פרשת השבוע – וַיִּשְׁלַח

על סיפורים מקבילים לאלה של ישראל בדתות אחרות. המשותף רב על המפריד

מאת: א. בן אבי

כאשר יעקב, אשר שמו שונה בינתיים לישראל, שב ארצה משנותיו הרבות בגלות, הוא מתכונן למפגש מחודש עם עשו. כפי שאברהם ויצחק פחדו מאבימלך, גם יעקב מפחד מעשו. הוא אינו אינו יודע האם נטר לו טינה או סלח; אינו יודע אם יתקבל בחסד או בחרב; בעיקר, אינו יודע מה עבר על עשו במשך שנים הרבות.

אבל התורה מראה שההיסטוריה המקבילה של עשו לא היתה שונה כל-כך. כשם שיעקב נשא את בנות-דודו לנשים, גם עשו נשא לאישה את בתו של ישמעאל. מסתבר ש"הכל נשאר במשפחה", ולצד תולדות ישראל ממשיכים להתפתח הסיפורים המקבילים של הבנים האחרים.

גם המסורות המשפחתיות, ההיסטוריות והדתיות של שאר המשפחה נותרו דומות מאד לשלנו. במסורת המוסלמית דווקא ישמעאל נעקד (במקום יצחק), ועל-פיה ממשפחת ישמעאל-עשו התפתחו הערבים. מעשה עקידת ישמעאל מצויין עד היום מדי שנה ב"חג הקורבן" (עיד אל-אדחא), אשר חל השבוע. החג חל ביום העשירי לחודש הירחי, כך שהוא מתמזג בשנים מסויימות עם יום-כיפור. באסלאם כמו ביהדות (ובנצרות), העקידה והחגים מציינים את האמונה הטהורה, את ההשלמה והקבלה של מלכות האלהים, ואת הנכונות להקריב. יחד עם אלו, סיפור העקידה המשותף מסמל את הויתור של אלהים על קרבנות-אדם – ואת רצונו לבחור דווקא בחיים.

"מעשי אבות – סימן לבנים"; ובמיטב המסורת במשפחותינו המורחבות, פיצולים ותתי-פיצולים המשיכו לכל אורך ההיסטוריה, בקרב כל צאצאי אברהם. הנוצרים על עשרות הכנסיות ואלפי הפלגים, המוסלמים על המד'הבים השונים, וכמובן היהודים לזרמיהם. וכמו בימי האבות גם בימינו, הפיצולים מתבססים על חוסר-ידיעה הדדית, מתחזקים טינות מגוונות, ומתפוצצים מחששות ומפחדים.

ירושלים מבעבעת ורותחת ממתחים בין מרכיביה השונים. חרדים, דתיים, וחילונים, ימנים ושמאלנים, סטודנטים, משטרה, ערבים, מתנחלים – כולם מתנגשים אלו באלו, עונים על הפגנה בהפגנה, על הסתה בהסתה ועל הקצנה בהקצנה. מבין אלפי המפגינים, מכל הצדדים, אולי ישנו מישהו המחזיק באמת בעוד כל השאר טועים; ואולי לא. אולם כאשר כולם מפגינים זה מול זה, ומסתגרים זה מול זה, ברור שבירור האמת הוא הקורבן הראשון.

ליעקב היה עבר קשה עם עשו, וסיבות טובות לפחד ממנו. אבל הם היו גם אחים, ובסופו של דבר לא כל-כך שונים. מאז ועד היום, למשפחתנו המורחבת היה עבר קשה, ויש הווה קשה לא פחות. אבל בין אם זה בין היהודים לבין עצמם, או בין יהודים לערבים, אנחנו עדיין אחים; והמשותף לכולנו רב על המפריד.

יעקב השלים לבסוף עם עשו. אולי היה זה בזכות הקרבה המשפחתית; אולי בזכות המורשת המשותפת. אולי היה זה בזכות הצער המשותף על עשרות שנים קשות בנפרד, עשרות שנים של פחד הדדי. אולי הם הבינו שהוקרב כבר מספיק; ושאלהים אחרי הכל מעדיף חיים על-פני עקידות.

חג שמח. كل عام وأنتم بخير.