מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
דליה דורנר: חופש הביטוי לא בא כדי להגן על הקונצנזוס
חברת מערכת עבודה שחורה, דליה בלומנפלד, ראיינה את נשיאת מועצת העיתונות והשופטת העליונה לשעבר, דליה דורנר. בחלקו השלישי של הראיון, מתייחסת דורנר למספר אירועים שעל סדר היום הציבורי
דליה דורנר: יש גיוון תקשורתי בישראל
חברת מערכת עבודה שחורה, דליה בלומנפלד, ראיינה את נשיאת מועצת העיתונות והשופטת העליונה לשעבר, דליה דורנר. בחלקו הראשון של הראיון, מספרת דורנר על תפקידה כנשיאת מועצת העיתונות
הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף תמכו בספר "תורת המלך", שהוא ספר הלכות המסביר מתי מותר להרוג גויים. הרבנים סרבו להיחקר, ויונה מצגר, הרב הראשי, תמך בהם. מה דעתך על סירוב זה? האם המערכת המשפטית צריכה להתערב ולעשות משהו בנידון?
לא קראתי את הספר, אבל אני יודעת מה המשפט במדינת ישראל. החוק שלנו אומר שעיסוק בכתיבה, ציטוט ממקורות לצורך לימוד, עיון, אינם עבירה. צריך לבדוק את הקשר הדברים. השאלה היא למי הוא מכוון. יש פסק דין של בית המשפט העליון בערעור שהגיש הרב אלבה. הרב אלבה הפיץ בקרב בחורי הישיבה בחברון מסמך שקוראים לו: "הלכות הריגת גוי", והוסיף לזה: "לרישום ולא למעשה". הימים היו ימים סמוכים לרצח מתפללים מוסלמים שרצח גולדשטיין. בהקשר הדברים נפתחה חקירה נגדו. הוא בחר בזכות השתיקה. כלומר, הוא לא הסביר. הוא הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים לפני השופטת איילה פרוקצ'יה, והיא הרשיעה אותו. הוא הגיש ערעור. בערעור היה הרכב של שבעה שופטים. ברוב של חמישה מהם הערעור נדחה. נקבע שבהקשר הדברים, העובדה שהוא נתלה בפסוקים איננה מורידה את המטרה של ההסתה בהקשר הדברים. שני שופטים חשבו אחרת. אחד מהם, השופט טל, חשב שהאיש כתב את הדברים לעיון ולא למעשה. השופט טירקל אמר שזה עניין של חופש אקדמי. אלה היו שופטי המיעוט. אני נמניתי עם שופטי הרוב.
אם הספר הזה (תורת המלך) לא מופץ לצורך לימוד תורה, אלא למטרת הסתה, אז על פי הפסיקה יש בכך עבירה. כמובן, לכאורה. לא קראתי את הספר. אינני יודעת מה ההסברים שניתנו ואיך הספר מופץ. הדברים האלה יתבררו.
תנועת "אם תרצו" מאיימת על החופש האקדמי באמצעות איומיה על אוניברסיטת בן גוריון. מה יכולה המערכת המשפטית לעשות כדי להגן על החופש האקדמי?
זו לא רק שאלה של חופש אקדמי. באוניברסיטה מה שקובע זאת הרמה האקדמית. ההשקפות הפוליטיות הן לא ממין העניין. אם יש איזו שהיא טענה שאדם בשל השקפותיו ממדרים אותו, לא נותנים לו להתקדם, בוודאי לא ייעשה כדבר הזה.
באוניברסיטאות יש כל מיני דעות, בעיקר במדעי החברה. יש השקפות מיעוט. אבל שוב, כפי שאמרתי על חופש הביטוי בעניין פסק דין קול העם, חופש הביטוי בא לא כדי להגן על הקונצנזוס אלא על המיעוט.
אם מותר לי להזכיר, לאוניברסיטה העברית היה הנשיא המיתולוגי מאגנס. זו הייתה תקופה שהיישוב בנה את עצמו. שיא של דעות קונצנזואליות. ומאגנס וחבורת פרופסורים חשבו על מדינה אחת לשני עמים, תנועת ברית שלום. לא עלה בדעת מנהיגי היישוב לבקש ממאגנס להתפטר. זאת למרות שבאותה תקופה בשירות הציבורי מינויים פוליטיים היו דבר מובן מאליו. גם מחלקת התה במשרד החוץ הייתה צריכה להיות חברת מפלגה. אך כאשר הדבר נגע באוניברסיטה ונשיא האוניברסיטה העברית היה בברית שלום, וברית שלום הייתה בניגוד לאתוס הציוני כפי שהובן באותם ימים, אף אחד לא העלה בדעתו להתערב בעניין.
יש לנו חופש ביטוי, חופש אקדמי, והדעה הפוליטית לא צריכה להיות שיקול כלל. ואם יש טענה ספציפית של אדם שטוען שהוא הופלה בשל דעתו השמאלית או הימנית, בדברים האלה צריך לטפל – קודם כול באוניברסיטה.
הכפר הבדואי על אלערקיב נהרס על ידי המשטרה בפעם הרביעית. טענת המדינה היא שדיון משפטי התנהל 11 שנים והפסיקה הייתה להרוס את הכפר שנבנה באופן לא חוקי. האם לדעתך, הבדואים זוכים לטיפול הוגן על ידי המדינה, ואם לא, איך אפשר לטפל בבעיה באופן הוגן מבחינה משפטית?
יש בזה היבט אזרחי ויש בזה היבט בג"צי.. היבט אזרחי: אם אדם יושב על אדמה לא שלו, הוא מקבל צו לסילוק. מבחינת בג"צ יכולה להיות הבטחה שלטונית וכל מיני דברים שגם במשפט האזרחי צריך לקחת אותם בחשבון, אבל בעתירה עוד יותר. לבית המשפט הגבוה לצדק יש כוח נגד השלטון, ופה אנחנו מדברים לא על אדמה פרטית אלא על אדמה של המדינה. מבחינה בג"צית לבית המשפט העליון יש סמכות להוציא צווים למען עשיית צדק. אבל, בכל מקרה, אנשים צריכים לגור באיזה שהוא מקום.
כאשר הייתה עתירה של בדואים שהיו במעלה אדומים של היום והיה צריך לסלקם, חשבתי שצריך לפצות אותם, למרות שאין להם קושאן על האדמה. הם יושבים, צריך לסלק אותם, אך מטעמים של צדק צריך לפצות אותם.
כבוד השופטת, לנושאים נוספים הנושקים גם לסדר היום הפוליטי את מעדיפה לא להשיב. אני מכבדת את רצונך.
רק אצטט את דבריך אלה:
השופט שמריהו לוין נהג לומר: עם ישראל הוא עם חכם. חבל שאין לו קצת שכל.
תודה רבה על הראיון.
דליה דורנר כיהנה כשופטת בבית המשפט העליון בין השנים 1993- 2004. במסגרת פעילותה הציבורית הענפה מכהנת השופטת כנשיאת מועצת העיתונות. לכל אורך הראיון הקפידה השופטת להפריד בין הפוליטי והמשפטי, ולהתמקד בהיבטים המשפטיים של הנושאים שהועלו בראיון.
תגיות: אל-עראקיב, בדואים, בית-המשפט-העליון, דב ליאור, דליה-דורנר, יונה-מצגר, יעקב יוסף, תורת המלך
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
21 בנובמבר, 2010 בשעה 16:20
תודה לדליה ממערכת עבודה שחורה על הראיון החשוב.