מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פרשת השבוע – וַיֵּרָא
אברהם מתווכח ומתמקח עם אלוהים, "האף תספה צדיק עם רשע?" בדיון שמסתיים כבהסכמה בין השניים. בהשוואה לשיח הציבורי המקובל היום, הדיאלוג על סדום הוא ללא ספק אלוהי. בסיפור האחר בפרשה – סיפור אלימלך ושרה – אנחנו מתוודעים אל יחסיותו של הצדק, יחסיות שפתרונה הרבה פעמים בחרב, אבל תמיד עדיף בהדברות
מאת: א.בן אבי
"הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
לאלוהים שמורה כמות נכבדה למדי של מונולגים במקרא: מבריאת העולם במאמר, הכחדתו על דעת יחיד, והנחיותיו המליציות הרבות לברואיו. אולם בפרשת "וירא", מול אברהם, אלוהים מזמין – לראשונה בחיי שניהם – דיאלוג.
כראוי לשיחה הראשונה של אלוהים עם ברואיו, הנושא רציני עד מאד – צדק. אברהם ואלוהים מתווכחים על גורלה של סדום: מוסכם על שניהם כי היא עיר של חוטאים, ולב הדיון הוא "מידתיות", כלומר כמה חפים-מפשע המתגוררים בעיר מספיקים על-מנת להציל את העיר מכליה. מסקנות הדיון כפולות: ראשית, אלוהים מסכים לפטור עיר שלמה מעונש בעבור עשרה חפים-מפשע בלבד ("לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה", י"ח ל"ב). שנית, כאשר מתברר שאין בעיר עשרה צדיקים (ועל-כן דינה נגזר), אלוהים עדיין מחלץ את כל הצדיקים שנותרו בה, כך שאף חף-מפשע לא ייפגע; וכך משיב בלאו מוחלט לשאלת אברהם המהדהדת מאז: "הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע?" (י"ח כ"ג).
אולם מעבר לנושא הדיון ולתוצאותיו, כדאי לשים-לב דווקא לאופיו של הדיון: הוא מתנהל מלכתחילה בשיתוף-מידע מלא בין שני הצדדים ("וה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה??" י"ח י"ז), לכל אורכו בהקשבה הדדית (גם כאשר הוא גובל בהאשמות הדדיות…), ולבסוף מסתיים כמסתבר בהסכמה בין השניים. בהשוואה לשיח הציבורי המקובל היום, הדיאלוג על סדום הוא ללא ספק אלוהי.
בולט לעומתו המקרה השני בפרשה, המציג מבט אחר על מושג הצדק. אברהם פוגש באבימלך מלך גרר, משקר לו ששרה היא אחותו, וכמעט מכשיל את אבימלך בניאוף. אבימלך נענש באיומי-מיתה, וטוען לחפותו בפרפראזה מושלמת על דברי אברהם: "אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג??" (כ' ד' ). אבימלך מוצג עתה כצדיק, אפילו לעומת אלוהים המעניש אותו בשוגג, אפילו מול אברהם, האשם בשקר. ואכן, אבימלך חף-מפשע; שהרי "הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת" (כ' ה'). בקצרה, אברהם מודה בשקר, אך מציג את הגרסא שלו למניעיו: "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי" (כ' י"א). אברהם טוען שהוא היה מוכרח לשקר, כי הוא פחד מאבימלך, ולכן אף מסר את אשתו וסיכן את כולם.
הלקח הראשון מסיפור אבימלך, הוא שהצדק האלוהי כבר לא כ"כ אבסולוטי. פתאום מסתבר שגם אברהם הצדיק יכול לשגות, לסכן ואף לפגוע בעצמו ובאחרים. מסתבר גם שהחטא אפשרי, מתוך חוסר-ידיעה, גם למי שחושב את עצמו תמים ונקי-כפים – אפילו כלפי מי שחושב את עצמו לבחיר-האלוהים. בסיפור זה, לשני הצדדים היו מניעים לגיטימיים, ושניהם "צדקו" לשיטתם. יש כאן לקח: לפעמים שני הצדדים צודקים, ובד"כ אז שני הצדדים נפגעים…
הלקח השני נעוץ בהצמדה בין סיפור אבימלך לסיפור סדום. ההתנגשות בין הצדק של אבימלך לצדק של אברהם נבעה משני גורמים: בורות ופחד. אבימלך לא ידע על שרה ואברהם; אברהם פחד לספר את האמת, כי לא ידע, לא חשב אפילו, שגם אבימלך ואנשיו בעלי ערכים של חוק וצדק. כאשר שני הצדדים מסתפקים בהנחות המוקדמות ואינם חותרים לאמת, הם בהכרח יתחפרו בתפיסות צדק נפרדות, סותרות, מתנגשות. הפחד ההדדי הוא הגובר על הדיאלוג, ומוביל לאלימות. ההתגברות על הפחד והדיאלוג המשותף – בפרשה זו הם רצון האל, ומעבר לכך – הם המודל לאלוהות.
תגיות: חוק ומשפט, פרשת-השבוע
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
22 באוקטובר, 2010 בשעה 5:51
[…] אנחנו לא יכולים לפגוע במסכנים ביחד עם העבריינים". ובפרשת השבוע "וַיֵּרָא" קראנו: "האף תספה צדיק עם רשע?" . . . * […]
22 באוקטובר, 2010 בשעה 9:49
בקשתו של אברהם מאלוהים שלא ישמיד את כל האנשים בסדום נועדה כדי לברר כמה "צדיקים" יש שם.
ואכן "הצדיק היחיד הינו לוט ומשפחתו. יתכן שאף הם היו מושמדים אילולא הויכוח של אברהם עם אלוהים.
בענין אלימלך העניין יותר מסובך מאשר ניתן לקרוא ישירות מהטקסט.
אברהם יצא למסעותיו על פי הוראת אלוהים. הוא לא בחר להפגש עם אבימלך אלא נאלץ לחנות בטריטוריה שלו. כל זר שמגיע לטריטוריה חדשה בעת העתיקה נחשב למרגל בפוטנציה ולפיכך מותר להתעמר בו. זכותו של
המושל לעשות כרצונו ובכלל זה לשכב עם נשות משפחתו. כך שאם בא למושל על אשתו של מישהו אז אין לו בעיה להרוג אותו ולבצע את זממו. אברהם אכן נכשל בחוסר אמונה באלוהים במקרה הזה אך היה לו חשש מבוסס שאם לו ישקר לאבימלך אז הוא יוצא להורג ואשתו תהפוך לפלגש של המושל
וכפי הנראה המושל המסויים הזה התפרסם במעשים מעין אלו ולא במעשי חסד.
אברהם ניצב בפני 2 מצבים: במקרה סדום הוא לא היה בסכנה אישית אך התווכח עם אלוהים כדי להציל משהו בסדום. בקרה אבימלך הוא היה בסכנת חיים והכדיף "לא לסמוך על הנס" אלא לשקר ולהנצל.
צדק הוא אמנם תכונה אלוהית נדרשת אך אלימלך שקוע ב: תאווה , כבוד, בצע, ואגו מנופח. כך שבצד אחד הוא חוטא בניאוף ורצח ובצד שני הוא כהן לעל עליון
22 באוקטובר, 2010 בשעה 15:11
[…] פורסם גם באתר עבודה שחורה […]
22 באוקטובר, 2010 בשעה 18:51
×§×•×“× ×ž× ×™×—×™× ×”× ×—×•×ª ×חר-כך ×‘×•× ×™× ×ž×’×“×œ×™× ×¨×¢×•×¢×™×
לאהרון לוינשטיין (2)
ציטוט מדבריך: "… אלימלך שקוע ב: תאווה , כבוד, בצע, ואגו מנופח. כך שבצד אחד הוא חוטא בניאוף ורצח …"
חיפשתי את הביסוס לדבריך אלה בפרק כ' לספר בראשית ולא מצאתי. מה שכן מצאתי הוא שאלוהים חס על אבימלך (מה שבודאי לא היה עושה לו היה: "אלימלך שקוע ב: תאווה , כבוד, בצע, ואגו מנופח. כך שבצד אחד הוא חוטא בניאוף ורצח…".
ואז נזכרתי בדבריך באותה תגובית: "וכפי הנראה המושל המסויים הזה התפרסם במעשים מעין אלו ולא במעשי חסד", כלומר הָזִיתָ אותם מנבכי מחשבתך ועשית את ההזייה למציאות.
אני מקווה שכך מנהגך רק בכתיבת תגוביות ולא בחיים האמיתיים.
שבת שלום
22 באוקטובר, 2010 בשעה 21:30
יתרון הספק
ללקסי (4):
מעבר לפשט של הטקסט התורני עצמו יש גם מדרש, ואגדה, ומסורות, ועוד. אני לא מכיר ספציפית סיפורים שנקשרו באבימלך מלך גרר או באופיו (רק יכול לומר שהוא לא היה "כהן לאל עליון", תואר שהיה שמור דווקא למלכיצדק מלך ירושלים), אבל זה לא אומר שאין כאלה, ושאפשר שאהרן לוינשטיין (2) כן מכיר ומבקש לתרום לדיון. חבל להאשימו בבדיה; מוטב להציע לו את יתרון הספק (Benefit of the doubt), ובכלל מוטב להשתדל לשפוט כל אדם לכף זכות.
כפי שניסיתי להציג בפרשה (וחרף ויכוחים עובדתיים, אהרן לא התנגד בכלל), צדק יכול להיות נחלתם של כמה צדדים, ואין צורך לקטול זה את זה כדי להציג את הצדק שלנו.
שבת שלום
22 באוקטובר, 2010 בשעה 22:51
פשט
ההאשמה בהסקת מסקנות על-פי הנחות בלתי מבוססות היתה הפשט.
ואידך…
ואידך מכַוֵון גם לאקטואליה וד"ל