מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פרשת השבוע – חַיֵּי שָׂרָה
הפרשה היחידה הקרויה על שם אישה, בספר שנכתב בתקופה של הגמוניה גברית מוחלטת מאפשרת מבט ליחסים בין קבוצות הגמוניות בחברה לבין ה"אחרים"
מאת א. בן אבי
לא זו בלבד ש"חיי שרה" היא הפרשה היחידה בתורה כולה הקרויה על שם אישה, אלא שזו גם הפרשה הראשונה בה לא משתתף אלהים; והצירוף אינו מקרי. בין אם אנו מאמינים שהתורה נכתבה בידי אלהים או בידי אדם, מוסכם שמחברה היה בעל סמכות, שלטון, פריבילגיות – מחברה השתייך להגמוניה. אולם ייחודה של "חיי שרה" דווקא בכך שכל הדמויות המשתתפות בה (פרט לאחת, אליה אתיייחס בהמשך) הן בעליל לא-הגמוניות.
שרה היתה אישה מעל אלפיים שנים לפני "שחרור האישה"; בתקופתה חל עוד על הנשים עונשן מימי גן-העדן "וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ". לאברהם היו שתי נשים נוספות מלבדה. קיומה כספיח של בעלה היה כה ברור, עד שאפילו כאשר אלהים שינה את שמה (משרי לשרה), הוא עשה זאת כדרך אגב, יחד עם שינוי שמו מ"אברם" ל"אברהם". אולם על אף תפקידו כאבי-האומה, אין אף פרשה על שם אברהם; למעשה אין בתורה פרשות על שם אף אחד מהאבות או מנהיגי עם ישראל לדורותיהם. גם רבקה מככבת בפרשה, ותפקידה מאפיל לחלוטין על תפקידו של יצחק, המוזכר בקושי.
שבירת ההגמוניה אינה רק במתן עדיפות (בפעם הראשונה והיחידה) לאמהות על-פני האבות. שלוש דמויות לא-הגמוניות נוספות משתתפות בפרשה: עבד אברהם הנשלח למצוא כלה ליצחק, עפרון החתי המוכר לו את אדמתו, וישמעאל בנו אשר גורש למדבר, וחוזר לקבור אותו. שלושתם הם "מעלובי החיים", אשר גורלם לא שפר עליהם. בעוד שושלת אברהם ויצחק מתבססת בארץ ומשגשגת, הרי שאלו הם הנדחים, המשרתים, המשלמים את המחיר ומפנים את מקומם בעבורה. דווקא הם גיבורי הפרשה, המזכירה לנו שאי-אפשר בלעדיהם: לעבד אברהם אין שם – אך השושלת לא היתה ממשיכה בלעדיו. עפרון אינו "עברי", וצאצאיו יהרגו ויגורשו – אך בלעדיו לא היה לאברהם קניין בארץ. ישמעאל גורש למוות (בהוראת שרה…), אך גם לו יש חלק בברכה האלוהית לאברהם, ומשפחת אברהם אינה שלמה בלעדיו.
גם היום, כאז וכבכל תקופה, יש בחברה קבוצות הגמוניות וקבוצות ש"בחוץ". מי שמחפש, כלומר מי שאינו מנסה להתחמק, יכול להתקל בכל גווני החברה; במיוחד בירושלים, שהיא העיר המגוונת והקוסמופוליטית ביותר בישראל. בירושלים אפשר לפגוש בערבים ויהודים, בחרדים, דתיים וחילונים, בנשים וגברים, בעולים חדשים ובאלו ששכחו שהם עולים, בפועלים זרים, בפליטים, בתיירים, בימנים ובשמאלנים. פרשת "חיי שרה" מזכירה לנו שלכולם יש תפקיד, שלכולם יש סיפור – שלכולם יש חלק בסיפור שלנו.
הדמות ההגמונית היחידה ב"חיי שרה" היא אברהם, אך במעט הופעותיו בפרשה גם הוא מאמץ עמדה לא-הגמונית: כאשר הוא שולח את עבדו למצוא כלה ליצחק בהנחייה "אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ" (כ"ד, ד), הוא מזכיר שגם הוא עולה חדש, וניתן לשמוע את הגעגועים לביתו הישן. וכאשר הוא מנהל מו"מ עם עפרון החתי, הוא מציג עצמו בפשטות כמהגר: "גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם" (כ"ג, ד).
מבעד לכל הסיפורים והדמויות, ובסוף כל תלאותיו, מזכיר לנו אברהם, אבי-האומה, בחיר-האלהים, שלפעמים אצילות אמיתית היא ההזדהות והאמפתיה כלפי אלו שאינם כה ברי-מזל.
תגיות: הגמוניה, מגזרים, נשים, קבוצות-חברתיות
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
29 באוקטובר, 2010 בשעה 8:53
חלוקת המקרא לספרים, פרשות, פרקים ופסוקים בוצעה בלא ספק בידי אדם.
ההחלטה על שמות הפרשות נועדה כדי לאפשר זיהוי מהיר של המקום בו צריך לקרוא בספר התורה. שם הפרשה הינו תמיד מילה או שתיים מהפסוק הראשון בפרשה ואין הוא בא ללמד על תוכנה אלא משמש המציין מקום.
זאת כיוון שספר התורה הינו מגילה ארוכה על גבי קלף ובלי חיפוש שם הפרשה יתארך החיפוש ותגרם טרחה מיותרת לציבור השומעים ומבוכה לבעל הקורא
אלוהים כמעט ואינו משתתף באופן פעיל בפרשה( למעט הברכה ליצחק) אך הוא מוזכר לפחות עשר פעמים בהקשר של חיפוש אישה ליצחק ובהקשר של אמונה בהבטחתו ואופן קיומן
לאחר מותו של אברהם אלוהים מברך את יצחק (כ"ה י"א) ואילו ישמעאל שגם הוא השתתף בקבורת אברהם מפנה את הזירה. מוזכרים צאצאציו ומקום מושבם ואז גם הוא נאסף אל עמיו.
למעשה שחקנים ראשיים בזירה מפנים את מקומם לשחקנים חדשים ובכך מגבירים את הסקרנות והמתח לקראת הפרשות הבאות