חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

השמאל הישראלי – מדוע הוא קרס?

נושאים דעות ב 22.09.10 6:03

השמאל בישראל הוא שמאל מעוקר. מה שהביא להיעדר המנהיגות, לאובדן הדרך ולנטישת התומכים הוא בראש ובראשונה הניתוק של תנועות השמאל ממעמד העובדים

מאת דניאל גיגי

פעילים רבים ואנשי שמאל וותיקים שואלים את עצמם מה הפך את תנועת השמאל מתנועת המונים לתנועה קטנה וחסרת משמעות, שעיקר הפעילות שלה מרוכזת במרכז הארץ. השאלה הזאת היא מורכבת, ויש לה הרבה תשובות שכולן במידה כזאת או אחרת נכונות, אך לא נוגעות במהות הפרקטית, שבגללה השמאל הפך להיות כל כך לא רלוונטי במציאות הישראלית- אובדן הקשר בין השמאל לבין "הפועל" הישראלי. חוסר היכולת של השמאל הישראלי לגייס את "הפועל" הישראלי, ולהגן על "הפועל" הישראלי, היא שגרמה לניתוק של השמאל מהעם, והובילה להדרדרות ההולכת והמתמשכת של התנועה, שהייתה המנוע של הציונות, בתהליך הקמת המדינה.

פרשנים ואנשי דעה (כולל אנוכי) מייחסים את מצבו של השמאל הישראלי לאובדן האידיאולוגיה, לכשל מנהיגותי, לפיצול בתוך התנועה, ולמגוון גדול של סיבות אחרות, כשהמסקנה המרכזית של כולן היא שהשמאל איבד את הרלוונטיות שלו בחייה האזרחים של המדינה. הסיבות הללו כולן הן נכונות וחשובות להבנת המשבר שעובר על השמאל, אבל הן רק סימפטום של הבעיה המהותית של השמאל, שאיבד בראש ובראשונה את היכולת הפרקטית שלו לזכות בלבבות של האנשים בשכונות, במתנסים, בעיירות הפיתוח ובפריפריה, שהיו פעם מנאמני התנועה ומתומכיה. השמאל איבד את היכולת להגיע לאנשים אלה, ואם לא די בכך במקביל הוא גם יצר אצל אותם אנשים אנטגוניזם כלפי התנועה, שנראתה פתאום כתנועה אליטיסטית, שמייצגת רק אינטרסים צרים, של המעמד העירוני הגבוהה בחברה הישראלית.

שני גורמים מרכזיים הניעו את התהליך הזה, שבו השמאל התנתק מהעם. הגורם הראשון והחשוב ביותר הוא פירוק ארגוני הפועלים ואיגודי העובדים השונים בארץ, שבהם הייתה ההסתדרות מרכז הכוח החשוב ביותר של השמאל הישראלי. תפקידם של ההסתדרות ושל ארגוני העובדים  היה חשוב, כי הם היו המרכז היחידי של אינטראקציה בין השמאל לפועלים ולעובדי המדינה, שהיו בעבר הבסיס האלקטוראלי הגדול ביותר של התנועה. גורם שני לא פחות חשוב שהניעה את תהליך הניתוק מהעם הוא "האליטיזציה", שעברה על השמאל הישראלי, בד בבד עם פירוק תנועות הפועלים. הפירוק של תנועות הפועלים, גרם לכך שהשמאל נזקק למרכז פעילות חלופי, ולכן התנועה העבירה את הפעילות שלה, מארגוני הפועלים לאוניברסיטאות ולמרכזי ההשכלה הגבוהה, שבהם ניסתה התנועה להשיג את התמיכה של אנשי האקדמיה. שני תהליכים אלה התחברו ויצרו שמאל שונה, שלא רק התנתק מהעם, אלא גם איבד את היכולת לתקשר איתו בשפתו, בגלל שאימץ שפה אקדמית אליטיסטית, שיצרה רק ניכור כלפי התנועה.

אובדן היכולת של השמאל הישראלי להתחבר למעמד הפועלים, פגע קשה בתפקידו ההיסטורי של השמאל הישראלי, שהפך מתנועה שמייצגת את החלשים הפועלים והמיעוטים בחברה, לתנועה שמייצגת מיעוט אליטיסטי עירוני קטן, שנלחם על תנועה שאיבדה לגמרי את דרכה. אובדן היכולת הזאת לתקשר עם הפועלים ומעמד הביניים הוא גם החוט המקשר בין כל שאר התהליכים הרעים שעוברים כיום על התנועה- אובדן האידיאולוגיה, כשל במנהיגות התנועה, והקרעים והפיצול שמאיימים לפורר את השמאל סופית.

החוליים של השמאל, לא היו באים על התנועה אם היא לא הייתה מוותרת על תמיכת הפועלים, שעל בסיסה היא הוקמה. התחברות למעמד הפועלים והעובדים והגנה על מגזר זה, היה מונע את אובדן  הדרך, שבולטת היום מאוד בשמאל הישראלי. האידיאולוגיה של השמאל היא בראש ובראשונה סוציאל-דמוקרטית, והיא אמורה להוביל תהליכים שיבטיחו סגירת פערים וזכויות לחלשים, לכן רק התקרבות לחלשים בחברה ושמירה על זכויותיהם, הם הערובה היחידה להבטחת הרלוונטיות האידיאולוגית של התנועה. אידיאולוגיה שמאלנית חזקה כזאת המבוססת על אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית, הייתה גם מבטיחה את אחדותה של התנועה והייתה מסירה את איום הפיצול, שהיום מאיים לפרק את התנועה. חיבור למעמד הפועלים היה גם מצמיח מנהיגות אחראית יותר בתנועה, כי מנהיגים כושלים, כמו ברק, שמתנהגים ברעבתנות למען ביתם, לא היו שורדים תקופה כל כך ארוכה כראשי תנועת העבודה, במידה והבסיס האלקטוראלי של המפלגה היה באמת עובדים ופועלים בחברה הישראלית.

שמאל ללא פועלים וארגוני עובדים הוא שמאל מעוקר, ולכן חייבים לחדש את החוזה של השמאל עם פועלי העם, כאשר התנועה צריכה ראשית למצוא שוב את הבמה והשפה הנכונה לדבר איתם.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , ,

25 תגובות

  1. א. קוריאל :

    צודק

    כל מילה בסלע.

  2. אלי סתוי- :

    המנוף החזק ביותר בפוליטיקה הישראלית השואב את כוחו הרב מקשרי הון,שלטון ,רגולציה ותקשורת, הניף את חרבו
    ביד קשה נגד מנהיגי השמאל האמיצים שהעזו וקראו תגר בעבר הלא רחוק נגד ממנפי הקשר, וספגו תבוסה ניצחת עד אובדן כמעט טוטאלי של ההכרה בכושר מנהיגותם האובייקטיבי.
    (דוגמה קלאסית הוא ח"כ ויו"ר
    העבודה לשעבר עמיר פרץ)
    הלקח החד משמעי של שאר מנהיגי השמאל שעוד נותרו הוא לנסות ולחבור לממנפי הקשר האנטידמוקרטי, כך שלמעשה היום ממנפי הקשר שולטים ביד רמה בכל מרכיבי המפה הפוליטית בישראל תודות לשיטת הבחירות הקלוקלת והנפסדת ,שעוד תספיק ותביא כליה על הדמוקרטיה בישראל.

  3. אריה גור :

    רק ארגון עובדים שרוצה להתאבד יקשור עצמו לשמאל.
    בזמן כהונתי כיו"ר ועד עובדים בין השנים 1996 – 2009, איש השמאל האחרון שעזר לעובדי החברה לאוטומציה באופן מוחשי שמעבר להצהרות סתמיות היה רן כהן – אבל זה קרה בסוף 2004. (באותו הקשר סייעה מאוד גם מלי פולישוק – אבל היא לא שמאל). תארו לעצמכם עובד מאריאל שמאורגן בארגון עובדים שפועל עם השמאל הפוליטי שומע יום אחד שאמנים שמזוהים עם הפעילות של הארגון בו הוא חבר מודיעים קבל עם ועדה שאינם מוכנים להופיע באריאל ומספר ימים לאחר מכן, דמות אחרת שמזוהה עם השמאל מכנה אותו כ "סרטן בגוף האומה". אני שומע במעורפל מכיוונים שונים על ניסיונות לחבר בין כוח לעובדים לגופי שמאל, ולדעתי אם ארגון כוח לעובדים חפץ חיים כארגון עובדים אמיתי שיש לגביו הסכמה רחבה בקרב ציבור העובדים בארץ – עליו להתרחק כמו מאש בשדה קוצים מחיבורים פוליטיים מסוג זה.

  4. ערן :

    כל הניתוח שנעשה ע"י דניאל בוחן את המערכת הפוליטית בישראל דרך העדשה החברתית/כלכלית. אך נראה לי שהניתוח הזה מעט מנותק מהמציאות. החלוקה בין שמאל לימין במדינת ישראל (ברצוני להגיד מאז ומתמיד אך אסתפק בעשורים האחרונים) נסובה סביב שאלות מדיניות ולא חברתיות. לראיה, צא ובדוק את אחוז ההצבעיה בעיירות הפיתוח והפרפרייה, עליהן הצבעת כעל המצביעים המסורתיים של מפלגות השמאל, למפלגות כמו חד"ש ומר"צ (לא רק היום, מאז ומעולם). מי שהעלה את הליכוד בראשונה לשלטון היו אותם תושבי שכונות שעליהם אתה מדבר. אותו ליכוד שהיה הראשון להחריב את מדינת הרווחה. לכן, לתלות את התמוטטות השמאל בניתוק הקשר ממעמד הפועלים זה אולי רומנטי אך לדעתי ממש לא נכון. הסיבה להתרסקותו של השמאל נובעת בראש ובראשנה מכיוון שכל המפה הפוליטית נעה בעשרים שנה האחרונות שמאלה כשסתכלים דרך העדשה המדינית. קדימה שמורכבת ברובה מאנשי ימין לשעבר מחזיקה באדאולוגיה של הפרדות חד צדדית ויציאה מרוב השטחים הכבושים. אריאל שרון, אבי ההתנחלויות, תחת ממשלת ליכוד פינה את ההתיישבות ברצועת עזה ולבסוף, בנימין נתניהו מצהיר בתחילת הקדנציה שלו על קבלת פתרון שתי מדינות לשני עמים (ובני בגין ממשיך לשבת בממשלה). כל אלו, גם אם לעיתים הם מס שפתיים, הם הסיבה האמיתית לחוסר הרלוונטיות של השמאל היום. אני מסכים עם דניאל בדבר אחד: אחת הדרכים בהם השמאל יכול לשוב להיות רלוונטי היא אם הוא יתחיל (ולא ישוב כמו שדניאל טוען) לעסוק בנושאים חברתיים. עם זאת, כלל לא בטוח שזה יחזיר אותו לשלטון. זאת מכיוון שעדיין, למרות המצב המחפיר בו נמצאת מדיניות הרווחה, ההשכלה והעבודה של מדינת ישראל, דפוסי ההצבעה עדיין מגיבים תחילה לנושאים המדיניים. איזו סיסמת בחירות מוצלחת יותר: פלוני לא יחלק את ירושליים או פלוני יעלה את שכר המינימום? (בל נשכח את נסיונו של עמיר פרץ, ללא ספק סמל למעמד הפעולים ועיירות הפיתוח. כמה מנדטים היו לו – קצת יותר מ 20 ?)

  5. שחר: השמאל הפסיד כי הוא עשה שלום "משונה" :

    אוסלו היה "שלום" משונה מאוד. בעיקר דיברו על שלום אבל בפועל כל הזמן רק הרחיבו את ההתנחלויות, ודחו כל הזמן את מועד פירוק ההתנחלויות.
    לכן, ההסכם התפוצץ ומכאן נולד אגדת "האין פרטנר".
    כל עוד יהיו 3 מיליון איש תחת כיבוש מצור גם לא תפרח כאן שום כלכלה סוציאל-דמוקרטית אלא לאומנות, פאנטיות דתית וכלכלה שרומסת את החלשים.

  6. מיכאל לינדנבאום :

    כדאי להקשיב ולהקדיש מחשבה ודיון ארוך על דבריו היוצאים מהלב והנסיון המר של אריה גור שהיה יו"ר וועד עובדים במשך 13 שנה.

    גם אני חוויתי אישית את בגידת ה"שמאל" בזמן ההשמדה הכלכלית של עובדי "פז" הוותיקים בשנות התשעים.

    מה היו אומרים כל העת חברי—עזוב הכל מכור,צוחקים לנו בפרצוף.

    אני חוזר למסקנה של דניאל גיגי:"שמאל ללא פועלים וארגוני עובדים הוא שמאל מעוקר, ולכן חייבים לחדש את החוזה של השמאל עם פועלי העם".

  7. עמי וטורי :

    עמי

    אריה אתה יכול להיות רגוע בעניין המפלגות. "כוח לעובדים" הוא המהות והמטרה עצמה ולא דרך למשהו אחר. אני תמיד מנסה (לא תמיד בהצלחה) להסביר שיש שני סוגים של פוליטיקה.
    הסוג הראשון הוא פוליטיקה ישירה, הווה אומר מאבק ישיר של אנשים על חלוקת הכוח והמשאבים בחברה. זה מה שעושים ארגוני עובדים דמוקרטים וכמעט אך ורק ארגוני עובדים דמוקרטים. זאת משום שדרך הפעולה שלהם היא הפעלת הכוח הקולקטיבי של חבריהם בדרכים שונות.
    הסוג השני של פוליטיקה היא הפוליטיקה העקיפה. כלומר שליחת מחוקקים מטעמנו שיחליטו עבורנו ויישמו את החלטות הללו מתוקף המונופול של המדינה על הפעלת אלימות. מחוקקים שאנו שולחים בשיטת "שגר ושכח".
    הפוליטיקה העקיפה אינה פסולה בעייני אך יש בה טעם רק אם קיימים כבר ארגונים משמעותיים המקיימים פוליטיקה מהסוג הראשון ורק אם המפלגות הנוטלות חלק באותה פוליטיקה עקיפה מהוות עבור ארגוני הפוליטיקה הישירה סוג של גיבוי או שליחים נאמנים בכנסת. מכאן שסדר העדיפויות בעייני ובעייני רבים נוספים ב"כוח לעובדים" הוא: לעשות קודם כל כל מה שניתן לעשות כדי לחזק את הארגונים של הפוליטיקה הישירה ובהם מבחינתנו בראש וראשונה "כוח לעובדים". ובאשר למפלגות יחס זהיר והעזרות בהן רק במידה שבה זה משרת את המטרה המרכזית.

  8. ירון בן-עמי :

    אני מסכים בגדול עם דניאל, ואף יש לי הצעה מעשית לסדר היום, שניתן ליישם מלמטה, מבלי להשתלט על מוקדי כוח ממוסדים:
    http://yaronbenami.wordpress.com/2010/09/13/179/

  9. דקל-דוד עוזר :

    ערן אתה צודק בשאלה אבל לא בתשובה

    אם אנתח את המצב באופן גס (ולא נכון), אז השמאל איבד רלוונטיות בכל החזיתות:
    א. בחזית החברתית – פנים ישראלית, השמאל היה מוביל מאבק "שלטון החוק" שהוא למעשה המאבק על תמ"א 35 האנטי ישראלית שמטרתה קידום מדינת תל אביב והפקרת השיח הסוציאל-כלכלי, אגב התחנפות לבעלי הון.
    ב. בחזית הבטחונית-פוליטית, השמאל שם את כל יהבו על טיעונים טכניים ומשפטיים (המשפט הבינלאומי) ולא שם לב שהסוגיות כבר לא מעניינות את העם שחלקו נטבח על ידי רוצחים פלסטינאים והחלק האחר חי באימה וטרור.

    היו מספר ניסיונות זמניים לפעול באופן חיובי אשר עלו בהצלחה, אבל מהר מאוד הוכשלו על ידי נציגי הכישלון של השמאל, למרות שהיו הצלחות אלקטורליות.
    מצנע היה ניסיון יפה מבחינת מסרים, אבל לא בשל מבחינה פוליטית ולכן הוא הוכשל על ידי פואד, שמחון וחבריהם וסולק ממפלגת העבודה; יכול להיות שכאשר הוא יחזור הוא יהיה רלוונטי, גם אם לא כמספר 1, כחלק משמעותי מצוות ההנהגה הבכיר של השמאל.
    פרץ היה ניסיון יפה ומוצלח אלקטורלית, אך הפחד שלו לתפוס מנהיגות ולסלק את פואד ושמחון מהדרך, כמו גם חוסר המזל שאפשר גם לכנותו הטעות בבחירת תיק הביטחון לעצמו (הוא היה יכול למנות את עמי איילון נניח ואת עצמו לתיק אחר או פשוט לא להיכנס לממשלה), גרמו לכך שהוא נכשל באופן שבכלל לא בטוח שיתאפשר לו להשתקם כמנהיג פוליטי בישראל.

    המסקנה הברורה היא שצריך לבנות צוות שמבוסס על אדם חזק מאוד בפן הכלכלי-חברתי (רק יחימוביץ עונה על הקריטריון; פרץ נפסל מהסיבה לעיל, אך הוא חייב לתמוך במהלך כזה), אדם נוסף שהוא חזק מאוד בפן הביטחוני (מצנע? אישיות בטחונית בכירה אחרת?), לצרף ראש נוסף של פוליטיקה המונית (אלדד יניב?) והשלישיה הזאת תיקח את הנהגת מפלגת העבודה בראשות המנוסה ביותר (לדעתי יחמוביץ).

    תסלחו לי שאני לא מתייחס ברצינות לחד"ש שהיא מפלגה ערבית או למרצ שהיא סתם לא רלוונטית

  10. לקסי :

    עם פרוץ המדינה, רוב מנהיגי העובדים תפסו את מקומם בין אם סביב שולחן הממשלה ובין אם בפקידות הבכירה.

    נוצר מוקד מתח בין המנהיגות ה"חדשה" שצמחה בהסתדרות ובאיגוד המקצועי לבין הממשלה בתוך מפא"י.

    לכך נוספה עליית ההמונים שלא ידעו בכלל ש"קופת-חולים" זה לא המדינה ושה"הסתדרות" זה קופת-חולים בחלון אחר.

    לעולים כל המערכות נראו זרות, לא מוכרות, כוחניות ובעלות עצמת שליטה כמעט מוחלטת על חייהם.

    החל תהליך של ניכור בין המיוצגים למיצגים, תהליך המתעצם עד עכשו (מוכר למישהו כאן ב"עבודה שחורה"?).

    במקביל נוצרה צמרת צה"ל מ"דור ב" של אותם אנשים בהנהגה. וכשאלה השתחררו מהשרות הצבאי הצטרפו, כ"צעירי מפא"י" באופן טבעי אל דור א'.
    כך על האחוס"לים על מפת המדינה הצעירה.

    מי שזיהה את הניכור, אחוס"ל מובהק בעצמו, שגם ניסה לפעול נגדו, היה מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן-אהרון. הוא חבר אל יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי התפעול בנמל אשדוד, שעלה ממרוקו והיה למנהיג הטבעי של עובדי הנמל.
    האחוס"לים בממשלה חיסלו את הברית הזו בכוח. בן-אהרון הודח מההסתדרות ופרץ נאסר.
    הניכור הזה, הוליד את מהפך השלטון. מלחמת יום הכפורים היתה זרז לתהליך שכבר היה בעיצומו.

    האם האחוס"לים אכן חוסלו? לא ברור, הם רק פתחו את שורותיהם ועמעמו במשהו את אפקט ה"א"=אשכנזים בקבוצה. לא ברור שקימרלינג צדק ושהקיץ הקץ על שלטון האחוס"לים. הס'=סוציאליסטים סולקה משם עם בן-אהרון ופרץ.

    "על הדרך" השתרשה התובנה שלפועלים שמור מקום של כבוד (יחסי) בתחתית סולם האנשים הנחשבים בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

    האם אנחנו רואים נצנוצים המבשרים זריחה חדשה? לא ברור.

  11. יובל כץ :

    יש הרבה אמת במה שאתה כותב ואני מסכים עם הרבה ממנה אבל יש זווית נוספת שניתן למצוא אותה כאן, בעבודה שחורה, שהיא מאין מעבדת ניסוי שבה מוצאים את כל מחלות השמאל ולמה השמאל קרס.

    שמאל רלוונטי הוא שמאל ראלי, שמאל רציונלי, הוא שמאל מפוכח, הוא שמאל פרקטי, את המימד הזה השמאל בחלקו איבד או יותר נכון זנח למרות שזה עדיין שם, במקום כל אלה הוא נהיה יותר אידיאליסטי, יותר טהרני, יותר צר(הגדרות מאד צרות למהו שמאל תוך הקפדה לבטל ולהדיר החוצה את כל מי שלא מיישר קו עם הספר), מוסרני, מתייפייף, נצמד לכל מיני הגדרות, ממש לפי הספר וחושב לפי תבנית צפויה מראש, ממש מתוך הקופסא ולא מחוץ לקופסא.
    התוצאה, קהלים שלמים שתומכים בחלוקת הארץ באופן כזה או אחר, בתנאים כאלה או אחרים, בעלי גישה ביטחונית כזו או אחרת, וקהלים שבעד צימצום פערים אבל לא מחשיבים את עצמם כסוציאליסטים(גם לא קפיטליסטים) מצאו עצמם מחוץ למחנה, מצאו עצמם מפתחים אנטגוניזם למחנה, וכל הטהרנים מגלים אנטגוניזם כלפיהם.
    הביטוי: תוצאות הבחירות למםלגות השמאל, הבריחה לכיוון קדימה שהיא סוג של כלום ואחוז הצבעה נמוך כאשר מרבית הלא מצביעים שייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית.
    שמאל כזה וודאי לא יכול להתחבר לא רק לרוב העם, הוא לא יכול להתחבר למרבית האנשים שבעד חלוקת הארץ וצימצום פערים וזה בכלל משנה או קשור לאירגוני פועלים.
    אותו שמאל עסוק ביותר במהו שמאל ולא במטרות ואיך מגשימים אותן, יותר חשוב לו להיות קטן וצודק מאשר לממש מדיניות, כאילו הוא לא מבין שהמערכת דמוקרטית אם השמאל אינו גוש של מעל 60 מנדטים שעומד מאחורי מטרות ולא אידיאלים באוויר הוא אינו יכול לקבוע סדר יום, מה לעשות, ככה זה בדמוקרטיה.

    רק שמאל שהוא ציוני, פטריוט מובהק, כן, לאומי ולא איזה "מחנה שלום" רופס והזוי, שמבדיל את עצמו היטב מהימין ומהשמאל הקיצוני, אינטרסנטי, תועלתני, פרקטי, פרקטי ושוב פעם פרקטי שמדבר באופן ברור במושגים שנוגעים לאזרח הפשוט ולא במושגי מוסר, צדק ואני לא יודע מה יכול לאחד את הגוש.

  12. מיכאל לינדנבאום :

    ליובל,
    הרבה מילים,פרקטי,ציוני,פטריוט,שלי לא אומרות דבר.
    ….עד שאתה מגיע לליבה שחשובה לך כנראה באמת.
    "לא במושגי מוסר,צדק",שלדעתך לא נוגעים לאזרח הפשוט.

  13. שאול :

    אני מעט מבולבל מהפוסט הזה.
    הקולות שהלכו פעם לשמאל, והיום כבר לא, לא התאדו. הם עברו למפלגות אחרות. כדי שהסבר ישכנע אותי צריך שהוא יסביר מה היה שונה בין השמאל הקורס למפלגות אחרות שפרחו?

    בגין היה מנהיג פועלים? המצע הכלכלי של ביבי שובה את ליבם של העובדים? אביגדור ליברמן ושינוי – שתי הצלחות אלקטורליות מסחררות (אולי קצרות מועד) שבו את ליבם של אנשי השכונות ועיירות הפיתוח?

    זה כמו להגיד שמכבי תל אביב הפסידה את האליפות לגליל בגלל שהיו לה שחקני חיזוק אמריקאים.

  14. לקסי :

    לשאול (13)
    בתגובית מס' 10 ניסיתי להשיב.
    אם קראת וחסר לך מידע, שאל ואנסה להשיב.

  15. יובל כץ :

    מיכאל, אם מעשיות לא אומרת לך כלום, אם ישימות של תוכניות ומטרות לא אומרות לך כלום אני לא יכול לעזור לך.
    אם ציונות לא אומרת לך שום דבר, לבוא ממקום של מדינה יהודית ודמוקרטית וטובתה לא אומרות לך כלום, אני גם לא יכול לעזור לך.
    פטריוטיות זו אהבת המדינה שמקשרת לנושא של תועלתניות ואינטרסנטיות שבאה קודם לכל מיני מושגים באוויר שיפי נפש אוהבים כדי להשמע נאורים, בדרך כלל ז לא סותר.

  16. מיכאל לינדנבאום :

    ליובל,
    אני עדיין לא מבין מלל זה ,כי פשוט לכל מטבע פטריוטי יש הרבה משמעויות בהתאם לאינטרסים המגזריים.
    מה שמתמיה היא אמירתך ש"מושגי מוסר,וצדק לא נוגעים לאזרח הפשוט".
    בתור יהודי גאה ,נעלם ממך מוסר הנביאים ומורשת הצדק היהודי.
    חבל.

  17. יובל כץ :

    מוסר וצדק הם מושגיים הרבה יותר יחסיים, הרבה יותר תלויי סיטואציה, מאד אמורפים, סיום הכיבוש למשל מסיבות מוסר לא נוגעים לחייו האישיים של האזרח, לעומת זאת סיום הכיבוש מסיבות של נטל כלכלי והפניית משאבים להתנחלויות במקום לחברה נוגע מאד לאזרח וחייו.
    פטריוטי התכוונתי במובן הלאומי ולא המגזרי אם זה לא היה ברור וכמו שכתבתי זה מתקשר לתפיסה תועלתנית אינטרסנית שהיא מתווה את המטרות ואיך להגיע אליהם.

  18. ארז צ. :

    כל הכבוד על הניתוח, מסכים עם כל מילה.

    בו ניקח לדוגמה את נושא העבודה הזרה, הפועל הישראלי מתנגד לה ובצדק.

    השמאל בישראל חייב להתנגד לעבודה זרה.
    זה רשע ופשע לגרש 400 ילדים.

    אסור לתמוך בעבודה זרה, אסור לנו להתעלם מהסכנה העצומה לחברה הישראלית ממהגרי העבודה.

    באריתראה שכר העבודה של פועל הוא 2$ ליום בארץ 70$.

    הערים אילת וערד קורסות. שכונות שלמות בתל אביב קורסות.
    זה לא חכמה לגור בצפון תל אביב ולתמוך בעבודה זרה.

    העבודה הזרה מנציחה את המצב בו מגזרים שלמים כמו החרדים יכולים לא לעבוד.

  19. לקסי :

    ערד פורחת ולא כפי שנכתב

    לארז (18)
    ערד אינה קורסת בכלל, וכמה מאות מזרח-אפריקאים שנותרו כאן לא יביאו לקריסה כזו.
    כל העניין נופח למטרות פנימיות של בחירות. גם בשיא של מספר הפליטים האלה בערד הם לא היוו את המפגע שתואר. מהומת הפוליטיקאים ועיתונאים מסוימים לא נתמכה בעובדות.
    אחרי שהוסר כלל חדרה-גדרה (מבית מדרשו של שר-הפנים מאיר שטרית) עזבו רוב הפליטים למקומות אחרים. ערד שבה למאבקים האמיתיים, קיפוחי הממשלה.
    דוגמה אחת מני כמה וכמה:
    הדרך לערד אמורה להיות מוכפלת וממוחלפת, רק שזה ייסתיים ב-2014. 8 קילומטרים בשנה, 22 מטרים ביום… וכל זה בהנחה שנערי האוצר לא ישובו ויטו את התקציב למקומות נחשבים יותר, כפי שעשו פעמים אחדות בשנים האחרונות.
    אז עיזרו לנו נגד הממשלה, עם הפליטים אנחנו מסתדרים בעצמנו.

    האם הש. ל. יעשה דברים אמיתיים להקטנת הפער המרחבי? האם מישהם שם בש. ל. בכלל נותן דעתו על צעדים מעשיים לשם כך?

    על קריסת השמאל בערד, בהזדמנות אחרת.

    לקסי – תושב ערד

  20. שאול :

    שוב שאול יהיה קצת הילד הרע…

    קשה לי לא לחייך כשמדברים פה על הצורך להיאבק בממשלה, ועל קיפוחי הממשלה. האנשים שלוחמים למען הגדלת כוחה של הממשלה, למען העברת עוד החלטות כלכליות מידיהם של הפרטים, או השלטון המקומי לידיה של הממשלה, באותו הזמן מדברים על הממשלה כעל מקור הרע.

    זה מזכיר לי ציטוט מפורסם של ישעיהו לייבוביץ': "אינני שונא אף נוצרי, אך אני שונא את הנצרות". כך גם כאן, רק בהיפוך קל "אנחנו אוהבים את הרעיון של ממשלה גדולה וחזקה, אבל אנחנו שונאים כל ממשלה ספציפית כבר שלושים שנה. למעשה, אנחנו אוהבים ממשלה גדולה וחזקה רק כל עוד אנחנו זוכים בבחירות וסדר העדיפויות שלנו הוא המושל בכיפה."

  21. מיכאל לינדנבאום :

    לשאול,
    בודאי שמדובר על פוליטיקה ועל שלטון ימני שהוא בהגדרה אויב הציבור וידיד אינטימי של בעלי ההון.

    הוי תמימות קדושה של ניאו-ליברל נאיבי.

  22. לקסי :

    לשאול (20),
    אכן יש כאן סתירה מסוימת.
    ביסודה של הסתירה נמצאת הנחה, שהיא אולי תמימה במידה מסוימת, שהיא אולי בתת-מודע הציבורי, ההנחה הזו היא שהמדינה (שהממשלה נשכרה על-ידינו בתהליך מכרז, בחירות, לנהל אותה), היא שלנו, היא אנחנו.
    ההנחה הזו כנראה תקפה יותר בחברה הישראלית. סימן לכך הוא שבכל מצב כעס על משהו שאינו תקין, התגובה היא "איזו מדינה…" בין אם שזה האוטובוס אינו מגיע בזמן, או שמישהו נדחף בתור כלשהו.
    אנחנו הישראלים רואים את המדינה לא כאח הגדול שעינו פקוחה עלינו לשמור שלא נסטה מאיזו דרך מוכתבת, אלא כהורה שצריך לדאוג לנו ושכאשר אנחנו ממרים את פיו נשתדל שלא יידע וכשיידע נטען שהוא צריך לסלוח. ודאי וודאי שההורה הזה נוהג גזרה שווה ולא איפה ואיפה, בינינו "ילדיו" וכשהוא נחשף באי צדק ובאי שוויון, אנחנו מתקוממים וזועקים, אבל הוא נותר ההורה. כיוצא בזה יחסנו אל נציגינו הנבחרים.
    את הבגרות המאופיינת בנטילת אחריות אנחנו רואים בפעילות הפוליטית, גם בכתיבה הזו (שבמקומות אחרים מכונה"חתרנית"), גם בפעילות פוליטית ממשית שחלק מאיתנו עושים, בנסיונות להצטרף (בעצמנו או באמצעות חברינו) אל מעמד ההורים.

    אולי גם טבועות בנו תחושות מתקופת היותנו עם ללא מדינה, אולי תחושת הקמת המדינה עדיין מפעמת. אין אלה תחומי מומחיות שלי, כולן השערות.

    מכאן – אולי – נטיית הלב לתלות את המאויים לשלטון מרכזי שיעשה סדר אבל בצדק.
    מאידך יש שלילה גמורה של מהלכי הפרטה. את ההפרטה אני (ואני משער שגם "אנחנו" רחב כאן ב"עבודה שחורה") תופס כהעברה, מנוגדת למצפוני ולהשקפת עולמי, של גורמי ייצור מבעלות הכלל לבעלותם של פרטים מסוימים ובדרך לא נאותה.

    אשר לענין חלוקת משאבי העצמה בין רבדי השלטון, מרכזי / מקומי. כאן מתגלה ההורה ההוא בחולשתו, בחולשה גדולה שלו.
    השלטון המרכזי רואה בשלטון המקומי יריב וטוען לכתר. השלטון המקומי הצמיח לא מעט מנהיגים הנמצאים כיום בשלטון המרכזי. האנשים הנמצאים כיום בשלטון המרכזי מנצלים משאבי עצמה שבידם על מנת למנוע את אלה שכיום הם מנהיגי ישוביהם מלאיים על מקומותיהם בהנהגה הלאומית.

    כיוצא בזה השביתה ההנהגה הלאומית ברוב המפלגות את הסניפים. למנוע צמיחת מנהיגים מאיימים.

    אז למה בכל זאת רוצים ממשלה חזקה?
    תמימות? תקווה?

  23. דק ווינטרס :

    הבעיה של השמאל היא שהוא לא ליברלי, מנותק מהצעירים.
    למה לדוגמא אף אחד לא מוחא על כך שפרח המיכל אסור לשימוש?
    http://dekthewolf.blogspot.com/2010/09/blog-post_23.html

  24. חזקי שנאן :

    כי הם מתחזים לשמאל, הם בשקר קוראים עצמם שמאל

    תערובת של חשיבה פוסט מודרניסטית מהולה בליברליזם כלכלי נשענת על החשיבה של האינדיבידואליזם בליווי תמיכה באוכלוסייה המזוהה כקורבן אך עם תרבות לאומנית גזענית , העוסקת בתוקפנות כלפי חוץ כלפי אנשיה ובייחוד בדיכוי נשים ושאר מיעוטים.
    המוצא התרבותי של הטוענים לשמאליותם בא מהמרכסיזם
    אבותיהם ומחנכיהם תמכו בלניניזם ובסטליניזם שזו צורת טוטליטריזם זהה למונרכיזם הפאשיזם ולנאציזם.
    נו………כמו שאומר שלמה ניצן
    אלו אנשי שמאל?
    לא יודע מה הם, אני סבור שגם הם לא יודעים בדיוק מה הם.
    או שבטעות הם חושבים שהם יודעים.
    אבל אני יודע מה הם לא!
    לא שמאל

  25. Tweets that mention השמאל הישראלי – מדוע הוא קרס -- Topsy.com :

    […] This post was mentioned on Twitter by עבודה שחורה , Boris. Boris said: RT @blacklabor: http://ow.ly/2KIat כולם מתבכיינים שהשמאל קרס. דניאל גיגי מנסה להבין למה. […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.