר את המשק. כולם שנאו את הדרך הזו.
ועכשיו זה מתהפך.
וזה מתהפך לאט. ואתה יודע מה אני שמח שזה מתהפך לאט, אחרת זה היה טרנד חולף כמו הגימלאים.
עדיין למאות אלפי, אם לא מליוני אזרחים במדינה יש יותר מאסה מלכמה פוליטיקאים. הפוליטיקאים צריכים להבין, וחלקם לאט לאט מבינים, שתפקידם להיות בעדינו לא נגדינו. זה אבסורד לחשוב אחרת, אבל לצערי ככה חונכנו. כן, בהחלט – ככה כולנו חונכנו. לחשוב שהפוליטיקאים נגדינו. והפוליטיקאים… יישרו קו.
עכשיו מספיק רק לקרוא את הטוקבקים של יותר ויותר כתבות כלכליות במגזינים הניאו ליברלים. זה נהיה לא פופולרי להיות בעד הקפיטליסטים. מי שעושה כך, נחשד מיד באינטרסים.
אז זה מתהפך.
אבל לאט.
24 בינואר, 2011 בשעה 11:05
×œ× ×§×œ להיות ב×ופוזיציה בישר×ל ו×כן ציפי הצליחה
ביבי נכשל בנסיון לפרק את קדימה אבל הצליח לפרק לחתיכות קטנות את העבודה
קדימה לא מפלגה סקטוריאלית ותומכים ופעילים מכל העדות והדתות
כולל הרבה בדוים דרוזים וערבים בל הארץ
ולא רק בפלורנטין ומדינת תל-אביב ומפגיני הדשא באוניברסיטת תל-אביב
24 בינואר, 2011 בשעה 11:10
ידידתי במרצ תמר ×–× ×“×‘×¨×’ ×œ× ×ž×¦×˜×¨×¤×ª לקדימה
אבל תפתיעו אותי
היא פעילה אקטיבית ועושה כל מיני עבודות שחורות כאן בעבודה שחורה
3 בדצמבר, 2013 בשעה 13:08
[…] הטור הפוליטי בעבודה שחורה שואל את עצמו מה יקרה בתום ההקפאה הנוכחית, ומפציר בקדימה לדבוק באופוזיציה גם במחיר הליכה בחירות […]